Dark Blood #פרק 44 – השינוי.

~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
"אני חושב שאני דיי מדהים." הארי אמר ללואי כשנכנס הביתה וצנח על הספה בסיפוק כשרגליו משולבות זו על זו. הוא סימן לו בידו שימזוג לו מעט מהג'ק דניאלס שלואי החזיק בידו.
לואי מזג לו והושיט לו את הכוס.
"מה עוללת?" לואי שאל בחיוך.
"חבל שזאין מתנהג כמו ילדה קטנה ולא מדבר איתי." הוא אמר בקול על מנת שאשמע "אני חושב שהוא דווקא היה שמח מאוד על מה שעשיתי בשבילו." נחרתי בבוז. שום דבר ממה שהוא מעולל זה לא בשבילי. שלא ימכור לי את השקרים האלו.
"תן לי לנחש. הפעם כפית על ליאן לשכב איתך כדי שאני אנתק איתה קשר." אמרתי בציניות. "תעזוב אותי בשקט כבר." אמרתי בשיניים חשוקות ולגמתי מהכוס שלי את המשקה האלכוהולי הצורב. רק זה ירגיע אותי כרגע מלהתנפל על הבחור הזה.
אני הולך להוריד הילוך בכל העניין הזה איתם. אני מתרחק מהם ובתקווה שהם יתרחקו ממני חזרה.
"זו אופציה נהדרת, אבל לא. לא עשיתי את זה." הוא אמר. "בזמן שאתה ישבת פה ועשית כלום- אני הרגתי את בריג'ט." נחנקתי מהשתייה שלי. התחלתי להשתעל בצורה קיצונית.
"אתה מה?!" שאלתי בקול חנוק. קיוויתי כל כך שהוא צוחק איתי עכשיו. מצמצתי בעיניי כדי לוודא שאני לא הוזה.
"אתה רצית שהיא תפסיק להפריע לך לא?" הוא שאל מבולבל. לא מבין למה ה'הפתעה' שארגן לי לא מצאה חן בעיניי.
"אבל לא ככה!" צעקתי וכשאני מחזיק בראשי בשתי ידיי. אני דקה מלהשתגע. "למה אתה תמיד פועל באימפולסיביות הזו?! למה אתה לא חושב לפני שאתה עושה משהו?!" לואי עמד מנגד ולא התערב.
"אני חשבתי שאתה תשמח מזה שהיא תצא מהתמונה ותוכל לחזור לליאן," הוא ניסה להסביר את עצמו. אל תמכור לי את השקרים האלו! פתאום אתה בסדר עם זה שאהיה עם ליאן?
"חשבת? אתה לא חשבת! לא חשבת בכלל! איפה השארת אותה?" תפסתי את המפתחות של הרכב ושמתי עליי את הג'קט.
אני לא אהיה מופתע אם אראה עכשיו עשן שיוצא לי מהאוזניים.
"במגרש חנייה שעל יד בית הספר." הוא אמר וקם מהספה.
יצאתי במהירות אל הרכב והוא יצא אחריי.
***
"אתה יודע מה?" אמרתי לאחר נסיעה ארוכה ושקטה שבה אני רק חושב מה להגיד להארי, איך אני עומד לצאת עליו, על ההתנהלות שלו.
לא שזה יעזור במשהו. לא שאכפת לו יותר מדיי מה אני חושב עליו.
כיביתי את הרכב כשהגענו למגרש. הידיים שלי מחזיקות חזק בהגה ומאיימות לתלוש אותו מרוב עצבים. הארי ישב לידי הביט בי מופתע שפתחתי את פי והביט בי- מצפה לשמוע מה יש לי להגיד. "אני פשוט לא מפסיק להתחרט על היום שהכרתי אותך ואת לואי. אם לא הייתי מכיר אתכם אז לא הייתי סוחב עליי את כל האשמה הזו על כל האנשים שהרגתי, לא הייתי נחשף בפני ליאן ואולי היום הייתי יכול להיות סוף סוף מאושר." ידעתי שהדברים שאמרתי לא עומדים להזיז לו דבר באיבר ששוכן במרכז בית החזה שלו.
לא אכפת לו. לא אכפת לו מאף אחד מלבד עצמו. זה לא דבר שחדש לי, אבל הרגשתי שאני חייב להוציא את המילים האלו החוצה.
הוא לפתע סובב את פלג גופו העליון לכיווני אליי והביט בי במבט רציני.
"אל תתבלבל זאין. אתה אחראי למעשים שלך. אף אחד לא כפה עלייך שום דבר. הבחירה שלך להצטרף אלינו הייתה שלך." הוא אמר. כשהקשבתי קצת יותר בכובד ראש יכולתי אולי לשמוע את קולו הסוג של פגוע. "ויודע מה? זו קצת כפיות טובה. אתה היית כלום בלעדינו. אפס. אתה היית מפורק אחרי מה שקרה להורים שלך ואנחנו הרמנו אותך והצלנו לך את התחת- עד היום. אז אל תבלבל לי בשכל. להפיל את האשמה עלינו לא תשנה את המציאות שלך." הוא יצא מהרכב בטריקת דלת. הוא ירה את כל החיצים הנכונים והלך. הוא לא ממש התכוון לשמוע את תגובתי- אם יש לי בכלל אחת כזו.
באותה שנייה תמונות החלו לרוץ בראשי. תמונות שלי מרוסק מהמוות של ההורים שלי, מיד אחר כך תמונות שלי עם הארי ולואי- הורג ומתעלל בכל הקורבנות שלי.
החיים שלי הם רצף הבחירות שעשיתי.
איפה שאני מונח היום זה חלק מהם. עם כמה שהם מנסים לשנות את המציאות שלי- בסופו של דבר אני הוא זה שבוחר איך לנווט את החיים שלי.
בעודי יושב ברכב וחושב, הארי הדליק סיגריה ונישען על מכסה המנוע שלה הרכב.
שמתי לב שהדברים שאמרתי כן חדרו אליו בסוף.
אחרי כמה רגעים, כשהארי סיים את הסיגריה שלו יצאתי מהרכב. בשקט.
כשיצאתי הוא התקדם אל עבר השיחים. השיחים היו סבוכים, נמוכים יחסית וקוצניים. הוא הזיז אותם עם ידו.
עמדתי במרחק מה, מחכה שירים אותה.
הוא החל להזיז את השיחים במהירות. ניסה לחפש בנקודה אחרת. ראיתי שהוא מתחיל להילחץ.
"היא הייתה כאן. אני נשבע!" הוא אמר והביט בי מבט מודאג.
"בבקשה אל תגיד לי שנשכת אותה עד שהיא מתה." הוא שתק לרגע, משחזר את מעשיו בראשו. אחרי כמה שניות הוא הביט בי ופער את עיניו.
"שיט."
***
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"בוקר טוב בנות," המורה לספורט אמרה בחיוך וכולנו התקבצנו סביבה.
היום זו החזרה הראשונה של נבחרת המעודדות. האמת שקצת התרגשתי.
כבר קרוב לשבועיים שאני חיה חיים שקטים, נטולי כל דרמה.
אני מצליחה בלימודים, עושה דברים שכל בת רגילה עושה, אני כמעט מסיימת את הציורים שלי לתערוכה, אני יוצאת עם נייל שאוהב אותי באמת.
מרגיש לי שאני חוזרת חזרה למסלול ודבר לא עומד לעצור אותי.
המרחק הזה מזאין פשוט רק גורם לי לפרוח. אין לי שום דאגה בחיים שלי כרגע.
"אני לא מאמינה שאני כאן." קת'רין מלמלה בכעס ונעמדה על ידי. היא הביטה בפנים השמחות שלי במבט שואל. "לא ברור לי איך את שמחה להיות כאן," היא גלגלה את עיניה.
"רציתי חיים נורמטיביים וקיבלתי. אני מאושרת." אמרתי והחיוך שלי התרחב מאוזן לאוזן. היה לי קשה להסתיר את זה.
"את בחורה לא מובנת." היא צחקקה והניחה את זרועה על כתפי.
"בנות, לפני שאנחנו נתחיל באימון הראשון שלנו, אנחנו נעשה חימום קצר.
החימום יכלול מתיחות ולאחר מכן סיבובי ריצה קצרים סביב המגרש." המורה אמרה.
בריג'ט נכנסה למגרש דרך השער. היא נראתה מוזר מאוד.
היא לבשה על גופה קפוצ'ון ארוך, משקפי שמש. שיערה שבדרך כלל מסודר בקפידה היה מבולגן.
היום היה יום חם במיוחד. היא משכה את תשומת הלב של כולנו כשצווחה כאילו קרה לה משהו כשנכנסה עד שהגיעה לצלייה לידנו.
"מה יש לבחורה הזו?" קת'רין שאלה וצחקקה. בריג'ט כאילו שמעה אותה ושלחה לכולנו מבט ארסי. היא הורידה במהירות את הקפוצ'ון מעליה. העור שלה היה אדום והיא גירדה אותו ללא הפסקה.
התחלנו את תרגילי המתיחות. כל אחת תפסה לעצמה מרחק אחת מהשנייה כדי שנוכל לעשות את המתיחות בצורה הטובה ביותר.
"הבנים האלו פשוט בהמות. לא להאמין." קת'רין אמרה והנידה את ראשה לכיוון המגרש הצמוד אלינו. במגרש היו השחקנים של נבחרת הרוגבי. השעות של האימונים שלנו הם חופפות.
הבנים שם לא הפסיקו לבהות בנו. היו כאלו שצחקו, שרקו וקראו כל מיני קריאות גסות אלינו. הבנות של הנבחרת לא הפסיקו לחייך ולצחקק.
אני וקת'רין היינו היחידות שמזועזעות מכל העניין. אנחנו היחידות שדורשות שבנים יכבדו אותנו?
"קדימה בנות, כל אחת צריכה להקיף את המגרש 15 פעמים." היא אמרה ושרקה במשרוקית שלה. יצאנו כולנו לדרך.
תחילה רצתי ריצה קלה, על מנת לא להתעייף. למרות שכולנו היינו תחת הצלייה, היה חם בחוץ והעדפתי לא להתאמץ יותר מדיי.
קת'רין רצה מלפניי ובריג'ט מאחוריי. השתדלתי להגביר את קצב הריצה שלי ולשמור על פער ביני לבין בריג'ט כדי למנוע צרות מכוונות.
זה יכול להיות עקיצה פוגענית או שתתגרה בי תחת העובדה שזאין 'זרק' אותי לטובתה. אין ספר שלהיות איתה באותה הנבחרת עומד להיות אתגר גדול עבורי, במיוחד אם אני אהיה טובה במה שאני עושה.
שקעתי בתוך תוכי וספרתי את נשימותיי. לא היה לי אכפת איך אני רצה, אם הבנים צופים בנו כרגע או לא. אני יודעת שכרגע אני לא בכושר שיא ורציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת למרות הכל.
באמצע הסיבוב העשירי שלי סביב המגרש התחלתי לקבל מעט סחרחורת. ניסיתי להתרכז בריצה, על מנת לא להפסיק באמצע.
בריג'ט ניצלה את ההזדמנות ועקפה אותי במהירות. המשכתי לרוץ אחריה כשאני מרגישה מסוחררת מעט. לא רציתי להישבר.
הבטתי בבריג'ט- היא רצה בחינניות יתר. נראה שעניין הריצה בכלל לא אתגר אותה.
הבטתי ברצפה כדי להקל על הסחרחורת שלי. לא שמתי לב למה שקורה סביבי, עפתי ונפלתי על הרצפה.
נפלטה לי צעקה מפי. התיישבתי על הרצפה והחזקתי את רגלי.
יכולתי להישבע שזז לי משהו ברגל. הברך שלי החלה לדמם.
ראיתי את בריג'ט מחייכת את החיוך הממזרי הזה שלה. חיוך מרוצה מהתוצאה. הבנתי שהיא זו שגרמה לי ליפול כרגע.
שמתי לב מרחוק שאשטון התקרב אל הגדר שמפרידה בין המגרש שלנו לשלהם. כנראה שמע את הצעקה שלי. נשכתי את שפתי התחתונה כדי למנוע מעצמי לעשות דרמה מהנפילה הכל כך כואבת הזו.
קת'רין ניגשה אליי וניסתה לעזור לי לקום, אך לא הייתי מסוגלת וצנחתי שוב על הרצפה.
אשטון הבין שזה קצת יותר רציני והגיע למגרש בריצה. גם המורה ניגשה אליי.
"מה קרה ליאן?" הוא שאל כשנשען על ברכיו, מסדיר את נשימתו כשהוא מתכופף על ידי. "זה לא נראה טוב." הוא אמר והביט במבט מרחם על הברך שלי.
מאחורי אשטון יכולתי לראות את פניה של בריג'ט.
היא נעצרה והביטה בי במבט מוזר. המבט שלה היה נעול חזק על הברך שלי.
היא התחילה להתקרב אליי לאט לאט כשהיא מנסה להבין את הסיטואציה.
פניה החלו להיסדק ועיניה כהו במהירות. פערתי את עיניי בפחד נוראי.
לא האמנתי למה שראיתי.
"אשטון תיקח אותי מפה!" צעקתי ונאנקתי מהכאבים. תפסתי את אשטון בחולצתו וניסיתי לגרום לו להרים אותי. לא הצלחתי להעביר לו את חומרת המצב. "אשטון, עכשיו!" צעקתי שוב לאחר שהוא התמהמה. התחלתי לרעוד. הבנתי שהמצב לא יסתיים בטוב אם אני לא אעשה משהו.
הבטתי מסביבי וראיתי את זאין מסב את תשומת ליבו לסיטואציה כששמע אותי צועקת. הוא הביט בי מאחורי הגדר. התפללתי בליבי שעוד נשארה לו טיפה של אכפתיות כלפיי. הוא במהירות תפס בחולצתו של הארי, מסב את תשומת ליבו ומשך אותו לכיוון המגרש שלנו.
אשטון הרים אותי על ידיו במבט מבולבל.
בריג'ט כבר עמדה קרוב מדיי, אבל זאין תפס אותה בידה בכוח.
"מה קורה פה?! למה אתם לא בשיעור של-" המורה אמרה אך הארי קטע את דבריה כשכפה עליה לעזוב את הסיטואציה.
"אשטון, קח את ליאן לאחות. הארי בוא איתי." הוא אמר כשהוא תופס בחוזקה את ידה של בריג'ט ומונע ממנה להשתחרר. אחיזתו של זאין בבריג'ט גרם לפניה לשוב לסורם.
"מה קרה כאן עכשיו?" הוא שאל מבולבל.
"בריג'ט." החזרתי בשקט.
"אני נשבע לך שיום אחד אני-" הוא אמר וחסך מעצמו את הקללות שעמד להגיד. הוא פתח בעזרת מרפקו את דלת החדר של האחות והשכיב אותי על המיטה.
"מה יש לנו כאן?" היא שאלה בקול רגוע ונינוח, קמה מהכיסא שלה והתקרבה אליי כשהיא מביטה בברך שלי באותו מבט שאשטון הביט בה.
אשטון בא לענות לה, ניחשתי שאת האמת, אבל קטעתי אותו.
"נפלתי באימון." השבתי בקצרה. היא הסתכלה על הרגל שלי, בחנה אותה מכל הכיוונים, ניסתה לקפל אותה ואני חנקתי את הכאב בתוכי.
"אוקיי, אני לא רואה כאן איזה נזק רציני, רק עיקמת את הרגל וקיבלת פציעות שטחיות. אני אלך להביא את הקיבוע לברך. בינתיים תמרח לה קצת פולידין על הפצעים." היא אמרה והביאה לו יוד וצמר גפן ויצאה מהחדר.
"מה זה היה עכשיו?" הוא שאל והביט בי במבט זועף והמום.
"מה עשיתי?" שאלתי בתמימות מזויפת. ידעתי בדיוק מה עצבן אותו.
"למה הגנת על בריג'ט? למה לא אמרת מה קרה באמת?" הוא שאל. הוא מרח לי מעט פולידין על הברך והחל למרוח. ידו הייתה נוקשה בגלל שכעס.
"אשטון, בעדינות." ביקשתי והזזתי את ידו מעליי.
"אל תתחמקי. תעני לי." הוא אמר והפעם היה יותר עדין כשמרח.
"אז אני אגיד לה שבריג'ט היא זו שגרמה לזה ואז מה? אף אחד לא יעשה לה כלום. אני יכולה לחתום לך על זה." אמרתי. "חוץ מזה, אם אני אלשין עליה, פעם הבאה זה לא יהיה רגל. אין לי כוח להתמודדות הזו." אמרתי ונשכתי שוב את שפתיי מהצריבה של המשחה.
"תפסיקי להיות כזאת פחדנית. תעמדי על הדברים שלך." הוא חינך אותי. עצבן אותי שהוא שוב מנסה לשלוט בחיי.
"אני עומדת על הדברים שאני רואה לנכון שצריך לעמוד עליהם. אני לא צריכה שתחנך אותי." אמרתי בכעס. "אני חושבת שמתקשרים אלייך." סיננתי לעברו. הרטט מהפלאפון של אשטון הוציא אותי מדעתי.
"החבר שלך." הוא אמר בזלזול והעביר לי את הפלאפון. לרגע היה בי איזה צד מבולבל מפני שתמיד נהג לקרוא לזאין 'החבר שלך'.
הבטתי בצג וראיתי את שמו של נייל.
"היי," אמרתי. אשטון העביר לי את הפלאפון ושם את נייל על רמקול.
"היי לי," הוא אמר. צמרמורת קטנה עברה בי כשהוא קרה לי בקיצור הזה. החיוך עלה לי חזרה כששמעתי את קולו הרך. "שמעתי על מה שקרה. ממש כואב?" הוא שאל. איך כבר הוא הספיק להתעדכן?
"בערך." מלמלתי. "אתה לא אמור להיות במבחן עכשיו?" שאלתי.
"כרגע אני בתוך תא בשירותים. זאין שלח לי הודעה על מה שקרה. הייתי חייב לוודא שהכל בסדר." הוא אמר.
"אוקיי, אז הכל בסדר." אמרתי.
"הבנתי שבריג'ט עכשי-" הוא אמר וקטעתי אותו עם שיעול קולני במיוחד. הוא הבין את הרמז והשתתק.
"נדבר עם זאין, נראה מה עושים בעניין." אמרתי. עד שחשבתי לעצמי שהחיים שלי בדיוק מתחילים להסתדר בחזרה לאיך שהיו קודם. הצחקתי את עצמי.
שוב אני צריכה ליצור קשר שאני עומדת להתחרט עליו עם זאין.
"טוב, אני חייב לחזור לבחינה. כשאסיים אבוא אלייך ואנשק לך את כל הפצעים." הוא אמר. על פניי נפרס החיוך הכי אידיוטי שיכל לצאת ממני.
אשטון הביט בי במבט נגעל. חבטתי בו קלות.
"הגועל נפש הזה יכול להיגמר כבר? אתם מזהמים לי את הפלאפון." הוא אמר בקול רם על מנת שנייל ישמע טוב טוב.
"אני מחכה." אמרתי.
"ביי, אוהב אותך."
"גם אני." ניתקתי את השיחה והחזרתי במבט כעוס לאשטון את הפלאפון.
"גם אני." הוא חיקה אותי. "אתם פשוט זוג דוחה." הוא אמר.
"אויש, תשתוק כבר."

~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
"אוקיי, הבנתי שעכשיו אני יצורה כמוכם. מה הלאה?" היא שאלה. לא יכולתי לשמוע את הקול המרגיז שלה יותר.
הלכתי במעגלים סביב עצמי, חושב מה לעשות. עכשיו היא סכנה גדולה הרבה יותר ממה שהייתה קודם.
עכשיו היא יכולה לחשוף אותנו מבלי לפחד מאיתנו, אני לא יכול לכפות עליה או למחוק את הזיכרון שלה ועכשיו הרצון שלה לנקום או להרוג את ליאן רק עומד לגדול ובפעם הבאה כשאנחנו לא נהיה שם- היא לא תוכל לשלוט בזה. היא לא תרצה לשלוט בזה.
"היא מגיבה הרבה יותר טוב מהחבר הרגיש הזה שלך," הארי אמר ובחן אותה.
"אם לא היית אידיוט גמור אז היא לא הייתה צריכה להגיב לשום דבר!" החזרתי לו מבט זועף וידי עברה בשיערי. אני מנסה לחשוב על האופציה האופטימלית ביותר שאני יכול ליצור.
"ראיתי מה עשית למורה, נורא התרשמתי. אני לא יכולה לחכות שתלמד אותי את זה." היא אמרה והניחה יד על החזה שלי.
"אני לא עומד ללמד אותך שום דבר." אמרתי והורדתי את ידה מעליי. אני לא מצליח לשלוט בכמה שאני נגעל ממנה. "איפה לואי לעזאזל?!" הרמתי את קולי. אני חושב שאני עומד להשתגע.
"אני פה, אני פה." הוא אמר מתנשף. "מה הבעיה?" הוא שאל והביט סביבו לא מבין.
"הודות להארי, הדבר הזה הפך לערפד." אמרתי והצבעתי עליה.
"לדבר הזה יש שם." היא אמרה והתקדמה אל לואי. "בריג'ט," היא הושיטה לו יד. לואי התעלם ממנה לחלוטין. לפחות לואי כרגע לצידי ועוזר לי.
"אנחנו בבעיה." לואי מלמל כשהוא סוקר אותה מלמעלה למטה. אני מניח שהוא הצליח להבין את רוח הדברים.
"תקשיבו, קצת מיציתי את הסיטואציה הזו. אני גוועת ברעב, והראש שלי קודח מכאב. אנחנו עומדים להתקדם לאן שהוא או שאני יכולה ללכת לרוקן את כל כלי הדם של ליאן?" היא שאלה ושילבה את ידיה כשהיא נשענת על רגלה.
"למה היא לא מפסיקה לדבר?" הארי אמר והושיב אותה על הכיסא. " אל תזוזי." הוא אמר והתקרב אליי ואל לואי.
"תודה, זה היה הכרחי." לואי אמר.
"מה אתה מציע שנעשה איתה?" הארי שאל והביט בי.
יכולנו לדבר ללא חשש כל עוד היא לא יודעת איך משתמשים ביכולת של השמיעה.
"אני לא יודע. לא עולה לי אופציה אחרת מלבד להרוג אותה." אמרתי והבטתי בהם כדי לאשר את העניין. ידעתי שהם האחרונים שיפריע להם להרוג אותה. "ראינו למה היא מסוגלת. זה מסוכן מדיי." אמרתי.
"מסוגלת להרוג את ליאני שלך." הארי התגרה.
"לא הכל סובב סביב ליאן." שיקרתי. כל העולם שלי סובב סביב ליאן. לא אכפת לי מאף אדם אחר, אבל נמנעתי מלהראות את זה.
"אני מסכים." לואי התעלם מהעניין הזה ונשאר חדור מטרה.
"חשבתי שאתה נגד להרוג אנשים חפים מפשע." הארי אמר.
"יש לך רעיון אחר איך להרגיע אותה?" לואי שאל.
"ואיך נוכל לכסות לעצמנו את התחת?" התעלמתי מהערה של הארי.
"לבריג'ט שלנו קרתה תאונה קטנה ומצערת. מה יכולנו לעשות?" לואי אמר בעצב מזויף.
"תעשה את זה בעדינות." אמרתי ללואי. הסתובבנו כדי לבצע את התכנון שלנו
אבל הכיסא שבריג'ט ישבה עליו היה ריק.
היא נעלמה כלא הייתה.