Dark Blood #פרק 46 – טעם של דם.

~נקודת מבט לואי (וויליאם) טומלינסון~
"אלוהים אדירים." התנשפתי בכבדות. שחררתי את עצמי במהירות מהחגורה. במזל שלא התנגשתי ברכב. הערפל היה כבד והגשם לא אוסיף במיוחד לראייה שלי.
יצאתי מהרכב והתקרבתי אל הרכב שהיה מלפניי כדי לראות שהם בסדר.
טיפות הגשם מרטיבות את שיערי במהירות וגם את בגדיי.
התקרבתי אל הרכב וראיתי אותו הפוך על הכביש. הגג שלו היה מעוך, הרכב העלה עשן, השמשות והחלונות מנופצים לחלוטין.
במשיכה חזקה פתחתי את הדלת הקדמית שלבסוף נתלשה.
העפתי אותה הצידה.
פערתי זוג עיניים. אלו היו ליאן ואח שלה אשטון.
הבטתי בהם. זכוכיות רבות היו נעוצות בתוך גופם. לליאן היה שבר זכוכית גדול נעוץ בבית החזה שלה. אשטון היה הרבה פחות חבול ממנה.
"שיט." קראתי וטלטלתי את גופה של ליאן. היא לא הגיבה.
שלחתי במהירות את אצבעותיי אל צווארה על מנת לבדוק דופק. אחרי כמה רגעים שלא הרגשתי דבר- התחלתי להרגיש דופק חלש.
משכתי אותה בזהירות אל מחוץ לרכב כשאני נלחם עם כריות האוויר שיצאו והחגורה שלה.
הרמתי אותה, רצתי חזרה במהירות אל הרכב שלי והנחתי אותה על המושב האחורי.
חזרתי שוב במהירות לרכב המעוך, בדקתי גם שאח שלה עדיין חי, משכתי אותו החוצה והנחתי ברכב. היה נראה שהוא פרק את הכתף שלו. החזרתי לו את הכתף במכה למקומה. שניהם היו מחוסרי הכרה.
נסעתי במהירות הביתה. הדרך הכי טובה שלי לדעת בוודאות שהם יהיו בסדר זה שהם יהיו עכשיו איתנו וירפאו באמצעות הדם שלנו.
כל הדרך אני רק חושב על המבט של זאין כשהוא יראה אותה.
לא נמשך זמן רב לנסיעה. עצרתי את הרכב, אפילו לא התאמצתי להחנות אותו.
"הארי!" צעקתי בחוזקה שיעזור לי לקחת אותם.
"מה קרה?" הוא שאל בקול ישנוני דרך חלון החדר שלו. הוא שפשף את עיניו וראה שאני גורר אותם אל מחוץ לרכב. הוא הגיע במהירות ללמטה והביט בי במבט מבולבל.
"זאין כאן?" שאלתי מתנשף והצבעתי עם ראשי על אשטון, שיעזור לי.
"אני לא יודע." הוא אמר, הרים את אשטון ואני את ליאן והכנסנו אותם פנימה. "זאין יהרוג אותך." הוא דאג להבהיר את המצב שברור לי כשמש.
"אני יודע." אמרתי והנחתי את ליאן על הספה. התיישבתי על יד ראשה, נשכתי את ידי בחוזקה ופצעתי את עצמי. דחפתי את ידי אל תוך פיה ונתתי לדם שלי לזלוג אל תוך גופה. למרות שהיא מחוסרת הכרה הגוף שלה מגיב באמצעות הרפלקסים לכניסה של הדם שלי אל תוך פיה.
הארי עמד מהצד, אדיש לגמרי לסיטואציה. אפילו לא חשב לתת מהדם שלו לאשטון.
"מה אתה עושה לה?!" זאין צעק והתקרב אליי במהירות ודחף אותי מעליה. הוא הביט בה ובמצבה כשפיו פעור לרווחה. הוא ניסה להבין מה קורה סביבו.
הוא הביט סביבו וראה גם את אשטון, שוכב באותו מצב כמו ליאן. "אתה קשור לזה?! מה אתה מתכנן הפעם?!" הוא צעק, תפס אותי בחולצתי וחנק אותי אל עבר הקיר.
הוא חשף את שיניו בפניי. עיניו כהו ויכולתי לראות את כל שריריו מתכווצים בכעס.
"הם בטעות עשו תאונה בגללי. תן לי לעזור להם!"שריריו רפו והצלחתי להשתחרר מאחיזתו. הלכתי חזרה במהירות אל ליאן.
"תעזור לאשטון. בה אתה לא נוגע." הוא דחף אותי מעליה והתיישב על יד ראשה, נשך את ידו ונתן לה מדמו תוך כדי שהוא מלטף את ראשה.
התיישבתי על יד אשטון וגם נתתי לו מדמי.

~נקודת מבט כללית~
אשטון ששכב על הספה פקח את עיניו באיטיות. האור בבית סנוור את עיניו וכאב ראש חזק הלם בראשו.
הוא עדיין ראה מטושטש ולא ברור בגלל הפגיעה בראשו. על שפתיו היה טעם זר מתכתי ודוחה. טעם של דם.
הוא ניסה להבין איפה הוא נמצא. הוא ראה למולו ספה חומה ארוכה שעליה שכבה ליאן. הוא ניסה להרים את עצמו אך לא יכל. הוא ראה את זאין יושב על ידה כשזרועו מונחת על שפתיה.
הוא הביט בסיטואציה מבולבל. הוא המשיך להסתכל בלי שיש לו יכולת לזוז.
הוא ראה את זאין שולף מגופה של ליאן בעדינות שברי זכוכיות. חלקם גדולים וחלקם קטנים.
הוא ראה את פניה של ליאן, מכוסות בשריטות ודם.
אשטון היה המום מכל המצב. הוא לא הבין מה קורה מסביבו.
לפתע הרגיש כאב חד וחזק בכתף ימין שלו. הכאב היה חזק מדיי וגרם לו שוב לאבד את ההכרה.
***
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
“איפה אני?” גנחתי בשקט. הרמתי את עצמי לאט לאט כשאני נשענת על מרפקיי. העיניים שלי סורקות את המרחב מולי. בית רחב ידיים, מעט אפלולי. נראה בית ישן. קירות העץ שהקיפו את הבית ותמונות דיוקן עתיקות העלו ריח מוזר באפי. מעליי ניצב שנדליר ענקי שהיה אמור להקל על האפלה בתוך הבית- אך ללא הצלחה.
הבטתי בידיי. היו עליהם חתכים ושריטות שנראה שכבר הגלידו. חתכים אלו לא היו עליי קודם.
שלחתי יד רועדת אל עבר פניי. הרגשתי שיש שם חתך לאורך הלחי שלי.
בקושי רב בלעתי את הרוק שלי וגם לפה שלי היה טעם מתכתי מוזר.
לפתע, מבלי איזו הכנה החלו לרוץ בתוך הראש שלי התמונות האחרונות.
נזכרתי באורות הרכב שכמעט התנגש בנו, נזכרתי ברכב שלנו שמחליק ומתהפך. זכרתי את המבט שלי כשאני הפוכה בתוך הרכב, מביטה באשטון ואז בעיניים שלי שנעצמות.
אשטון.
התרוממתי במהירות כדי לחפש אותו. לחץ חזק וחד בתוך הגולגולת שלי גרם לגוף שלי לסרב לפקודות שהמוח שלי מצווה עליו וגרם לי לאבד שיווי משקל. התיישבתי באיטיות חזרה על ספת הבד החומה והרכה.
הבטתי מולי וראיתי את אשטון שוכב על הספה במרחק מה ממני כשעיניו עצומות.
הפעם קמתי באיטיות ותוך כדי שאני נאחזת בשולחן התקרבתי אליו.
הדבר הראשון שעשיתי זה לבדוק שיש לו דופק ושהוא נושם. הכל היה תקין מהבחינה הזו.
רגליי היחפות פוסעות בצעדים קטנים ומהוססים על רצפת העץ הקרה בדרך להבין היכן אני נמצאת, תוך זה שאני נעזרת בקירות כשאני הולכת על מנת לא ליפול. התקרבתי לחלל שנראה כמו המטבח.
נכנסתי לתוכו וראיתי את זאין והארי יושבים אחד ליד השני על כיסאות בר . שניהם שותים דם בכוסות זכוכית. הרגשתי שכל הקיבה שלי עולה אל עבר הגרון שלי. הצטערתי על הרגע הזה שראיתי אותם שותים את זה.
"ליאן," זאין קרא כשהבחין בי. הוא קם מיד ממקומו וחיבק אותי בעדינות. ראשו המכופף היה מונח בשקע צווארי.
ידיי היו שמוטות לצידי גופי ולא חיבקתי אותו חזרה. לא ידעתי מה קורה סביבי.
הבנתי שאני נמצאת בבית שלהם.
עיניי מביטות בישירות בכוס של זאין והארי. הארי קלט שמבטי מופנה ישירות אל הכוס. דמיינתי כבר את האדם שהם חלבו בשביל הכוס הזו.
"אל תדאגי, זה לא של בן אדם. זאין לא רוצח. הוא רק פסיכופט שהורג ארנבונים חמודים וחסרי ישע." הארי אמר בציניות וסיים את הכוס שלו. הרחקתי את זאין ממני והתנתקתי מהחיבוק שלו. "לעומת זאת, לשלי קראו ג'סיקה." הוא אמר וליקק את שפתיו. הוא פשוט נוראי. הרגשתי שאני מקבלת חום.
זאין הביט בו במבט ארסי.
"מה עם אשטון? הוא בסדר?" שאלתי ובעזרת אצבעותיי עיסיתי את רקותיי באטיות. להיות כאן איתם לא הועיל למצב שלי.
"פרק את הכתף ואיבד קצת דם. אבל הכל בסדר. שניכם בסדר." זאין אמר בקול רך ועדין. הופתעתי שיכול לצאת מנפש כל כך שחורה ורעה קול כל כך נעים.
"אני יכולה מים?" שאלתי בקול חנוק. הגרון שלי היה יבש וצורב. לרגע תהיתי לעצמי אם יש להם צורך בכלל במים.
העיניים שלי בקושי מסוגלות להיפתח עד הסוף וסחרחורת מכה בי בלי סוף.
"כן, בטח." הוא פתח את הארון והציא ממנו כוס זכוכית. הוא מזג לי מים מהברז.
היד החמימה שלו ליטפה אותי באיטיות ווידאה שאני מחזיקה את הכוס בחוזקה.
"תודה," מלמלתי ולגמתי מעט מהמים כדי להרטיב את גרוני.
"הרכב." לפתע נזכרתי ברכב שלנו. וודאי נגרם לו נזק רב ואמא תגלה שנסענו לזאין. היא תהרוג אותנו. "הוא בטח גמור." אמרתי.
הדמעות כמעט עולות לי, אבל אני בולעת אותן. לא אכניס את עצמי למצב רגיש כאן ליד הארי וזאין.
“העגלה השחורה הזו של אשטון?” הארי שאל והנהנתי.
"אמא שלי תהרוג אותי אם תגלה שנסענו אלייך." לא הייתי צריכה לנסוע לכאן. לא הייתי צריכה להתערב. אם לא הייתי נוסעת כל זה לא היה קורה.
המחשבות והאשמה מתרוצצות לי בראש. כל מחשבה פוגעת במקום אחר בראש שלי ומזעזעת אותו. הרגשתי את הבטן שלי מתערבבת בתוך עצמה יחד עם הסחרחורת.
מבלי שיכולתי לשלוט בזה- הקאתי את נשמתי על יד זאין.
אני אדם כזה שהנפש שלו משפיעה על הגוף שלו בכל דבר שקורה. וזו כנראה התגובה הגופנית שלי למה שקורה לי עכשיו.
כשסיימתי לשפוך את כל מה שהיה לי בפנים החוצה, נשענתי על השולחן כדי להעביר את כל משקל גופי עליו.
זה היה יותר מדיי. שכחתי את כל מה שאמרתי לעצמי והרגשתי את הדמעות שלי יורדות אחת אחת ברצף על מורד לחיי.
"נמצא פתרון. יהיה בסדר." קולו של זאין נעשה אפילו רך יותר. הוא הביט בהארי במבט מבולבל. הוא לא הבין למה דווקא הרכב זה מה ששבר אותי. הוא לא יודע מה רץ לי עכשיו בראש. הרכב ממש לא אחד מהדברים האלו.
ידו הגדולה והחמימה ליטפה את כתפי. הוא ניסה לנחם אותי ולהרגיע.
לא היה לי שום כוח להזיז אותו ממני. לא הבנתי איך הוא נותן לעצמו פריווילגיה לגעת בי כשהמצב בינינו כל כך מתוח.
"נמאס לי כבר לשקר לכל האנשים סביבי." ניסיתי להשחיל את המילים בין דמעה לדמעה.
“למה לשקר כשאפשר לגרום לה לא לדעת מהנושא?” הארי הרים את מבטו מהרצפה אחר שניקה אותה וחייך חיוך ערמומי מבעד לשפתיו הדקות והורודות.
“איך?” שאלתי ועיני ברקו. לא האמנתי לכך שאני מצליחה לדבר עם הארי ובמיוחד ברוגע ובלי כעס.
“אני אשיג לכם רכב בדיוק כמו הרכב של אשטון. אני אחזיר אותה לבית שלכם וניקח אתכם עם הרכב שלנו הביתה. ככה אף פעם ההורים שלכם לא ידעו שיצאתם מהבית.” הוא אמר בפשטות, מרוצה מהרעיון שלו.
זה לא הפתרון הטוב ביותר, אבל לפחות כך לא אצטרך לשקר בצורה חד משמעית.
"מאיפה תשיג לנו רכב כזה עד הבוקר? ובשעה כזו?" שאלתי תוך כדי שהבטתי בשעוני מנסה לברר מה השעה מפני שהוא נשבר מהתאונה.
"סמכי עליי." הוא אמר וחשף חיוך רחב עם ניבים. הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.
"רק בבקשה אל תהרוג אף אחד." ביקשתי.
"אני אנסה." הוא אמר, לקח את מעיל העור השחור שלו מעל הכיסא ויצא מהמטבח.
נשארנו אני וזאין לבד. זה היה הרגע הראשון שלי ושלו ככה לבד ובשקט אחרי הרבה מאוד זמן.
השפלתי את מבטי במבוכה ושחקתי עם אצבעותיי וגם הוא כך.
השקט היה דוקר וכואב הרבה יותר מהתאונה הזו. הוא היה רועם יותר מכל צעקה ששמעתי בחיי. המתח המיני והנפשי בינינו מביך ומבלבל אותי כל כך.
תוך שניות המחשבות שבראשי התחלפו בקולות עמומים וקולו העמוק של זאין מהדהד בראשי.
המילים הרעות שלו שהוא לא היה צריך להגיד- הן נשמעו מאחורי המילים.
זה שלא אכפת לו מאדם מלבד עצמו. לא היה אכפת לו לגרום לי לחיות באשליה, להכניס אותי למשהו שתחילה לא רציתי אותו בכלל ואז לברוח משם כשזה נהיה טיפה רציני, כאילו אין אדם נוסף במערכה הזו.
הרגשתי סחרחורת קלה ורגליי היו חלשות מהעייפות.
“כדאי שתשבי. את צריכה לתת לגוף שלך לנוח." הוא אמר בשקט כשהבחין באי יציבות שלי. הוא קירב אליי את הכיסא ועזר לי להתיישב עליו.
לאט לאט התחלתי לבעבע מכעס. אבל עדיין לא היו לי את הכוחות להתפרץ עליו.
השקט שוב חזר על תילו.
“טוב,” הוא אמר אחרי כמה רגעים של שקט צורם וטפח על ירכיו בחוסר עניין. “אני חושב שאלך להתקלח בינתיים." הוא אמר והביט במכנסיו השחורות שמוכתמות מעט בקיא שלי. משכתי בכתפיי.
"אם תצטרכי משהו- כל דבר. תגידי לי בבקשה." הוא אמר ופנה ללכת אך מנעתי ממנו.
"תפסיק לעשות את זה. פשוט תפסיק." זה כבר הגיע לקצה.