Dark Blood #פרק 20 – בשבילי.

ליאם נשמט על הרצפה מתנשם בכבדות. הוא תפס את מקום הפציעה בחוזקה. הוא המשיך לדמם משם רבות.
השתחררתי מאחיזתו של זאין והתקדמתי אל ליאם.
"בוא," אמרתי ונגעתי קלות בכתפו כדי לוודא שהוא בסדר. הוא ניער את ידי מעליו וקם. הוא החל להתקדם לבדו.
בזמן הזה זאין ניגש לבחורה, עזר לה, מאמינה שגם גרם לה לשכוח כל דבר שקרה לה- כמו שניסה לעשות לי.
סימנתי לזאין עם הראש ללכת אחריו.
ליאם התקדם בקצב מהיר על מנת לעכל את הדברים שקרו לו עכשיו.
אני מניחה שזה לא כזה קל לעכל שאתה הופך לערפד, ששתית למישהי את הדם עד למצב שהיא לא יכולה לעמוד על רגליה. ההרגשה הקשה הזו שאתה כבר לא מצליח לשלוט בגוף שלך היא שוברת.
ניסיתי להימנע מדיאלוג עם זאין והלכתי אחרי ליאם בקצב מהיר אך הוא לפת את זרועי בחוזקה וסובב אותי אליו.
"את מודעת לכך שיכולת להרג עכשיו?!" זאין צעק ועיניו ברקו מכעס. הוא הביט בי עמוק לתוך העיניים, מנסה להחדיר לתוכן כמה רציני הוא בעניין הזה. "את בכלל יודעת איזה סיכון טיפשי לקחת?! הוא היה משאיר אותך כמו הבחורה הזו!"
"א..אני.. הייתה לי הרגשה שהוא לא יעשה לי כלום." למרות הגמגום תחושת ביטחון מסתורית עלתה בי.
"על סמך מה את אומרת את זה? היומיים שאת מכירה אותו?! לא מסתמכים על תחושות בטן ליאן!" הוא אמר, מנסה לתפוס אותי רצינית. הוא הטיף לי מוסר כאילו אני ילדה קטנה שחצתה את הכביש לא במעבר חצייה.
"זה בדיוק כמו שסמכתי עלייך שתגן עליי מהארי." אמרתי. גבותיו הקפוצות השתחררו כשהבין שהדברים עומדים על אותו המשקל. "זה דברים שאתה פשוט מרגיש באותו הרגע."
הוא שתק. לא היה לו מה להגיד. הוא יודע שצדקתי.
הסתכלתי על השמים שמתי לב שלא היה שמש. נזכרתי בכוויות הקשות שליאם הראה לי על בשרו. נזכרתי במיתוס שקראתי שערפדים הם העבדים של הלילה והם כנועים לשמש.
הבטתי בזאין. מעולם לא ראיתי שיש לו בעיה ללכת בשמש. לאף אחד מהערפדים שהכרתי.
"איך אתה יכול ללכת בשמש? איך גם הארי, לואי, ריי?" העברתי את הנושא.
"יש לנו כמה טבעות שעוברות בירושה. מכשפה הטילה עליהם כישוף והיא מאפשרת לנו ללכת בשמש." הוא זרם עם שינוי הנושא כי כנראה גם הוא לא רוצה לדבר על זה יותר. "נפל על יום מעונן. בר מזל החבר שלך."
"חייבים להשיג אחת לליאם," אמרתי והבטתי בטבעת של ידו של זאין.
"זהו, חשבתי על זה כבר לפני כמה ימים. הייתי צריך להיות בטוח," הוא אמר והוציא מכיסו טבעת. הוא הביא לי אותה. זיהיתי אותה מיד, ללא התלבטות.
היא של ריי. פניי התמלאו בעצב במידית. לראשי נכנס זיכרון ובו ריי מעביר על פניי יד. אותה יד עם הטבעת.
"אני חושב שלא יפריע לו שלקחתי לו אותה." הוא אמר והביט בפניי כדי לפרש את משמעות העצב. "אני מצטער. אם את רוצה אני אחזיר אותה," הוא אמר.
"לא. זה בסדר." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי.
התחלתי לשחק עם אצבעותיי כי הרגשתי לא בנוח מכל גילויי הרגש האלו.
ליאם פנה לשירותים. זאין בא מיד אחריו, פתח את התאים ווידה שאף אחד לא נמצא שם.
"טוב אז אני.."אמרתי וטפחתי על ירכי בחוסר מעש. הרגשתי שמקומי לא כאן בין חבורת הערפדים.
"ליאן את יכולה להישאר?" ליאם שאל ופניו מחפשות בי חמלה.
הבטתי בו ולאחר מכן הבטתי בזאין כמעין מתלבטת אם בא לי לחזות במחזות הבאים שאני עומדת לראות. פניו של זאין היו חלולות לא אמרו יותר מידי.
הנהנתי ונכנסתי פנימה.
זאין נעל את הדלת אחריי ופתח באמצעות בעיטה חזקה את דלת ארון הציוד של השרת שהייתה בתוך השירותים. על דלת השירותים היה כתוב שהשירותים מקולקלים. מאחורי מאחורי הכלים הוא הוציא שקית של דם מבנק הדם.
"ברוך הבא לעולם הערפדים."זאין אמר וזרק אליו את השקית. ליאם תפס אותה וקרע אותה מהר עם שיניו. "מאז שנכנסת לעולם הזה- א.אין דרך חזרה, ב. כל מי שהיית- כל התאוות שלך, הרגשות, הדחפים – הכל הולך ומתגבר. לאט לאט תלמד לאזן את זה." ליאם הקשיב בשקט למה שזאין אמר.
"מה זה אומר עכשיו?" הוא שאל.
"בתור התחלה, נסה להיות קצת פחות רגיש. ככה אולי תשרוד גם בתור ערפד." הוא אמר. ליאם זרק על הרצפה את שקית הדם הגמורה.
"הוא יהיה בסדר?" לחשתי לזאין. הוא הפנה את ראשו לאוזני ולחש לתוכה כשעיניו מביטות אל ליאם.
"אני מקווה." הוא לחש חזרה "מה שבטוח- אם הוא לא ילמד לשלוט בתאווה לדם, הוא בקרוב מאוד ימצא את עצמו רוצח חצי עיירה."
"אני יכול לשמוע אתכם," הוא אמר והשעין את גופו כנגד השיש. "אתם לא צריכים ללחוש" פניו היו מופנים לרצפה.
זאין ניסה להכניס רוגע לאווירה ולא לתת לליאם תחושה שהוא חזק כרגע משנינו. "נכון. זה אחד מהיתרונות שלך בתור ערפד."
"מכיוון שאתה שתית מהבחורה, ההסתגלות שלך לדם של חיות תהיה יותר קשה. אבל אני חושב שהמצפון שלך מספיק חזק ואתה עדיין לא יודע איך מכבים את הרגשות. זה יגרום לך להגזים בשתייה מבני אדם." זאין אמר. הרגשתי שאני עומדת להקיא.
"ליאם, כל דבר שתצטרך בבקשה תפנה אלינו. אנחנו איתך ונעזור לך." סוף סוף יכולתי להועיל במשהו מדבריי. הסתכלתי על זאין כדי לקבל אישור והוא הנהן.
"אני רוצה להיות קצת לבד עכשיו." הוא אמר. התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו.
"קח את זה. אל תוריד את זה אף פעם. זה ייתן לך ללכת בשמש מבלי להיצלות." זאין אמר ודחף לידו את הטבעת של ריי.
"אני סומכת עלייך ליאם." אמרתי וחיבקתי אותו. ליאם לא החזיר לי חיבוק. הבנתי שהוא היה בהלם מדיי. זאין טפח לו על השכם כדי לעודד אותו במקצת.
הוא פתח את הדלת ויצאנו החוצה.
כשיצאנו ממבנה בית הספר הבטנו לשמיים.
היה חשוך כבר לגמרי.
"רוצה שאני אלווה אותך הביתה?" זאין שאל בהיסוס. לא הצלחתי להבין מה פשר היחסים שלנו כרגע. הסתכלתי עליו במבט מבולבל מעט "פשוט זו הדרך שלי, וחשוך בחוץ." הוא הסביר למה הוא הציע את זה.
"אם אתה רוצה," משכתי בכתפיי. הנחתי את התיק על כתפי ואחזתי בחוזקה את הרצועה של התיק. הייתי מובכת מהנוכחות שלו על ידי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי ולזאין יש קשר כלשהו שהוא לא מלווה בצעקות או דמעות.
פתאום ראיתי אותו בצורה אחרת.. לא בתור.. מפלצת.
"למה הם עשו את זה?" פתחתי את השיחה ראשונה והפרתי את השקט המופתי שהיה בדרך. "כלומר- הארי ולואי.. למה הם נשכו אותו?"
"הם לא צריכים סיבה מסוימת לרצות להרוס לבן אדם את החיים." הוא אמר. קולו נשמע מרוחק והוא אפילו לא הביט לכיווני פעם אחת. נשמע מדבריו שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר ושהוא נכווה מהם לא פעם אחת. "הם פשוט אוהבים לחיות ללא כל רסן ולעשות מה שעושה להם טוב ומתאים לדחפים שלהם. הם פשוט מכבים את הרגשות שלהם." הוא אמר.
"אתה גם עשית את זה לעצמך?" שאלתי ושיחקתי עם אצבעותיי. שוב חוסר נוחות.
"מה עשיתי?" הוא שאל לא מבין את פשר שאלתי.
"את מה שאמרת לליאם. גם אתה כיבית לעצמך את הרגשות?" הוא שתק לכמה רגעים כנראה חשב אם לספר לי או לא. הרגשתי את זה "אתה לא חייב להגיד לי," כמעט לחשתי את זה.
"כן. בעבר כיביתי. הייתי הורג אנשים על ימין ועל שמאל. היינו חבורה: אני,לואי והארי. היינו עושים שטויות. הבנתי שזה דבר רע כשהתחברתי לבני האדם.
הם כמו שאת רואה לא הפסיקו. הגעתי לבית הספר מהסיבה שרציתי לחיות חיים אנושיים, להפסיק להיות.. מפלצת." הוא אמר וסיים באנחה. הבנתי שהדבר ישב על ליבו הרבה זמן. פתאום הרגשתי את הכנות של זאין- זו שהייתה חסרה לי במפגש הקודם שלנו.
"אני יכולה לבקש ממך משהו?" נעצרתי ליד הבית שלי והוא נעמד מולי. "תוכל להשגיח על ליאם שלא יגיע למצב כזה? אני יודעת שזה ממש לא בראש המשימות שלך, אבל בכל אופן. זה חשוב לי נורא." שאלתי מביטה בעיניו, מנסה לסחוט מהן כל טיפת רחמים וחמלה.
"בסדר. אני אשגיח עליו." הוא אישר.
"תודה על הליווי," אמרתי בחצי חיוך ונכנסתי אל הבית.