Dark Blood #פרק 17 – ריתוק.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"הנה אתה! אני מחפשת אותך שעות בכל בית הספר." אמרתי כשראיתי את ליאם יושב על יד הכניסה לחדר מחשבים.
ככל שאני מתקרבת אליו אני קולטת את מצבו.
הוא ישב בפינה, מכווץ בתוך עצמו, מניד את גופו קדימה ואחורה בלי סוף בצורה שיטתית. נראה שהוא מנסה להרגיע את עצמו ממשהו.
הוא לא הרים את ראשו ולא אמר מילה.
התיישבתי על ברכיי מולו, מנסה לבחון מה קורה לו.
"אל תגעי בי!" הוא צעק כשבאתי לגעת בכתפו בשביל להסב את תשומת ליבו.
הוא הרים את מבטו אליי באיטיות. הוא הביט בי בעיניים כהות ואדומות. המבט שלו היה נראה חיוור ונורא.
"מה קרה ליאם?" שאלתי בקול חנוק. נחנקתי מלראות אותו ככה.
"אני לא יודע ליאן. אני לא יודע מה קורה לי." הוא ממשיך להזיז את גופו קדימה ואחורה. אני רואה שעיניו מתחילות לזהור ואני רואה כמה דמעות מתאספות בתחתית עיניו. הוא בולע את הרוק שלו ולא נותן להן לפרוץ החוצה. "אני חושב שאני משתגע."
"אתה מרגיש טוב ליאם?" הנחתי בעדינות את גב כף ידי על מצחו ובדקתי לו חום.
הוא בער מחום בצורה קיצונית.
"אין לי מושג מה קורה לגוף שלי. תראי מה קרה לי היום כשעמדתי מול החלון," הוא אמר וחשף בפניי את כתפו שכולה מלאה בכוויות קשות מאוד. אני בקושי יכולה להסתכל בזה מבלי שכל הגוף שלי יתחיל לכאוב.
"מה זה, מה קורה לך?" אני ממלמלת בשקט, מבינה שלהגיד את המחשבות שלי לא מועיל במיוחד למצב.
"אני לא יודע ליאן! אני לא יודע!" הוא צעק שוב. "זה קורה כל כמה שעות. יש רגעים שהכל בסדר איתי, ואז פתאום כל הגוף כואב לי, כל עצם וכל שריר בגוף שלי כואב. הכאב שיניים הזה בלתי נסבל." הוא מתנשף ומעוות את פניו בין משפט למשפט. הוא פתח את פיו, מנסה להראות לי את שיניו, אולי אמצא שם את מקור הכאב.
"כדאי שנלך לאחות." הושטתי לו יד על מנת לעזור לו לקום. אני מבינה שמה שקורה לו זה הרבה מעבר להבנה שלי.
"אני עומד למות ליאן. אני מרגיש שאני עומד למות." הוא התרומם לאט לאט והשעין את כל גופו עליי באפיסת כוחות.
"הכל יהיה בסדר. אתה תהיה בסדר." לא ידעתי איך אני עומדת לקיים את ההבטחה הזו.
מפחיד אותי לשמוע אותו אומר את זה כי אני מבינה כמה זה חמור.
אז, כשהוא היה במצב הנוראי הזה, אחרי שלואי והארי הרביצו לו עד שהוא איבד את ההכרה הוא התגבר על הכאב וטען שהכל בסדר. עכשיו אני מצליחה להבין שיש פה עניין רציני.
הצלצול החל להתנגן וליאם נשמט מידיי.
הוא נפל על ברכיו, כיסה את אוזניו בשתי ידיו והחל לצעוק.
זה היה נראה כאילו נכנסה בו רוח.
עמדתי על ידו אבודה וחסרת אונים. הוא סובל ואין לי מושג מה עובר עליו.
"תפסיקו את זה בבקשה!" הוא צורח את נשמתו החוצה. הדמעות יורדות לו שוב מרוב הכאב. "תפסיקו את העינוי הזה!" הוא קם ממקומו כשהוא נעזר בארון הגביעים של בית הספר והשליך את אגרופו בארון וניפץ את הזכוכית לרסיסים. הוא ניסה להעביר איכשהו את הכאב הזה שהוא חווה.
העביר את ידו במדף והעיף את כל הגביעים על הרצפה בבת אחת תוך כדי שנהם כמו אריה שנפגע.
הצלצול פסק וליאם עמד מתנשף מול הארון, מביט באגרופו המלא בדם ובנזק שיצר סביבו.
"ליאם, ליאן." קולו החד והמרתיע של המנהל נשמע מאחורינו. הסתובבנו במהירות, מבינים שאנחנו הולכים לחטוף על מה שנעשה כאן. "אני רוצה לראות את שניכם היום בריתוק." הוא הצביע על המטאטא והיעה שהיו בפינה, הביט בנו במבט מאיים והלך. הוא יודע שהוא לא צריך יותר מזה כדי להטיל בנו את אימתו.
ליאם שוב נפל על הרצפה.
המשבר הכי גדול שאתה יכול לעבור זה להיות בחוסר שליטה ובחוסר וודאות כלפי עצמך. התיישבתי על ידו, חיבקתי אותו וניסיתי להרגיע אותו כשהוא בוכה אל שקע צווארי.
הבנתי שמה שקורה לו זה לא משהו טבעי. הכאבים האלו הם לא שגרתיים.
איך מבשרים לליאם שהוא הופך לערפד?

~נקודת מבט נייל (ג'יימס) הורן~
"תגיד לי אתה אידיוט?!" קראתי לזאין כשהייתי מאחוריו בסביבה ריקה מספיק.
הוא הסתובב אליי, מרים אליי גבה שואלת, מופתע מהאומץ שלי לדבר אליו כך.
"סליחה?"
"אני יודע מה קרה לך עם ליאן! אני יודע הכל!" צעקתי.
"תשתוק." הוא סינן בין שיניו. הוא לא רצה שאחשוף אותו, אבל כבר לא היה לי אכפת ברגע הזה. פעלתי מתוך הזעם ולא מתוך שיקול דעת.
"ביקשתי ממך דבר אחד! עד ליאן!" אמרתי ותפסתי אותו בצווארון חולצתו. "עוד לא עברו שבועיים וכבר אתה עושה עוד טעות איתה!"
"זו לא אשמתי שהחברה שלך דוחפת את האף שלה למקומות שהיא לא צריכה." הוא אמר ושחרר את אחיזתי ממנו.
תפסתי את ראשי, מנסה לשמור על שלווה ואיזון נפשי.
"זאת אשמתה שאתה אידיוט שלא מסוגל לשמור על שתי הניבים המזורגגות שלו בפנים?!" אני ממשיך לצעוק ללא הכרה.
"כדאי שתהיה בשקט נייל או שאני אשתיק אותך בכוח." קולו נעשה שקט. כשזאין מדבר בשקט זה השלב שהוא מאבד את הסבלנות.
אני לא יודע מאיפה נכנס בי האדרנלין והחוסר פחד ממוות באותן שניות.
הרגשתי שאני נלחם למען ליאן. אני יודע שלה אין את האומץ להתמודד מולו. האידיוט הזה שיתק אותה ועשה לה טראומה רצינית. אני אומר את המילים שהיא לא מסוגלת להגיד אותן.
"לא רק שכמעט הרגת אותה, אתה גרמת לה לשנוא אותי!" בגללו הגענו למצב הזה שהיא לא מדברת איתי.
"אל תיתן לי להרוג גם אותך." הוא הרים את אגרופו כלפי מעלה באיום.
"אני רוצה לראות אותך! קדימה! תהרוג אותי כמו שהרגת את ריי!" דפקתי על החזה שלי בהתגרות.
לפני שנתתי לו לעשות את המהלך הראשון הצמדתי לו אגרוף אל רקתו.
לרגע ראיתי שהוא איבד שיווי משקל מהמכה ומגורם ההפתעה. ניצלתי את זה והעברתי את ברכי על בטנו.
"חתיכת בן זונה." הוא מלמל, תפס אותי מצווארי וחנק אותי תוך כדי שגרר אותי אחורה. ניסיתי לשחרר את אחיזתו ממני אך ללא כל הצלחה.
הוא הביט בי במבט חדור מטרה- לחנוק אותי עד מוות.
הרגשתי שהאוויר שלי הולך ואוזל. התחלתי לחרחר.
זאין הרים את אגרופו באוויר על מנת להכניס אותו אל תוך פניי, אך קולו של המנהל קטע את מעשיו.
"זאין! נייל!" הוא שאג עלינו. "שניכם נשארים לריתוק היום!" הוא צעק וחיכה שזאין יעזוב את צווארי.
המנהל לא צריך דבר מלבד מבט או כמה מילים בשביל לאיים אפילו על זאין.
נשמטתי על הרצפה, מנסה להסדיר את הנשימה שלי. תפסתי את צווארי בידי, מנסה להקל על הכאב של המחיצה של זאין.
ככה המנהל פועל, מחלק עונשים והולך, מבלי לנסות להבין מי האשם האמיתי.
"אם אתה תחשוף אותי ככה עוד פעם אחת, אני נשבע לך שאני אהרוג אותך." הוא הביט בי במבט זועף ומתנשף, מנסה להרגיע את עצמו. "והמנהל לא יהיה שם כדי לעצור את זה." הוא בעט בי בעיטה אחרונה והלך.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
התיישבתי על הכיסא החורק בכיתת ריתוק. ליאם נכנס מיד אחריי.
הכיתה הזו נמצאת במצב מוזנח, עם ריח חזק של טחב.
אני תוהה לעצמי אם המקום בכוונה תחילה במצב כזה, כדי לגרום למי שמגיע הנה להתענות עוד קצת.
בחיים שלי, אבל בחיים שלי לא הגעתי למצב של ריתוק. אני לא מאמינה שאני נמצאת כאן כרגע.
יכולתי להציל את עצמי, להסביר למנהל שהייתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון אבל אני חושבת שזה היה מגדיל איך שהוא את העונש של ליאם אז בלעתי את גזר הדין שלי בשקט.
עכשיו ליאם נראה יותר טוב ממה שהיה קודם. הגוף שלו עדיין נראה תשוש, הפנים חיוורות אבל הוא לפחות לא סובל כמו קודם.
אני חושבת שעדיף שליאם יהיה כמה שיותר זמן בהשגחתי.
אם הוא לא יודע מה עובר עליו, עדיף שיעביר את רוב הזמן שלו במחיצתי, שגם אני לא יודעת בדיוק מה עובר עליו, אבל קצת פחות ממנו.
בכיתה כבר ישבו שני תלמידים. לא הכרתי אותם.
הם לא פצו את פיהם מהרגע שנכנסנו.
"אני מסביר לך שזה טעות ואני לא אמור להיות כאן!" שמעתי קול מוכר.
זה היה נייל. הוא נכנס עם הגב אל הכיתה כשהוא מנסה לשכנע את המורה המשגיחה שהוא לא עשה כלום.
"מר הורן, תשב בבקשה ואל תחמיר את העונש שלך." היא אמרה והצביעה על כיסא ריק.
הוא הסתובב לפתע, קלט שאני בפנים.
הוא פער זוג עיניים. וודאי הוא המום מהנוכחות שלי כאן.
זה בהחלט, אבל בהחלט לא אחד מהמקומות שהייתי מחפשת אותי כאן.
האגו של שנינו לא אפשר לנו לשאול מה כל אחד מאיתנו עושה כאן.
הסטתי את מבטי ממנו. הוא גם עשה כן והתיישב על כיסא רחוק ממני.
"חשבתי שאת ונייל החברים הכי טובים," ליאם לחש באוזני. כנראה שהמתח בינינו מורגש באוויר.
"גם אני חשבתי." השבתי. היה נראה שהוא בא לשאול עוד שאלה שאני לא בטוחה שהייתי יכולה לענות עליה בלי לשקר, אבל המנהל נכנס לכיתה וזה מנע ממנו.
היינו רק חמישה תלמידים בכיתה. היינו בשקט, בדממת אלחוט.
הוא מעביר מבט מאיים ובוחן בכולנו. הייתה לי הרגשה שהוא נעצר בי והעיניים שלו משדרות אכזבה. אולי זו אני שמדמיינת.
הוא התקדם באיטיות אל שולחן המורה ונעצר כשהוא נשען עליו.
אין ספק שהמנהל זו הדמות הכי מאיימת שפגשתי.
"לאחר לריתוק לא מוסיף לך נקודות מר מאליק." הוא אמר.
כששמעתי את השם הנשימה שלי נעתקה. הבחור הזה פשוט נמצא בכל מקום.
עכשיו הריתוק הראשון שלי הפך למושלם!
זאין נכנס עצבני לכיתה, שלח מבט זועף לנייל, העיף את התיק שלו מכתפו וזרק את עצמו על כיסא מאחוריי.
דפיקות הלב שלי מתחילות להאיץ. אני מנסה להרגיע אותן עם ספירת הנשימות שלי. כדאי שאתקן את עצמי, כרגע נכנסה הדמות הכי מאיימת שפגשתי.
"אני מרגיש, שבצורה שלא ברורה לי, מערכת החוקים של בית הספר לא מחודדת לכם מספיק." הוא מדבר באיטיות, מנסה להחדיר למוחנו כל מילה ומילה ודואג שוב לסקור אותנו במבט מטיל אימה. "אנחנו לא נסבול בין כותלי בית הספר שום אלימות- מכל סוג שהיא ולא נסבול השחתת רכוש." מבטו נעצר על ליאם.
"לכן, חשבתי שהעונש הראוי לכך, כדי שתלמדו להעריך את בית הספר שאתם נמצאים בו ואת חוקיו- אתם תדאגו לנראות שלו." יכולתי לשמוע את האנחות המתייפחות מייאוש ועצלנות של כולם עוד לפני שהסביר מה צריך לעשות.
"לכן נחלק אתכם כך-
נייל וברנדון- תצבעו את הקירות של כיתת אנגלית.
ליאם ומייקי- אתם תסדרו מחדש את ארון הגביעים- תנקו טוב טוב את כל הגביעים והתמונות.
זאין וליאן- אתם תאספו פסולת ועלים בחצר." המורה המשגיחה שאני אפילו לא יודעת את שמה הקריאה מהדף את המטלות.
כששמעתי את שמי חשכו עיניי.
כבר הייתי יכולה להתמודד עם עונש בחברת נייל כשאנחנו מסוכסכים כעת, אבל רק לא עם זאין. זה כבר יותר מדיי. אני בכלל לא אמורה להיות כאן.
"סליח-" התחלתי להגיד אך המנהל קטע אותי בהינף יד.
"בריתוק אין זכויות." הוא התקדם אל היציאה מהכיתה. "אני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אתכם כאן."
הרגשתי שגם זאין, נייל וליאם מביטים בי בו זמנית. נלחמתי בעצמי חזק כדי לא להחזיר מבט ולבדוק את התגובות.
הם קמו ממקומם, וגם אני קמתי בלית ברירה.
הרגשתי שגופי מתאבן. כל איבר בגופי זועק לי לא לעשות את זה, לברוח כל עוד נפשי בי- אבל המבט של המורה עושה את שלו ודוחף את רגליי לעברה.
היא נתנה לי ולזאין שקיות זבל ושתי מגרפות עלים.
התקדמתי במהירות אל החצר, משתדלת ליצור כמה שיותר פער ממני ומזאין.
הייתה בינינו מוסכמה לא מדוברת שאנחנו לא מתכוונים לתקשר אחד עם השנייה בשעות הקרובות של הריתוק.
תפסתי לעצמי פינה והתחלתי לאסוף את העלים. זאין היה במרחק כמה מטרים ממני ואסף עלים בצד השני. ראיתי שהוא מדיי פעם מגניב אליי מבטים חטופים.
לא ידעתי איך לתאר את התחושות שחשתי עכשיו. אני נמצאת בסערת רגשות אחת גדולה.
מצד אחד אני יודעת שמאז המפגש האחרון עם זאין אני כבר פחות מפחדת באותה רמה כמו שפחדתי קודם. משהו במבט בעיניים שלו כשהוא התחנן בפניי שלא אפחד ממנו הרגיש לי אמיתי.
מצד שני אני מטפטפת לעצמי כל הזמן בראש ששום דבר אצלו לא אמיתי. הוא מפלצת, רוצח ואדם נוראי. אסור לי ליפול למניפולציות האלו שהוא יוצר לי.
לרגע אחד כל התחושות האלו מתבטאות אצלי בכעס.
אני מתחילה לכעוס על עצמי שאני נותנת לו כל כך הרבה יחס ופנאי מחשבתי.
אני צריכה למחוק אותו מהמחשבות שלי, מהזיכרונות. הכל צריך להיעלם ובמקום זה אני ממשיכה להעסיק את עצמי במחשבות עליו.
הכעס שלי מתבטא פיזית ודפקתי את המגרפה חזק באדמה, גוררת בחוזקה את העלים לכיווני. אני נועלת את הלסת שלי כדי שהכעס לא יתפרץ החוצה.
"אני הוא זה שמעצבן אותך. מה האדמה אשמה?" הוא זורק לכיווני את המשפט, מפר כל הסכם בלתי כתוב שהיה לנו בשעה האחרונה.
הקפאתי את תנועתי, עוצרת את המלאכה ומנסה להבין מה הוא חושב לעצמו.
מה הוא חושב שאם הוא יזרוק את האמירה הזו אז פתאום אני אפתח איתך בשיחה? כאילו כלום לא קרה?
"פשוט אל תתחיל עם זה אפילו." אמרתי וביטלתי את דבריו בהינף יד- כאילו שהיד שלי יוצרת מעין חומה שדרכה הוא לא יכול לדבר איתי. כל כך קיוויתי שזה יתקיים.
"בסך הכך אמר-" הוא התחיל אך קטעתי אותו.
"אני לא רוצה לשמוע." הפנתי את גבי אליו, ממשיכה בעבודה שלי.
הרגשתי שהוא ממשיך להביט בי לכמה שניות ואז הוא כבר זז.
המשכתי את עבודתי כשאני רותחת עוד יותר ממקודם.
–
זמן הריתוק עבר יחסית מהר.
הצלחתי למלא שלוש שקיות גדולות ומלאות בעלים ופסולת.
לפחות עשיתי משהו טוב בזמן הריתוק המיותר הזה.
הרמתי שתי שקיות כבדות, ובקושי רב הרמתי את השלישית כשהיא מסתירה לי את שדה הראיה.
הצלחתי להתקדם כמה צעדים עד שהשקיות נפלו מידיי ואני כמעט מעדתי.
זאין ראה את זה והתקדם לעברי.
כל מה שעובר לי בראש זה שאני צריכה להרים את השקיות האלו ולהיעלם כמה שיותר מהר. באתי להרים את השקית האחרונה אך ידו של זאין הקדימה את ידי.
"תביאי, אני אעזור לך." אל תשחק לי אותה טוב לב ואצילי. אני יודעת למה אתה מסוגל.
"אני יכולה לבד." הרמתי את השקית.
"זה כבד לך, אני אעזור לך." הוא לקח את השקית מידיי.
"אני אמרתי שאני יכולה לבד!" הרמתי את קולי, מבהירה לו את העניין וחטפתי שוב את השקית.
"אל תהיי כזאת עקשנית." גם הוא הרים את קולו וחטף בחזרה את השקית.
הוא נהנה מזה?
ברגע אחד, בעודי נלחמת על השקית איתו, איבדתי שיווי משקל, השקיות נפלו
מידיי, רגליי הסתבכו בשקיות ומעדתי על זאין.
הוא נפל על הדשא ואני מעליו כששקית מלאה בעלים מפרידה בינינו.
הרגיש לי באותו רגע שאנחנו קפואים, כאילו אנחנו שחקנים באיזו סדרה ומישהו לחץ על הכפתור שעוצר הכל.
הוא הביט בי, עוקב אחרי כל תזוזה קטנה של האישונים שלי.
יכולתי להרגיש את גופו שעולה ויורד כשהוא נושם, אבל הגוף שלו קפוא והוא לא זז לרגע.
מצאתי את עצמי שוקעת בתוך עיניו העמוקות, בצבע חום אגוז, בוחנת את ריסיו הארוכים בלי היכולת לנתק את מבטי מהן. הרגשתי שאני שבויה בתוכן.
אני סוקרת את פניו, וכשאני מביטה בהן מקרוב הן כמעט מושלמות, ללא כל פגם.
לרגע אחד יש איזו תחושה שהעולם עצר מלכת ולרגע אחר המבוכה מעירה אותי מהמצב ששקענו לתוכו.
"אתה פשוט לא יכול לעשות את זה." קמתי במהירות מעליו. "אתה לא יכול לנסות לפתוח איתי בשיחה, להתחנן בפניי שלא אפחד ממך ולהתייחס אליי בעדינות כזו כאילו לא ניסית להרוג אותי לפני יומיים." ניערתי בעצבים את בגדיי מהאדמה וסידרתי את עצמי.
"ואתה פשוט לא יכול להביט בי במבט הזה. אוקיי?"
לא חיכיתי לתגובתו. הרמתי רק את שתי השקיות ונעלמתי משם.