give your heart a break ~פרק 13~ ♥

~נקודת מבט אנג'ל מלינסון~
"יצאתי," קראתי בבית, מעדכנת כנראה את החלל הריק שאני הולכת.
הבטתי בשעון שעל פרק כף ידי. השעה הייתה 20:30.
אומנם יצאתי באיחור קטן, אבל החלטתי ללכת ברגל לכיוון הבית של הבנים.
ללכת ברגל, באוויר הקריר זו הזדמנות מצוינת לחשוב מחשבות, לנקות את הראש ובעיקר לחשוב איך אני מוציאה את עצמי מהמצב המביך שנקלעתי אליו כשאראה את נייל וזאין.
לואי אמנם צדק במה שאמר לי, שאני צריכה לשחרר ולעבור הלאה, אבל זה כל כך קשה, בעיקר בגלל העובדה שהחלקים שאני כן זוכרת הם מביכים כל כך אז אני רק יכולה לדמיין כמה בושות עשיתי לעצמי בחלקים שאני לא זוכרת.
עצם ההרגשה הזאת שהדמות החזקה ששידרתי התרסקה לתחתית שבתחתית מול כל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה ממש שורפת בתוכי.
החלק הזה שלא רציתי לחשוף בי, החלש, השביר והמגושם שטרחתי להסתיר ולהדחיק כל כך הרבה במרוצת השנים מתגלה לו בלי מאמץ להסתיר.
מאז המסיבה הזו עם תום שגרמה לאסון שלו לא שתיתי ככה.
הבטתי לשמיים, רואה מבעד לשחור שבהם כמה עננים אפורים מתחילים להתקבץ להם.
אני שונאת את ימי הסתיו שלא ברור מה עומד להיות מזג האוויר. בבוקר יכול להיות חם כל כך ובערב סופות.
העברתי מבט על הבגדים שלי. מעיל העור והחולצה הלבנה הקצרה שמתחתיו לא היו הבחירה הנכונה למזג אוויר כזה.
נשאר עוד רבע שעה להליכה שלי אל ביתם. הצמדתי את המעיל אל הגוף שלי, מגנה על עצמי קצת יותר טוב מהקור, מקווה שלא יתפוס אותי גשם בדרך.
בעודי הולכת ברחוב החשוך שמואר אך ורק על ידי מנורת רחוב רעועה ראיתי דמות קטנה יושבת על הספסל מכווצת בתוך עצמה.
כשהתקרבתי ראיתי ילדה קטנה. הסתכלתי מסביבי וחיפשתי אדם כלשהו בשביל לקשר את הילדה אליו.
"היי, הכול בסדר?" שאלתי והתקרבתי אליה. ככל שהתקרבתי יותר ראיתי שהיא רעדה כולה. התקרבתי והתיישבתי על ידה. נגעתי קלות בכתפה והיא קפצה ממקומה.
קרה כאן משהו.
הבטתי סביבי לראות אולי אקבל את התשובה מהרחוב. ניסיתי לראות אם היא נפלה, קיבלה מכה או כל דבר אחר.
"ילדה, הכול בסדר? את פה עם מישהו?" הסתכלתי עליה. הערכתי את גילה כבת עשר לערך. היא לא אמורה להסתובב כאן לבד בשעה כזו. "את גרה פה קרוב?" ניסיתי לברר איתה פרטים. היא לא הגיבה.
"היי, את יכולה לסמוך עליי." אמרתי וניסיתי להתקרב אליה.
"זה מה שהוא אמר לי לפני שהוא נגע בי!" היא צעקה ופערתי את עיניי לרווחה. לצערי התחלתי לחבר את המקרה בראש.
"מי נגע בך?"
"איש אחד. אני אפילו לא מכירה אותו!" היא פרצה שוב בבכי.
"למה את בחוץ בשעה כזו?" הרגשתי שהיא מתחילה לבטוח בי.
"אמא ואבא שוב רבו. אני לא יכולה לשמוע את זה יותר." היא אמרה והדמעות שלה הותירו שובל רטוב על פניה. עיניה היו ממוקדות וקפואות. "יצאתי מהבית כדי להתרחק מהצעקות. האיש הזה הסתובב כאן. הוא ראה אותי בוכה, שאל אותי מה קרה. הוא נגע בי בלי שהסכמתי." עיניה החלו לנצנץ שוב.
זה הזמן להתקשר למשטרה ולערב את ההורים שלה.
חייגתי במהירות. ידיי רעדו. הוא מסתובב כאן. הוא חופשי.
הם אמרו שניידת כבר בדרך לאירוע. נשמתי קצת לרווחה.
"איך קוראים לך?" ניסיתי להסיח את דעתה.
"מגי," היא אמרה ונגבה עם שרוולה את עיניה הדומעות.
"מגי, את ראית לאן הוא הלך?" היא הצביעה על המשך השביל. ראיתי מרחוק שתי דמויות מתקוטטות. אני מאמינה שאותו אדם הזמין גם את הניידת.
הערכתי את האומץ שלו להתמודד מול האדם הזה ולנסות לתפוס אותו.
מרחוק ראיתי את אורות הניידת הולכים ומתבהרים.
הם התקרבו במהירות אל שתי הדמויות ועצרו את החשוד.
הם הכניסו אותו במהירות ומיומנות אל הניידת.
ניידת נוספת הגיעה ושני השוטרים שיצאו מתוכה פנו לדבר עם מי שעצר אותו.
"ראית? תפסו אותו. הוא ישב בכלא כל החיים." ניסיתי לעודד אותה. "בואי נלך לשוטרים ונתקשר אל אבא ואמא שלך." היא קמה יחד איתי.
כשהיא קמה ראיתי את החולצה שלה קרועה מאחור.
חשבתי על האכזריות של אנשים. איך אפשר לעשות דבר כזה לילדה קטנה? איך אדם יכול לנצל ככה לרעה את הכוח שלו? והילדה שלימדה את עצמה רק בגיל עשר להיאבק על חיה. פשוט לא יאמן את תמימות נגדעת בלילה אחד.
התקרבנו אל השוטרים.
הם עמדו עם הפנים אלינו והבחור שהגן על הילדה התנשף כשהוא מחזיק את משקל גופו על ברכיו.
"זאת היא?" השוטרת שאלה והצביעה על מגי.
הלכתי איתה יד ביד אל השוטרת. הבחור שעזר לה הסתובב.
הייתי בהלם כשראיתי למולי את זאין. הוא גם היה בשוק שאני מעורבת.
"כן, זאת היא." הוא הנהן ופלט גניחה של כאב כשהוא מכווץ את פניו בכאב.
"מה את ראית?" השוטר שאל אותי בזמן שהשוטרת לקחה את הילדה אל הניידת, מניחה עליה את המעיל שלה.
"אני לא ראיתי את המקרה, רק ראיתי אותה בוכה. התקשרתי להזמין ניידת אבל כבר הייתה אחת בדרך."
"טוב, כדאי שניצור קשר עם ההורים כדי שנוכל להתקדם מכאן. תודה לכם על הערנות שלכם." השוטר אמר, הקליד מספר דברים במכשיר שלו. "אנחנו ניצור איתך קשר בהמשך. נצטרך לגבות ממך עדות. אתה בסדר?" השוטר שאל את זאין. הוא הנהנן והשוטר חבר אל שותפתו ונעלם.
"זאין, תראה אותך!" אמרתי נגעתי בעדינות בסנטרו לבדוק אם יש עוד נקודות שנפצע בהן. עצם הלחי הימנית שלו ספגה מכה חזקה ונהייתה אדומה.
דם נטף מהאף והגבה שלו.
העיניים שלי התכווצו בכאב, לראות אותו ככה סובל.
"אני בסדר. בואי נתקדם לבית." הוא החל להתקדם בצליעה.
"אתה בטוח? אני חושבת שאולי כדאי שיראו את זה בבית חולים."
"אני באמת בסדר אנג'ל. בואי."
"תן לי לעזור לך." שמתי את ידו על כתפי ותמכתי בהליכתו כמה שיכולתי עד שהגענו אל הבית. זאין בקושי עשה את הדרך ועמד שפוף.
צלצלתי בפעמון הכניסה מספר פעמים על מנת שיפתחו כמה שיותר מהר.
"סוף סוף הם הגיעו," לואי אמר תוך כדי שפתח את הדלת. "מה קרה לך לעזאזל?" לואי פער את עיניו כשסקר את זאין מכף רגל ועד ראש.
המכנס השחור שלו היה מלא בשפשופים, החלק העליון של החולצת טריקו הלבנה שלו היה קרוע לחלוטין.
"אפשר?" הערתי לואי מההלם שהוא היה שקוע בו.
הוא פינה במהירות את הכניסה והביא כיסא כדי שזאין יוכל לשבת עליו.
הובלתי את זאין עד הכיסא והנחתי אותו. הוא שוב גנח מכאב.
"איך כל זה קרה?" הוא שאל במבט מודאג ואבוד מכך שהוא לא יודע מה אמור לעשות במצב הנוכחי. תוך שניות הארי וליאם קמו מהספה אלינו. ליאם רץ למטבח והביא לי ולזאין כוס מים.
"זאין עזר לילדה שכמעט אנסו אותה. הוא התעמת עם האנס. הוא הציל אותה." הבטתי בו בגאווה. הוא הוריד את ראשו והשעין אותו על הזרוע שלו.
זאין השתעל מעט וירק דם על הרצפה.
"אנג'ל, את מדממת." הארי אמר והצביע על המותן שלי ועל החולצה הלבנה המוכתמת שלי.
האזור הזה היה כולו ספוג בדם. עזבתי באותה שניה את הכוס מידי והתקרבתי אל זאין, מרימה את החולצה שלו וחשפתי חתך מדמם.
ודאי הוא ניסה לדקור אותו.
"אני בסדר, אני באמת בסדר." הוא אמר והוריד את החולצה שלו בחזרה למטה.
"אני רק צריך להתקלח והכל יעבור." הוא קם ממקומו.
"זאין, זה יכול להיות חתך עמוק. זה מסוכן." ליאם התערב.
"הוא צודק. אתה צריך ללכת לבית חולים." אמרתי.
"שום בית חולים. אני בסדר גמור." הוא אמר ופנה ללכת. תפסתי את זרועו בעדינות כדי לא להכאיב לו בטעות אך גם בנוקשות.
"תראה לי את הפצע." ציוויתי עליו.
הוא הביט בי לכמה שניות ארוכות כמהסס ואז נכנע והוריד את חולצתו.
הבטתי בפצע שלו. אספתי כל פיסת ידע שהייתה לי מקורס שלקחתי אחרי התאונה שהייתה לי עם תום. אחרי היום ההוא החלטתי שאני לא אזדקק עוד למישהו במחשבה שאולי הייתי יכולה למנוע מתום את הנזק הגדול שקרה לו אילו ידעתי לתפקד במצב כזה.
"החתך שטחי ולא עמוק-" קבעתי וזאין קטע את דבריי.
"אמרתי לכם, אני בסדר. מקלחת טובה תסדר את המצב." הוא זייף חיוך ופנה לקום.
הפעם ליאם תפס אותו. והושיב אותו. "חכה רגע זאין. תפסיק להיות עקשן כל כך." זאין שוב נאנח בחוסר סבלנות.
"הכמות דם מדאיגה אותי. כדאי שאחבוש את זה בינתיים." הארי מיד רץ למטבח והביא תיק עזרה ראשונה.
פתחתי את התיק. היה שם פד גדול. זה מושלם בשביל חתכים מהסוג הזה.
זאין הסתובב על הצד, מאפשר לי לטפל בו.
עיניו עוקבות אחרי כל דבר שאני עושה.
שמתי על צמר הגפן מעט אלכוהול כדי לנקות את הדם מסביב ולמנוע זיהומים.
"זה קר וזה הולך טיפה לשרוף, אבל זה הכרחי." הבטתי בו, מחפשת בעיניו אישור לעשות את זה. הוא הנהן.
מרחתי את הצמר גפן בעדינות על פצע, מנקה את הדם מעל גופו. הוא החל להתפתל בכאב אך לא הוציא מילה. הוא רצה כל כך להוכיח שהכול בסדר.
מרחתי את הפצע עצמו יוד כי לחטא שוב את הפצע וחבשתי את האזור עם הפד.
"זהו? אני יכול ללכת להתקלח עכשיו?" הטון שלו היה עצבני לא הצלחתי כל כך להבין למה אבל הנהנתי ושחררתי אותו. הוא אסף את המגבת מהמעקה ועלה במדרגות לכיוון חדרו.
"עכשיו נצטרך לטפל בך." העברתי את מבטי אל לואי ונאנחתי.
"זה בסדר אנג'ל, אפשר לדחות את זה לזמן אחר."
"תן לי להעסיק את הראש שלי בכל דבר אחר חוץ ממה שקרה כאן עכשיו." הלכנו לכיוון המטבח.
"לדחות את מה לזמן אחר?" הארי התערב.
"אני מניחה שהוא הולך לתחקר אותי על אביה ברגעים הקרובים. מוזמן להצטרף."
"זה מעולה! אני גם רוצה על סם!" הוא קפץ בעליזות במקומו.
התיישבתי על כיסא הבר הגבוה.
הוא הושיט לי כוס תה רותחת עם מספר עוגיות לידה והתיישב מולי.
עטפתי את הכוס בשתי ידיי, שואבת ממנה חום ונותנת לאדים ולריח הממכר להיכנס אל תוך אפי ולהעיר אותי.
"מה אתה רוצה לדעת מר טומלינסון?"
–
"אתם מחמיאים לעצמכם יתר על המידה." שילבתי את ידיי בהתגרות, מגיבה על השטויות שהם מדברים וצוחקת. "נראה מה תגידו עוד חודש כשיגמרו לכם הרעיונות."
"עוד חודש מי שאנחנו זה יהיה מספיק להן." הארי חייך חיוך שרמנטי והעיף את שיערו.
לא יכולתי שלא לפלוט צחוק. "אז כדאי שתתחילו לעבוד על האופי שלכם בדחיפות. אתם מתנהגים כמו שתי ילדות." עקצתי אותם. לא יכולתי לתת להם את ההרגשה שאני מעריכה אותם. לפחות לא בשיחה הזאת.
"היא פשוט עדיין לא נתקלה בצד הגברי שלנו. בגלל זה היא מדברת ככה." לואי אמר, מביט בהארי כזומם משהו.
"יש כזה?" העמדתי פני מופתעת.
"שנראה לה הארי?" המבט הריק בעיניים של לואי התחלף למבט מרושע.
"א..אני לא חושבת שאני רוצה לראות." קמתי מהכיסא ולקחתי צעד אחורה.
"חשוב לנו להוכיח לך אחרת." הם קמו גם הם מהמקום.
עוד לפני שהספקתי לשם לב מה קורה סביבי הייתי כבר באוויר כשהידיים והרגליים שלי בשליטתם המוחלטת. ניסיתי להשתחרר אבל זה היה חסר סיכוי. הם העלו אותי את המדרגות, צוחקים מהמצב, הניחו אותי בחדר כלשהו וסגרו את הדלת.
"תפתחו לי!" דפקתי על הדלת חזק תוך כדי שאני צוחקת. אין לי כוח לשטויות של השניים האלו.
"אנג'ל אני חושב שככה תוכלי ללמוד את המסר בצורה הכי טובה, אם תהיי נעולה בחדר ותחשבי על מה שאמרת."
"איזה מסר בדיוק?"
"את אורחת כאן. לא מומלץ להעליב את המארחים שלך." שמעתי את צעדיהם מתרחקים אחרי המשפט הזה.
אני הולכת להרוג אותם כשאני אצא מכאן. שיהיו בטוחים.
החדר היה חשוך לגמרי מנורת שולחן קטנה שהאירה את החדר.
החימום דלק והפשיט על החדר אווירה נעימה.
התיישבתי על המיטה, מחכה שהם יסיימו עם המשחק המטופש שלהם ויפתחו לי את הדלת.
החדר היה מסודר בצורה מדויקת. המצעים היו מתוחים והכל היה מקופל במקום. במידה מסוימת חששתי לשבת על המיטה כדי לא להפר את הדיוק של הדברים. סקרתי את החדר מסביבי, לא מצאתי רמזים על של מי החדר הזה. הכול היה ריק.
לפתע דלת בתוך החדר נפתחה.
אלומת אור חדרה אל תוך החדר ודמות יצאה. זה היה זאין.
הוא יצא מהמקלחת כשמגבת לבנה בלבד עוטפת את פלג גופו התחתון.
המים עוד נטפו ממנו עושים את דרכם במורד גופו, עושים את דרכם דרך מספר קעקועים שהיו על בטנו.
הבטתי ארוכות בגופו השחום והחבול. כל השריטות והחבלות שעל גופו לא גרמו לו להיראות פחות טוב. הוא היה כל כך יפה לאור המנורה. הראש שלי מצווה עליי להסיט את המבט, אבל פשוט לא יכולתי.
בתנועה לא רצונית מצאתי את עצמי נושכת את שפתי התחתונה מביטה בו בעיניים תמימות המביטות במלאך פגום.
המבט שלו לא שידר שזה מפריע לו במיוחד הבהייה שלי בגופו. הוא בוחן אותי גם במבטו כשהוא מלקק בעדינות ובקושי את שפתו התחתונה הנפוחה.
וברגע אחד כשמרגיש שזה לא בסדר הוא פתח את פיו על מנת לדבר וזה הדבר שהעיר אותי.
"אני מצטערת," אמרתי לפני שהספיק להגיד משהו והסטתי את מבטי. כאילו שזה רלוונטי אחרי הרגעים הארוכים שנעצתי מבט. "זה הארי ולואי."
הוא סינן משהו מתחת לאפו.
לאט לאט הזזתי את מבטי בחזרה אליו, בודקת אם אני יכולה להסתכל עליו שוב.
הוא עמד מול הארון הפתוח, שולף משם מגבת ומנגב את שיערו.
שרירי הגב והשכמות שלו נמתחות בתנועות שגורמות לי לזוז באי נוחות במקומי.
הוא הביט בארון במשך דקות ארוכות נראה שמחפש מה ללבוש.
היה נדמה שלא אכפת לו בכלל שאני נמצאת בחדר.
"קחי, החולצה שלך מלאה בדם." הוא אמר. הדבר הראשון שעשיתי היה להעיף את מבטי לצד השני.
הוא זרק אליי חולצה שלו. אחזתי בחולצה בשתי ידיי. היה לה את הריח המדהים שלו. יכולתי להסניף אותה במשך שעות. הבטתי בו ארוכות, קפואה מתלבטת מה אני אמורה לעשות .
הוא השחיל את הבוקסר אל מתחת למגבת והסתובב לפתע. "אני לא מסתכל, את יכולה להתלבש." הוא אמר והמשיך בשלו.
הורדתי את החולצה שלי במהירות והחלפתי מהר לחולצה שלו שהייתה גדולה עליי בכמה מידות.
כשהסתובבתי חזרה המגבת הייתה שמוטה על הרצפה ועל גופו בוקסר בלבד.
הוא שם עליו מכנס, מתעקש לעשות את זה בכוחות עצמו בלבד.
הוא שלף עוד חולצה ואני רואה על פניו שהוא סובל מכל תנועה שהגוף שלו דורש ממנו על מנת ללבוש אותה.
"אני יכולה לעזור," כמעט לחשתי. הוא הרים את מבטו אליי, סוקר אותי ואת ההצעה שלי. הוא הנהן בקצרה, מאשר לי להתקרב.
התקרבתי אליו, לוקחת מידיו את החולצה ומשחילה אותה דרך ראשו.
השיער שלו אמנם היה כל כך מבולגן אבל זה רק הוסיף ליופי שלו.
כשהחולצה מונחת על כתפיו הבטתי בפניו החבולות והסובלות, מצטערת על כל רגע שקרה להן דבר כזה.
המגע שלי בגופו החשוף מזרים תחושות לא מוכרות בגוף שלי. הוא עוקב אחרי כל תנועה קטנה שלי ושל הידיים שלי.
העברתי את הידיים שלו דרך השרוולים והבטתי בו.
ניסיתי לקרוא בעיניו מה קורה לו.
"על מה אתה חושב?" שאלתי בשקט, בקול חנוק, מביטה בעיניו הכבויות.
מאז המסיבה היה בינינו איזה מרחק. בלתי מוסבר. אחרי כמה הודעות שניסה לוודא שאני בסדר הוא לא יצר איתי קשר ואפילו התחמק ממני.
אולי קרה משהו במסיבה שגורם לו להתנהג ככה.
"סתם, על מה שקרה." הוא עקף אותי והתקדם אל עבר השידה, פותח את המגירה, שולף משם חבילת סיגריות ומצית.
הוא פותח את החבילה, שולף משם סיגריה ארוכה, מצית אותה באש ועומד על אדן החלון, מוציא החוצה את כל העשן ששאף.
"הזוי איך תמימות נגדעת לה ככה בערב אחד." זרקתי, מנסה לדובב את השקט שלו. הוא לא הגיב. אני מסוגלת לשבת בשקט עם זאין, אבל השקט הזה שרף לי את הנשמה. הרגשתי אשמה בו.
"מה קרה במסיבה?" שאלתי אותו. הוא הסתובב אליי, מופתע שהעלתי את הנושא הזה.
"עזבי. כדאי שתנסי לצאת מכאן." הוא אמר, מצביע על דלת הכניסה.
הבטתי בדלת ואז בו שחזר להפנות את פניו לבחוץ.
התנהגתי כל כך נורא במסיבה שהוא לא מוכן לדבר על זה?
"לפני שנייל יחזור." הוא מלמל בשקט.
לא הספקתי לדרוש ממנו הסבר למה שאמר והדלת נפתחה כשהארי עומד בכניסתה. "החלטנו שלמדת את הלקח שלך." הוא השתתק אחרי שראה את זאין בפנים.
"סוף סוף." מלמלתי ויצאתי במהירות מהחדר, מותירה את זאין לבד.

~נקודת מבט זאין מאליק~
"לעזאזל." מלמלתי כשהבטתי במראה וראיתי שהחתך השורף שבגבה שלי נפתח שוב. ירדתי למטה כדי לשם עוד קצת יוד על הפצע, למנוע ממנו להזדהם.
כשנכנסתי למטבח אנג'ל בדיוק במבט מובך יצאה ממנו וליאם נשאר שם, נשען על הכיסא. הנחתי שהם דיברו ביניהם.
"ככל שאני מדבר איתה יותר, אני יותר מבין על מה אתה מדבר." הוא פתח בשיחה ולגם מכוס המים שלו. ליאם היחיד בבית שיודע בדיוק מה אני מרגיש כלפיה.
"סיכמנו שלא מדברים עליה יותר." נעצתי בו את מבטי. "אני לוקח צעד אחורה." כבר השלמתי עם זה. מספיק מה שקרה לי איתה למעלה כמעט ערער את כל העולם שלי. אני לא רוצה שהוא יהיה זה שיבלבל לי את המחשבות.
"איפה נייל?" שאלתי, מנסה להשתיק אותו.
"אני חושב שהוא לא חזר עדיין מההשקה של איידן." הוא אמר. "אני עדיין חושב שאתה עושה טעות, אבל איך שאתה רוצה." הוא אמר, מחזיר את נושא השיחה לקודמו.
"אני לא סתם לוקח צעד אחורה. היית צריך לראות את זה במסיבה. נייל נישק אותה. שמעת מה הוא אמר, הוא מאוהב בה לגמרי. אני לא יכול לעשות לו את זה." נאנחתי והשענתי את ראשי על הכיסא הגבוה.
"אנג'ל ילדה גדולה. היא יכולה להחליט לבד במי היא מעוניינת-"
"ליאם אני לא מוכן שהיא תהיה הסיבה לאיזה מתח ביני לבין נייל." סירבתי בכל תוקף לשמוע את ההצעה שלו. "אני מכיר אותה בסך הכול כמה ימים. נייל הוא יותר מאח בשבילי. אתה צריך להבין מה קורה לי כשאני איתה. הגוף שלי לא שולט בעצמו. ברגעים האלה נייל לא מעניין אותי בכלל. כשהיינו בגג והייתי כל כך קרוב ללנשק אותה, עכשיו כשהיינו בחדר ביחד, איך שהיא הסתכלה עליי. ליאם אני אומר לך שהדבר היחידי שרציתי לעשות זה לרסק את השפתיים שלי על שלה-"
לפתע שמעתי קול של זכוכית מתנפצת.
המבט של ליאם אמר הכל.
הסתובבתי וראיתי את נייל מאחורינו.
"אתה מה?"

-הגרסא הישנה-

~נקודת מבט זאיין ~
הלכתי למטבח כדי להביא קרח כי הארי נתן לי בוקס בטעות הדפוק הזה תוך כדי המלחמה הלכתי לסלון וראיתי את אנג'ל קמה מהספה והולכת לכיוון החדר כדי לשחרר אותם מהחדר שלי הם בטח הרסו הכול התיישבתי על הספה ליד ליאם "תגיד לי רגע אם אתה מאוהב באנג'ל למה אתה לא עושה כלום?"ליאם אמר "מה?!"שמעתי קול של כוס שנשברה מהלם וראיתי את נייל אם פה פתוח והתחיל לבעוט בכול דבר שראה שבר תמונות וצלחות בעט בכיסאות ובשולחן "נייל תפסיק בבקשה"שמעתי את ליאם צועק ותופס אותו "מה זה הרעש הזה?" שמעתי את אנג'ל צועקת "מה ישלכם מטורפים?"לואי צעק ועזר לליאם לתפוס את נייל עמדתי מול נייל הוא נהיה אדום וצרח עליי "עוופי מפה אני לא רוצה לראות אותך נכנסת לבית הזה לעולם תעופי או שאני יעיף אותך!" לא עברה שנייה וראיתי אותה רצה לכיוון הדלת בוכה
~~נקודת מבט נייל~~
שמעתי את מה שליאם אמר והתחלתי להשתגע התחלתי לבעוט בכול מה שראיתי לשבור צלחות ואת התמונות מה נראה לו הוא החבר שלי איך הוא יכול לעשות לי אתזה אין אין לי על מי לסמוך בעולם הזה ראיתי את אנג'ל יורדת מהקומה שנייה ונהייתי אדום כמו עגבניה אני ממש לא מכיר את עצמי ככה התחלתי לצרוח עליה שתעוף מפה ושאני לא רוצה לראות אותה בבית הזה יותר אחרי כמה דקות נרגעתי הארי נתן לי כוס מים ויתיישבתי על הכסא וסיפרתי לו את כול מה שקרה רגע שיט! מה עשיתי אני צרחתי על אנג'ל ופגעתי בה למרות שהיא לא עשתה לי כלום היא לא אשמה שהזאיין הזה התאהב אני חייב להשיג אותה יצאתי מהבית בטילים התחלתי לרוץ ואנג'ל שכחה את המעיל שלה והיא הייתה רק עם חולצה קצרה התחיל לרדת גשם "אנג'ל"צעקתי והיא שמעה והתחילה לרוץ רצתי גם אני והצלחתי להדביק אותה בריצה "אנג'ל אני מצטער תקשיבי לי רגע"אמרתי ותפסתי לה את היד היא הצליחה להשתחרר והמשיכה לרוץ יותר מהר אני ניסיתי לעקוף אותה והצלחתי עמדתי מולה ואמרתי"אנג'ל בבקשה תקשיבי לי רגע !" "מה מה להקשיב לך על זה שצעקת עליי סתם ככה על זה שהבכת אותי מול כולם ואתה מגרש אותי ככה מהבית כיאלו אני כלב שצריך לגור ברחוב ועל זה שאני בכלל לא יודעת למה צרחת עלי מול כולם ורק אלוהים יודע למה על זה שעוד שנייה הרבצת לי רק בגלל שרציתי לעזור בגלל זה אני צריכה להקשיב לך?!" היא אמרה והתחילה לבכות אני לא יכול לראות אותה ככה "אני בדרך כלל לא כזה נו אנג'ל בבקשה תסלחי לי !" אמרתי גם אני עוד שנייה התחלתי לבכות "אני כבר לא סומכת עלייך אתה בהתחלה מתנהג אליי כול כך יפה כמו חבר אמיתי שאני יודעת שלא יתנפל עליי ויפגע בי ואחרי יום מתחיל להשתולל עליי ולצרוח עליי וכמעט להרביץ לי אל משהו שאני אפילו לא יודעת למה ?! ,אני לא רוצה לראות אותך יותר ולא להיות בחברתך…"היא אמרה "אבל למה?"בשלב הזה התחלתי לבכות "נייל אני מפחדת ממך עכשיו תתן לי לעבור לבית שלי ולנסות לישון אחרי מה שעשית לי אני מעדיפה שלא להיות בחברתך יותר ובאמת לא לבוא יותר לבית שלכם אתם כולכם חולי נפש שם אני לא יודעת אם אתם משחקים אותה חמודים ונחמדים תגיד לכולם שאני לא רוצה יותר קשר איתכם ובימיוחד איתך"היא אמרה והרגשתי צביטה חזקה בלב היא המשיכה ללכת וכשכבר לא ראיתי אותה אמרתי"אני אוהב אותך והתחלתי לבכות אף פעם לא בכיתי בגלל בחורה אבל איתה זה שונה אני לא יודע איך אני יחיה עם עצמי עכשיו כשהיא לא תתיחס אליי ולא תדבר איתי באלי למות !