He Took Me – פרק 1 (סיפור חדש!)

אמי נפצה את בקבוק וויסקי על הראש שלי, גופי נחבט בקיר המחוספס והמורט עצבים ונפלתי על הרצפה הקרה והמלוכלכת בגועל מחליא שלעולם לא תהיה נקייה, דמעות בעיניי,לקחתי נשימה עמוקה .. מנסה לשחזר בראשי את המנטרה המוכרת שלעולם לא באמת עוזרת.. 'תהיה חזקה ליסה, לא לבכות ליסה, זה לא שווה זאת ליסה..'
הסתכלתי על האישה השנואה הזו, האישה שאני קשורה בה בקשר דם, אשה ילדה אותי לעולם .. הסתכלתי עליה, ורק ידעתי וחשתי דבר אחד- אני שונא אותה. איני יכולה עוד לחכות לרגע שבו אעזוב את הבית,עבדתי קשה ביותר במשך השנה האחרונה, שומעת כיצד אנשים מקללים אותי בגסות, מכים אותי..כמעט כל אדם שאני מכירה מכה אותי מכות צורבות ומייסרות, דמי התחמם בוורידי וחזי כאב, אני לא יכולה להפסיק לבכות, להתעורר באמצע הלילה מהצעקות של אימא שהשתייה נגמרה או שוב הבקבוק נשבר, או שאני מתעוררת מסיוט.. ראשי כאב.
די, לא.. אני לא אתן לה את הסיפוק הארור הזה, אני חייבת לעצור זאת, אני חזקה.. אני הרבה יותר חזקה.. במהלך כל חיי יצרתי רק עוד חומות ועוד חומות אשר עשויות מפלדה שאיש לא יוכל לשבור ולנפץ, השנה וחצי האחרונה הייתה קשה אך היא שווה זאת, חסכתי מספיק כסף, עבדתי קשה .. קשה מאוד .. מ 22:00 עד 3:00 בלילה, לפעמים יותר, לפעמים הייתה לי תחושה כאילו ואני מוכרת את עצמי על טיפ מסריח, רק כדי לצחוק לה בפנים הגסות שלה, לאישה שקוראת לעצמה 'אימא', לצחוק לה בפנים ולהראות לה שאיני זקוקה לה יותר.. אפילו לא נואשת לכך..להראות לה שאני הולכת והיא הפסידה אותי לאחר שכולם נטשו אותה. עצמתי את עיניי, לקחתי את עצמי, ויצאתי מהבית טורקת את הדלת מאחוריי. "את לא אמא שלי!". צווחתי מבעד לדלת העץ המגולפת, לא יודעת אם היא שומעת או כבר איבדה את הכרתה .. לא אכפת!

נכנס לב, רגל גוררת רגל, גרוני היה יבש, ידעתי שיש רק דרך אחת לעצור את התסכול, אני צריכה להשתכר ומהר…
"ליסה מה קורה?" קרא תומס הברמן והחבר היחידי שלי שמאוהב בי. חייכתי אליו חצי חיוך מסמיק במוכה, במבט מהיר .. "הכל טוב." אני מלמלתי כהרגלי. "אני צריך לשתות .." נאנקתי והתיישבתי על גבי אחד מבין כיסאות העור השחורים והרכים.
"ליסה, בבקשה .." הוא מחה. "זה לא בדרך הנכונה."
הרמתי גבה כועסת. "האם יש לך פתרון אחר? היא אישה מטורפת .. !" הגבהתי את קולי במעט, הוא אולי החבר הכי טוב שלי אך איני צריכה אנשים שידאגו לי, אני יכולה לדאוג לעצמי.. אך לפתע עיניו נקרעו לרווחה. "למען השם, את מדממת מהמצח .." השתנק בחרדה ונראה חיוור, במקרה אחר הדבר היה יכול להיות מחמיא עד מאוד.. הוא דואג, אך ערב לפני שאני עוזבת.. אני מעדיפה לא להכניס איש ללב שלי מהמקום הארור הזה.
"היא זרקה עליי את הבקבוק המסריח שלה… אתה חושב שאני צריכה תפרים?" שאלתי בלחש כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב ממה שכבר משכתי מהרגע שנכנסתי מכווצת ומפוחדת לבר. הוא סימן לי לבוא אחריו אל המטבח וכך עשיתי, הוא הושיב אותי על השולחן, הסתכל על מצחי במבט ארוך ובוחן, נוקב את הבעת פניי. "יש לך חתך עמוק… אני אשים לך קרח על מנת להפחית את הנפיחות" הודיע.
אוי, זה טוב .. זה סתם חתך, הדבר כלום לעומת כל מה שעברתי .. מבחינה נפשית וגופנית, הוא לקח מטלית מים וקרח, מניח על מצחי, קפאתי. נרתעתי לאחור מהמגע הקר והצורב ככוויה שנושפים עליה, הוא חייך חמוד. "מותק, אל תזוזי." ציווה. עצמתי את עיניי ונסתי להשתלט על היצר הכאוב והפגיע שבי, החלטתי שהגיע הזמן לספר לו.. הדבר מגיע לו. "אני עוזבת מחר בלילה." המטלית נפלה לו מהיד, הוא נראה אבוד. "מה .. למה ..? לאן?" שאל מבוהל.
גלגלתי את עיניי, אני לא ילדה קטנה, המצב שלי במילה אחת – חרא, אני לא צריכה שיחלו להטיף לי מוסר, אני זקוקה לתמיכה! "אני .. אני לא יכול יותר כך תומס, פשוט לא יכולה.. אני רוצה לפתוח דף חדש, חיים חדשים .. זה מגיע לי, חסכתי במשך כל השנה, אתה יודע .."
"את לא באמת עושה זאת .." הוא נושם בכבדות. "ליסה, את רק נערה צעירה בת 19!". צעק עליי. עיניי נפערו לרווחה, מוכת הלם. "אל תצעק עליי טיפש קטן מסריח! אתה יכול לתמוך בי, ואתה יכול לא, זה לא משנה, מחר איני אהיה כאן".
הוא הרים את המטלית. "איך אני יכול לגרום לך לשנות את דעתך .. ?" לחש, הוא נשמע כמו בחור מסכן ואבוד.. אבוד כל כך.. חסר תקווה..
עצמתי את עיניי. "הרוג את האישה אשר ילדה אותי."
"משהו שפוי.." זקף את גבתו בתמיהה.
הורדתי את הראש. "אז … כלום".
הוא עטף את הזרועות שלו סביב כתפי ונשק לראשי, טומן את אפו בשערי ושואף עמוק אל רעותיו. "אם אני אומר שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליך? שתהיה הדבר החסר לי ביותר בעולם הארור שבו אני חי? זה.. זה יעזור לגרום לך להישאר?" אני חייכתי אליו, הוא חבר מדהים,אני אוהבת אותו כל כך הרבה .. "אני מצטערת תומס, אתה תמיד יכול לטוס אליי ההזדמנות .."
"אבל זה לא יהיה כמו קודם!". הוא התעקש. "את לא מבינה שאני פשוט לא יכול או רוצה לאבד אותך?" הוא צווח. "את אף פעם לא יודעת מה יקרה לך לשם .. אני רוצה להיות איתך ולהישאר אתך, אני רק רוצה לעודד ולתמוך בך.. לדעת שאת בטוחה..״ שפך את לבו.
הייתי בהלם למשמע המילים שיצאו מהפה שלו, לא .. הוא לא אמר את זה .. תמיד היה לנו את המכשול הזה בחברות שלנו, הוא היה מאוהב בי ואני לא, אף פעם לא ראיתי אותי במערכת יחסים עם תומס .. גם לא רציתי זאת…אבל תמיד היה לי תחושה לא נוחה, ועכשיו זה הגיע, ותוקף .. התכווצתי. "תפסיק עם זה .. תומאס"
"את עוזבת מחר?״ שאל בקול שבור.
הנהנתי.
"אז, זה לא יעצור אותי מלעשות את זה…" ולפני שהבנתי מה קורה ולאן הוא לוקח אמירה זאת, חשתי את שפתיו המלאות על שלי, עיניו השחורות נצצו, וידיו שחטו את הלחיים שלי בחוזקה כלא מוכנות לשחרר אותי, בעדינות כל כך טהורה שסותרת את עוצמת הכאב הזה של הנשיקה .. ואיני אוהבת את זה..הוא חיכה לזה, אוחז בי כאילו ואני הדבר השביר ביותר ויקר לו .. נסתי נואשת וכמהה לברוח משם , אבל הוא לא נתן לי, החזיק אותי וכבל אותי, חונק ומתמיד לקיר..
"תומס ..". נשימתי נעתקה והחמצן נגזל מרעותיי. "תומאס בבקשה, לא!".
אבל הוא לא עצר, שינינו התנגשו האחד בשנייה, הדבר כל כך הגעיל אותי .. הרגשתי את הלשון שלו חוקרת את הלשון שלי, הפה שלי, הרגשתי משקל רב שרומס ושובר אותי בלחץ מטריף דעת ושפיות..
לקחתי נשימה עמוקה ועשיתי את דבר האחרון שחשבתי אי פעם לעולל לו .. חבטתי לו ברכייה.
הוא התנשם והשתנק בכאב והשליך את עצמו על הרצפה. "אל תיגע או תתקשר אליי". צעקתי עליו. "אתה לא חבר שלי יותר!".
וברחתי משם, משאירה את כל הגועל שלא יתנקה ממני לעולם שדבוק בי, השארתי שם מאחור עם תומאס
****

השארתי מכתב קצר לאמא שהתעלפה בלי להרגיש, מכתב קטן ומקומט חסר רגש:
"החלטתי לעזוב אותך, אל תנסי ליצור איתי קשר שוב.
ליסה ".

לאחר שגמרתי את את הסידורים של המזוודות, הדרכונים בשדה התעופה המטיש והחדש לי, מצאתי את עצמי על המטוס, נחה במושב B-17 עדיין לא יכולתי להאמין שזה באמת קרה .. הדרך אל אושר היא באה אליי ואני כל כך קרובה אליה גם .. כפות ידיי הזיעו ולבי התכווץ והלם בחוזקה.. צמרמורת דקרה וצבטה בי גורמת לגל של רעד להכות בי בחוזקה..
תחבתי את האוזניות הכחולות לאוזניים שלי, זה מגיע לי, אחרי כל הזוועות שעברתי, הגיע זמן להתחיל חיים חדשים.. סוף סוף!
לונדון.. עיר שלווה נוטפת תשוקה ורגשות.. עיר שכלהב חד ומושלם מפלחת את הנשמה.. עיר שמתאימה לי.. הנה אני באה!