He Took Me – פרק 19.

"הארי!" צווחתי.
הוא מעד מעט לפני שהסב את מבטו לכיווני. קימוט נחרט במצחו כשהוא סרק את האיזור לאדם קורא בשמו. עיניו ננעלו עליי, במבט מבוהל עוד יותר ממה שכבר עטר אותו. אחד מהחבר׳ה לקח את הסחת הדעת שלו כהזדמנות להכות את הארי בכוח בפניו. היד שלי צנחה לפה שלי בהלם. למה הוא לא משיב מלחמה? היה ברור שהם חבורת ערפדים גדולים במספרם אבל הארי תמיד ידע כיצד להגן על עצמו ועל מה ששייך לו, למען השם הוא מתאבק! המחשבות שלי מבולבלות, גורמות לי לאבד את שיווי המשקל וכמעט לכשול ולמעוד על האספלט הקר והמחליק של הכביש בזמן שרגליי חצו את הכביש לקבוצה. הארי נזרק אל הקיר כשהוא סופג עוד אגרוף אחר על פניו, הוא הצכווץ בכאב וירק דם מפיו, ניביו נשלפו. הפחד הציף אותי כמשהכרתי את הבחור שמכה את הארי. ג'ייק. החתכים העמוקים הגלידו במעט, אבל עיניו עדיין נראו חבולות וכואובות, הארי במעט הכה אותו חזק באותו הערב בב, היה לו סימן סגול כהה יותר מעינו השמאלית. חיוך חצה את שפתיו כשהוא הביט בי רצה בריצה מהירה אליהם. כשהגעתי אליהם זרועותיי בערך נמשכו מאחורי הגב שלי על ידי האדם שאני מניחה שחברו של ג'ייק. אני נאלצתי לצפות, מחפשת נואשות אחר הגבר שלי, לסתו הדוקה, כעס הוקרן ממנו, עיניו התבוננו בי בפחד ובאימה.. שידאג לעצמו לכל הרוחות אני בסדר!
"נחמד לראות אותך שוב, ליסה" ג'ייק הקניט אותי.
הוא הסיט את תשומת לבו בחזרה להארי, שבהה בי בריכוז, לפתע אגרופו של ג׳ייק חבט וירה באגרופו של הארי, התכווצתי בכאב וחשתי כיצד דמי הולם בעורקיי וכמכה מענה מתחת לחגורה הכאב מחלחל לי כה עמוק וגורם לכל מערכת, תא ואיבר בגופי להחרב עד עפר.. חשתי כיצד הסכין החדה שבחדות מפלחת את בעת החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, כאב לי מרק לראות אותו סובל. אנקה נאלצה משמפתו, גופו כפוף מעט בעת שלפת את בטנו בייסורים. ידעתי שהוא שיכור, היה באוויר סביבם ריח חזק של אלכוהול מעורב עם עוד משהו, מר.. כיצד ערפדים מסוגלים להשתכר לכל הרוחות?! אגרופו של ג'ייק עלה שוב, מתקרב לעבר הארי במהירות, עיניי נקרעו לרווחה וכפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר.
"לא." הזהרתי.
המרפק שלי הזדקר בחדות, חובטת לתוך בטנו של האיש שעצר אותי. הוא קילל, לפני שדחף אותי משם. הוא נעלם במהירות אל מחוץ לסמטה ואל הרחוב, לא מרוצה כלל שיש לי כל חלק בקרב הזה משום מה… העמדתי את עצמי בדחיפות בין ג'ייק והארי, שהיה שרוע על הקיר. ג'ייק גחך, אצבעותיו מלטפות את לחיי, אבל אני דחפתי אותו במהירות.
"את לא צריכה לטרוח איתו, מותק."
הוא טבל את ראשו ללמטה במקצת על מנת להיות בגובה עיניי פחות או יותר. "הייתי נותן לך את מה שאת צריכה בשמחה, אפילו עכשיו״ לחש לאוזני מעביר רעד וצמרמורת בכל גופי.
לא ממש היה לי זמן לעבד את מה שאני עושה. ידי הימנית עלתה וסטרה לו בחוזקה על לחיו, ראשו רק לרגע הופנה לצד וחזר להתבונן בי בזוג ניבים שלופים וחדים, אור הלבנה בהק בהן וגרם לראשי לקדוח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות. נשימותיי היו כבדות וצורבות, בית החזה שלי עלה וירד, קרביי להטו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עמבים, סטרתי לערפד! הבלעתי חיוך גאה בעצמי רק לרגע. שמעתי את הארי צוחק בקול עמוק מאחוריי. ג'ייק הביט בכעס עליי, ואז הפנה את מבטו אל הארי בלגלוג. "אתה צריך נערה כדי להגן על עצמך, נקבה."התגרה.
שנינו ידענו שזה יעורר אותו. הארי דחף את עצמו מהקיר, מועד קדימה כדי לנסות ולהגיע לג'ייק.
"אלוהים אדירים, לכל הרוחות, הארי! די עם זה כבר, בבקשה תפסיק!״
אני בכוח דחפתי אותו בחזרה, הפעולה הזו פעם ראשונה הייתה יותר קלה מאי פעם כשהוא היה שיכור. בכל זמן אחר גופו לא היה זז. תלתליו שכבו מטונפים על מצחו, עיניו הירוקות נצצו ובערו בשנאה לעבר ג׳ייק כזוג אקדחים היורים אש וגורמים לי להתכווץ בשיכרון חושים ולאבד לרגע את עצמי. הפנים היפות שלו נפצעו לאחר הריב שנכנס אליו. הסתובבתי מהר, הגב שלי כמעט נוגע בחזה של הארי כשעמדתי בהתגוננות מולו. ידיי רעדו בצדדים שלי כשאני הבטתי בחיוכו של ג'ייק.
"פשוט תעזוב." אמרתי לו. ״בבקשה ג׳ייק, זה לא הוגן, הוא שיכור״.
זה הפתיע אותי כאשר ג'ייק הסתובב לאט, מטייל משם, הולך.. מה?
"אני אראה אותך, סטיילס". ירה לעבר חשכת הלילה.
אני נפלתי מעט לאחור, נשימתו החמה של הארי זלגה על הצוואר שלי. ההקלה שטפה אותי. הוא בטוח.. דבר לא קרה לו..
"אה, וגם אותך, מדהימה." צחק לעברי ושלח לי נשיקה באוויר.
התגובה הכעיסה את הארי והרגשתי אותו נאבק מאחוריי. הגוף שלי הסתחרר במהירות, מנסה נואש להשאיר אותו שם. ידיי תפסו בחוזקה את פניו, מנסה לדוג אותו אליי.
"לא, לא." דברתי. "תסתכל עליי." הקול שלי רך במכוון כשניסיתי להרגיע אותו.
ההתמקדות שלו נשארה קבועה עליי עד שהיה בטוח שג'ייק נעלם. נשימתו של הארי עדיין הייתה מהירה, אבל לפחות אני הצלחתי למנוע ממנו להשיב מלחמה. תפסתי את סנטרו, והטתי אותו כדי לקבל מבט טוב יותר על פצעיו. השפה התחתונה הנפוחה של הארי הייתה מפוצלת במקצת ופתוחה, הדם נמרח על לחיו מהאף שלו. החתך הקטן מעל הגבה השמאלי שלו ניגר דם. המבט האפל שלו מעולם לא עזב את פניי שלי כשאני נאנחתי והנדתי בראש שלי.
"הארי." לחשתי.
הוא היה שיכור עד כלות נשמתו ולא הבנתי למה בכלל, הוא התקשה ללכת על קו ישר. אני תפסתי בזרועו והנחתי אותו על כתפי. הוא ניסה כמיטב יכולתו להישען קצת עליי על מנת שלא להכביד עליי ושאני אפגע ממשקלו.
"אני אנהג." הוא מלמל.
שמתי לב שזרועו של הארי נגררה למאחורי הגב שלו, אצבעותיו הארוכות חפרו בכיס האחורי שלו לפני שהוא הוציא את המפתחות שלו.
"לא אתה לא. אל תהיה טיפש, הארי״ אמרתי לו בחומרה.
הצחקוק העמוק שלו נשמע כשנאבקתי כדי לחלץ את המפתחות מידיו, אבל הוא העלה אותם גבוה יותר. הוא ראה את זה כמשחק. סופו של דבר הצלחתי כמעט מיואשת, לקחתי אותם מהארי ודחפתי אותם בכיס שלי. היה לי קשה לכוון אותו בכיוון ההפוך למכוניתו. הוא נשף עליי, בחוסר רצון שאפשר לי לקחת את השליטה.
"לאן אנחנו הולכים?" הקול הצרוד שלו עילג במקצת.
הרהרתי בשאלה שלו לפני שנאנחתי "הולכים אליך".
הוא נראה יותר שמח עם החלטה הזו. אנקה ברחה לי כשידו הגדולה החליקה במורד הגב שלי, נחה על הישבן שלי לפני שסוחטת אותו. אני אחזתי בחוזקה את ידו, משכתי את זרועו סביב כתפי בכעס, בעת שהוא צחק.

ההליכה חזרה לבית שלי הייתה קשה בלשון המעטה. ניסיונותיו החוזרים על עצמם שכללו להחזיק לי את היד או לסחוט הישבן שלי. ההסתייגות שלי כלפי שתי מחוות עודדה הארי בלבד. נאנחתי בהקלה כשהתקרבנו לדלת הקדמית שלי. הארי נשען על משקוף הדלת, מחייך אליי כשאני פתחתי את הדלת. תפסתי את ידו ומשכתי אותו פנימה, מפחדת לחשוב מה השכנים שלו היו אומרים אם היו רואים אותנו כך.
שדלתי את הארי לשתות כמה כוסות מים, בתקווה שהוא יהפוך לפיכח. במעט, אם בכלל מותר לו לשתות מים… הוא אחז בכוס הזכוכית, כלל לא מסתכל מה היא תכולתה, לא מריח או משתמש בחושים החדים שלו, הוא לקח לגימה אחת בשקיקה ולפתע התעוות בתחושה מחליאה, הוא זרק את הכוס על גבי הקיר, מנפצה לאלפי רסיסים זעירים, גורם לי לפלוט צווחה קטנה ומופתעת, הארי חבט את ראשו בשולחן ונראה כעומד להקיא, ״את משוגעת?!״ צווח עליי.
התכוונתי לדבר אך מילותיי נשרפו בפה כעפר.. אז סגרתי אותו בחזרה, לבי התכווץ בכאב וזיעה קרה שטפה את ראשי בעת שקרבתי את העורק הראשי שבזרועי אל פיו, ״מצטערת..״ לחשתי.
הוא התבונן בי מופתע, ״לא!״ השתנק, ״אני רק.. אני רק צריך לישון ליסה..״ מלמל.
העלייה במדרגות הייתה קצת יותר קלה ממה שציפיתי, הזרוע החזקה שלו עדיין על הכתפיים שלי כשאני הובלתי אותו לחדר שלי. שחררתי אותו, גופו של הארי נופל בחזרה על המיטה שלי.
"תשאר כאן." אמרתי לו.
כשחזרתי הנחתי את חולצתו זרוקה על הרצפה. התבוננתי בו במבוכה מנסה לראות אחר הסימן הגדול והאדום על בטנו. הוא דרבן את האזור באצבעותיו הארוכות, לפני שהתכווץ בכאב.
"אוו." הוא מלמל, ואז צנח חזרה על המיטה, באמת כאב לו.
דמעות עמדו בעיניי והגוש שבגרוני חתך אותי כסכין.

לא יכולתי שלא לחשוב איך הייתה התנהגותו ילדותית. כשהוא הבחין בי בפתח, הוא התיישב, מגחך. ניגשתי אליו, ידיו הגדולות אחזו בי במהירות כשהוא השתמש בכוחו כדי לנסות ולמשוך אותי לחיקו.
"הארי, לא."
הוא קימט את המצח כאשר במקום להיענות לו, התיישבתי לידו. הרגשתי שהוא מקרין חום מגופו, ירכינו הברישו ונגעו האחת בשנייה כשסימני לו להתקרב אליי. הארי בחן אותי במבט ארוך ונוקב כשאחזתי בידי מטלית עם קרח. הוא התפתל תחת המגע שלי כשניסיתי לנקות את הדם מפניו.
"אל תזוז." גערתי בו, אני דואגת לך!
הוא סרב להקשיב ולכן הנחתי את ידיי על כתפיו, דוחפת אותו בגבו אל המיטה.
"הממ, אני אוהב את הצד הזה שלך." הוא הקניט אותו. "חם".
גלגלתי את העיניים, מספיגה את הבד מעל לשפתו השמנמנה ששרבב את שפתיו במקצת, גורם לי לחייך רק לרגע ורק לרצות לנשק אותו. הארי בהה בי, מבטו בוער לעור שלי. נשארנו בשקט לרגע לפני שהשתיקה נשברה.
"למה את מגנה עליי?"
הייתי קצת מופתעת מהשאלה שלו, לא ממש בטוחה בתשובה בעצמי.
"ליסה?" האיץ בי.
"א-אתה נפגעת הארי״ הנדתי בראש בבלבול.
גבותיו של הארי התקמטו. קפצתי כשהוא דחף את ידי ממנו.
"אני יכול לדאוג לעצמי." אמר בכעס.
הוא קם, מסתובב לכיוון הדלת. קפצתי כשידו התנגשה בקיר. הוא נשאר בגבו אליי, נשימתו עמוקה. אני התבוננתי בהארי, מתכווצת כפקעת אחת של עצבים, הוא הסתובב לאיטו. עיניו הירוקות חזרו לפרצוף המבוהל שלי. ראיתי את הלסת שלו מתכווצת ואז הוא נרגע, נושם עמוק. חזו החשוף עלה לאט ונפל, להרגיע את עצמו.
עצרתי את נשימתי כשהוא חזר באיטיות למיטה. הוא התיישב על הקצה, הגוף שלי בעדינות התרחק ממנו. הוא הושיט את ידו הגדולה בזהירות לעברי, אבל הוא קימט את מצחו כשהתרחקתי. הארי לא ממש ידע מה לעשות, האלכוהול בגופו מאבד את השפעתו בהדרגה כשהוא הבין שהוא הגיב בצורה מוגזמת.
היד שלי עלתה בעדינות והמשיכה למחות את הנוזל האדום שזלג מבעד לאפיו… הוא הפחיד אותי, כל סערותיי סמרו והקרקע התפוגגה מתחתיי, דמי קפא בעורקיי וכמכה מענה מתחת לחגורה אבדתי את נשמתי.. כל סערותיי סמרו וחשתי הכלי שבר שמתנפץ ונקרע לגזרים, לעולם לא חשבתי שהוא יתנהג כך שוב.. לא אליי לפחות, למען השם, אני אוהבת אותו!
"ליסה, בבקשה, אני.. אני לא התכוונתי כך להגיב.." הוא אמר בקול שבור ורועד, מבט מתחנן בפניו.
השפלתי את ראשי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "מדוע אתה חייב להרחיק את כל האנשים שדואגים לך?"
"אף אחד לא דאג לי, את.. את היחידה ש..-" אך הוא נאנח ותחב את ידיו בשערו בכעס, "אפשר לשכוח מזה? בבקשה..?" לחש.
נאנחתי, ואם אני רוצה לדבר על כך? ואם אני רוצה שהוא יספר לי? אם.. אם הוא חשוב לי?! אולי נוכל סוף כל סוף לשבור את המחסומים שלנו, ולפחות לנסות, באמונה.. לגרום לזוגיות הזו להצליח איכשהו, אבל לא אמרתי דבר, רק הנהנתי בחולשה וכרככתי את זרועותיי סביב צווארו, "דאגתי לך כל כך.." אמרתי בקול חנוק מדמעות.
הוא קבר את אפיו בצווארי ונשק לי נשיקות קטנות שגרמו לכל מערכותיי לדלוק ולדמי לומר שירה בעורקיי, "אני יודע אהובה שלי.. ואני מצטער, אני כל כך מצטער שראית אותי כך" הוא נאנק בכאב.
פרעתי את אצבעותיי בתלתלים הארוכים שלו שנחתו על גבי טווי פניו בדרך מושלמת, מושכת בהם קצת לפני שנפלנו שנינו לאחור.. ראשי היה קבור בחזה החשוף שלו לרווחה, חשה את החיכוך של שערותיו המועטות בלחי שלי, נשקתי לו נשיקות קטנות לאורך בית החזה שלו, נזהרת על המכה הגדולה בבטנו. "אתה לא חייב תמיד להילחם בשביל להוכיח את עצמך מתוק.." מלמלתי, "אתה מדהים.. אתה.. איני יכולה לחיות בידיעה שיקרה לך משהו, בבקשה, למעני, תנסה לשלוט בעצמך! מגיע לך יותר מזה.."
הוא אחז בראשי בין ידיו וקרב את שפתיי לשפתיו בעת שנשען על גבי מרפקיו, "אני מבטיח לך.. את לעולם לא תאבדי אותי, אני לעולם לא אתן לך ללכת.." ושפתיו התרסקו על שלי.

כשהתעוררתי בבהלה מהסיוט שרודף אותי ואוכל אותי בלילותיי, מצחי היה מכוסה זיעה חמה, בחילה געשה בבטני וכל מערכותיי דלקו, נשימותיי היו כבדות וחפשתי נואשות אחר חמצן.. רעותיי בערו ושרפו כאש שמתפוצצת בתוך תוכי וגורמת לכל מערכת, תא ואיבר בגופי לרטוט בבהלה.. לבי התכווץ בכאב מייסר והלם בחוזקה, חשתי כיצד הקרקע מתפוגגת מתחתיי וכדלי מלא מי קרח קפואים הצמרמורות מתחילות לחדור לעורקיי ולהצליף בי בחוזקה ללא כל טיפת רחמים וללא כל טיפת אנושיות, התכנסתי בעצמי, ראשי מושפל אל תוך ברכיי ונסתי נואשות להירגע.. רק השתוקקתי לברוח מהבית הזה, ממנו, מעצמי.. קיללתי את עצם קיומי באותם הרגעים הללו שנדמו כנצח שחור ומדכא.. שפתיי היו יבשות וחשתי כיצד הסכין החדה שבחדות מפלחת את בית החזה שלי, מורטת את עצביי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. עצמתי את עיניי ובכיתי חרש, לבד, בחושך.. מחפשת נואשות בידי אחריו אך הוא לא היה כאן.. רק מצעים פרועים מהלילה הסוער שעבר עלינו.. לכל הרוחות, איפה הוא.. איפה הוא כשאני הכי צריכה אותו..?
אך לפתע הכול השתתק ונרגע, אני עצמי התרסנתי ממשמע מוזיקה רכה ומלטפת, צלילי פסנתר מתנגנים, קינה עצובה..
התעטפתי בשמיכה ופסעתי בשקט במורד המדרגות ולאורך המסדרון אל הסלון. הארי יושב על הפסנתר, שקוע כל כולו במנגינה שהוא מנגן. הבעת פניו נראתה עצובה ואבודה וגרמה ללבי להינמס ולהיסחט עד הסף, כמו המוזיקה.. נשענתי על גבי הקיר בכניסה, מקשיבה לו ונרגעת במקצת, מוקסמת ומהופנטת, הוא באמת מנגן מדהים, כיצד בן אנוש או יותר נכון ערפד, כה אגרסיבי ואלים כמוהו מסוגל ליצור מוזיקה מלטפת ונוגעת שכזו, הייתי קצרת נשימה. הוא נראה כמו מלאך.
הוא יושב עירום, גופו שטוף עור חמים שמטילה מנורה יחידה, הניצבת ליד פסנתר הכנף השחור, שאר הסלון אפוף בחשכה מוחלטת, והוא נראה מבודד בתוך ברכת אור קטנה משלו, ופשוט.. לא, אין לי איך להגיע אליו, לגעת בו, לנשק ולחבק אותו.. הוא סגור בבועה משל עצמו ומרותק למוזיקה, כיצד לאדם שכזה יש שק אגרוף שנתלש מהמקום בקומה שמתחתינו..?
החלטתי לאזור אומץ ולפסוע אליו בשקט, מוקסמת מהמוזיקה העגמומית, האלוהית. צפיתי מהופנטת באצבעותיו הארוכות והמיומנות, שמוצאות את הקלידים ולוחצות עליהם בעדינות.. ולפתע מחשבה סתרה אותי, האצבעות הללו, הן נגעו בי.. בעדינות כה מלטפת ונינוחה, כאילו הוא סוגד לי, זקוק לי.. אני מסמיקה ומשתנקת מעצם הזיכרון, מתכווצת במקצת בעונג. ואז באותה השנייה שהשתנקתי במקצת, הוא הרים את מבטו ועיניו הירוקות שאי אפשר לרדת לעומקן, כהות במקצת אך עדיין קורנות אליי, אבל את הבעתו בלתי נתן לפענח, כמו ברוב המקרים..
"סליחה," לחשתי במעט מובכת, "לא התכוונתי להפריע לך".
הוא זקף את גבתו בתמיהה, "אבל זה אני מי שהייתי צריך להגיד לך סליחה" הוא מלמל בחצי חיוך, לא זו אני והסיוטים הדפוקים שלי.
עכשיו כשאני ממש מאחוריו הבחנתי שהוא לבוש במכנסי פיג'מה. הוא מעביר את ידו בשערו וקם. המכנסיים נופלים וזורמים לו מהאגן למטה בדרך מושלמת.. אוי אלוהים. הוא עוקף את הפסנתר שלו ומתקדם לעברי ופי מתייבש ואני נתקפת עווית בין רגע, יש לו כתפיים רחבות, אגן צר, ושרירי הבטן שלו נעים במקצת בזמן שהוא הולך.. אני עדיין לא מאמינה שבאמת הגוף הזה שלי.
"את צריכה להיות במיטה" גער בי בשעשוע.
נאנחתי, "זה היה קטע יפהפייה הארי.. אבל גם, מאוד.. עצוב".
"למיטה". אמר מתעלם ממני, "את תהיה עייפה מחר מתוקה ואני לא רוצה ששוב פעם יצעקו עלייך ותשברי את כל הכוסות".
צחקקתי במקצת, "אז.. בוא אתי.. התעוררתי ולא היית, בבקשה.."
הוא כורך את זרועו בעדינות סביב אגני שמוסתר בסמיכה ועוזר לי למצוא את דרכי בחושך במעלה המדרגות. "כמה זמן אתה מנגן? אתה מנגן נפלא..!"
"מאז גיל שש בערך". ענה במבט תוהה במקצת ועדיין נראה בבועה משל עצמו כמנסה למצוא את עצמו אך אפוף בערפל, הארי כילד בן שש.. במחשבותיי מצטיירת תמונה של ילד קטן ויפהפייה בעל רעמת תלתלים קטנים ועיניים ירוקות וגדולות, לבי נמס ונפרקתי על נשקי – ילדון קטן ותמים, בעל פנים מדהימות שאוהב מוזיקה עצובה ושוברת לב. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מוזיקה שמצליחה להרגיע אותי בכאב שלה.
"איך את מרגישה?" שאל ברכות, "יכולתי להישבע שחשתי בדם שלי שהיית חרדת במקצת.. " הסביר.
בלעתי את רוקי וזה צרב, "אני בסדר גמור" אמרתי בקצרה, לא אני לא.
שנינו התבוננו בו זמנית במיטה, אני הייתי מובכת למדי והוא לעומת זאת קרץ לעברי, "עשינו עבודה טובה, אה?" קרץ לעברי והרים את התחתונים הוורדים שלי, "זה לא שחור עם תחרה.." פלט וגרם לי לגלגל את עיניי, "ואני אוהב את זה.."
"שמחה שהתחתונים שלי משמחים אותך" פלטתי בגלגול עיניים.
הוא הניח את ידו מתחת לסנטר שלי והטה את ראשי לאחור במעט ואני התבוננתי בו מלמטה, הוא בחן את פניי, עיניו ממוקדות בי וגורמות לי לקפוא במקומי. "בואי מתוקה, אני אשכב לידך.." מלמל ונשק לראשי, הוא פתח את המגירה שלו ושלף משם טי – שרט ולבש אותה מעליו.
טפסתי למיטה והוא קפץ אליה אחריי, נשכב לצדי, עוטף אותי ומקרב אליו בזמן שאני עם הגב אליו, הוא מנשק לי בעדינות את השיער ושואף עמוק, "לילה טוב אהובה.." מלמל ואני עצמתי את עיניי, אולי מהמוזיקה, או ממה שמוקרן ממנו עכשיו, יש בהארי סטיילס, המתאבק, העשיר, הערפד, היפהפייה.. גם צד עצוב.
***

אני פזלתי מעט באור הבהיר שחצה את החדר ולא נגע בהארי. מציצה מבעד הקצוות של הוילונות. הארי עדיין ישן, בפה פעור במקצת והחזה שלו עלה וירד, הבלעתי חיוך.. הוא נראה כמו מלאך. פגיע, עדין, רדוף ותמים.. הוא לא היה ההארי האפל שכולם הכירו, הוא היה ההארי האמתי, ההארי שהתאהבתי בו, יכולתי להתבונן בו כך כל היום.. לטפתי קצת את שערו בעת שנשקתי לזווית פיו, החבלות מאתמול כבר נעלמו כליל. אני בעדינות ניתקתי את זרועותיו החזקות מסיבוב הגוף שלי, מדשדשת בחוסר שיווי משקל מחוץ למיטה. הארי התגלגל במקצת, לחץ על הכרית כשהוא נחר בקלילות, ידיי חטפו בשקט בגדים מהרצפה עוד מליל אמש, על מנת להיכנס לשירותים ולהתקלח.. תהיתי לרגע האם כדאי לי בכלל להתקלח אצלו, דבר שלעולם לא עשיתי, אבל שיהיה.. הוא אולי רק יכעס שאיני התקלחתי אתמול בלילה כך שנוכל ליהנות מכך ביחד ולא לחוד, אבל זה בסדר, הבלעתי חיוך, עם זאת אני אוכל להתמודד.
הראש שלי הסתובב, עיני נעולות על דמותו שעדיין נחה במיטה שלו לפני שאני סגרתי את הדלת לחדר האמבטיה.
בדקתי את הטלפון שלי וראיתי חמש שיחות שלא נענו מתומס ושלוש שיחות שלא נענו ממישל, היא גם השאירה לי שלוש הודעות:
'את בסדר ליס'? '
'ליסה, איפה את??'
'לעזאזל אתך ליסה!'
נאנחתי, לכל הרוחות.. עד כמה יכולתי להיות כה טיפשה? כשהגיע לבר הם בטח יכעסו וירו אלפי שאלות, ותומס והאובססיה השלילית שלו כלפי הארי.. אוף, לכל הרוחות! פשוט כיביתי את הטלפון.
בדקתי את המראה שלי בהשתקפות של המראה, שערי הארוך היה רטוב וחלק למדי, נוחת על גבי כתפיי וגבי בשחרור. אצבעותיי אחזו בידית הדלת.. התבוננו בו, נושקת נשיקה קטנה ואחרונה לשפתיו בחטף, כשראיתי אותו, לא ראיתי יותר מייאוש ועצב.. הוא במעט פלט אנחה, כף ידו לפתה את שלי מתוך שינה, הבלעתי חיוך ולבי התכווץ והלם בחוזקה.. אוי מתוק..
השתחררתי ממנו בקלות, יורדת במעלה המדרגות, מתבוננת מבט אחרון לעבר הפסנתר ויודעת שזה עדיין לא נגמר.

***

"אולי תעזבו אותי בשקט!!" צווחתי על כולם, הם התבוננו בי מוכה הלם, אפילו הלקוחות התבוננו בי בתמיהה.
נאנחתי, תודה לאל.. "הייתי עם הארי, בסדר?"
איתן לפתע שפך את כל הבירה על גבי הרצפה, "את מה?" ירה.
הנהנתי, "כן, ואני ממש לא מציעה לאף אחד ממכם לשפוט אותי, בסדר? טוב לי אתו, למה אתם לא יכולים לשמוח בשבילי..?" שאלתי בקול חנוק וחשתי מיואשת.
"הוא פשוט לוקח אותך.." תומס מלמל בלחש, "ליס', הוא לא עושה לך טוב, הוא משפיע עלייך.."
עיניי נקרעו לרווחה, "אתה לא מכיר אותו! ובמקומך לא הייתי שופטת אף אחד, מטריד שכמוך!"
הוא נאנח ואגרופו חבט על גבי הבר, "יודעת מה? נמאס לי! אני מרים ידיים, אני מקווה מאוד שתצליחי אתו, אני מחר בערב עוזב.." ירק.
הנהנתי, "יופי, הגיע הזמן, מתנכל". אחזתי בצלחת העמוסה בהמבורגר וצ'יפס והתקדמתי לכיוון שולחן מספר חמש, זורקת את ההזמנה, הם התבוננו בי במעט פחד, "על מה אתם מסתכלים?!" ירקתי לעברם.
הם השפילו את ראשם והחלו לאכול ביסים קטנים מהאוכל, שלבתי את ידיי ועדיין נעמדתי, הם התבוננו בי מלמעלה בבלבול, "אכפת לך..?"
"זה נעים לכם שאנשים תוקעים את האף שלהם בפרצוף שלכם ונכנסים למרחב האישי שלכם?" שאלתי ונגחתי את ראשי במצחו של הגבר, "לא, נכון? אז תעשו טובה ותאכלו את האוכל המחורבן שלכם, גם ככה הכול גרוע כאן!"
וחזרתי לעמדה שלי, איתן התבונן בי בכעס, "את משנה את הגישה שלך ולא את מפוטרת!".
עיניי נקרעו לרווחה, "מה.. מה יש לכולם נגדי..?" לחשתי.
"זה לא אנחנו זו את". אמרה מישל וחבקה אותי, "את אף פעם לא צעקת על לקוחות".
אנסטסיה הנהנה, "כן, זה התפקיד שלי!" כעסה עליי.
צחקקתי, "אני מצטערת פשוט..-" גלגלתי את עיניי, "לא חשוב, אני מצטערת".
דפני חייה, "זה בסדר חומד, נכון איתן?"
הוא שלב את ידיו בכעס על גבי בית החזה שלו, "שיהיה.. קדימה חברים, היום עמוס!".

הגיע הערב במהירות, התעסוקה בעבודה נחשבה כברככה אצלי, לא יכולתי לחכות לרגע שהארי יכנס דרך הדלתות, אבל פחדתי שהוא יפגוש בתומס… ידעתי שהארי שונא אותו, במיוחד לאחר איך שפגע בי או ניסה לפגוע, וגם אני בטוחה שזה נובע מקנאה מועטה מעצם אור העובדה שתומס מאוהב בי.. גלגלתי את עיניי, אבל איני מחזירה אהבה בחזרה ולו במקצת, וגם.. שכחתי מהכול, אני רק חושבת על הארי, הוא הדבר היחידי שמדאיג אותי – למה הוא לא מסוגל לעצור את עצמו?

~מנקודת מבטו של הארי~

עצרתי את הרכב שלי בחנייה של הבר, התבוננתי מבט אחרון בראי הקטן שבחרב, תוחב את ידיי בכעס בשערי יוצר פלומה גדולה, יצאתי במהירות נועל את הרכב מאחוריי ובצעדים קלילים ומהירים התקדמתי לעבר הכניסה.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ורק המחשבה עליה העלתה לי חיוך, התגעגעתי אליה כל כך.. רק חשבתי ורציתי אותה, היא היחידה שטרפה את חלומותיי.. ואני משתוקק להפוך את הפנטזיה למציאות, אבל.. נאנחתי בעצב, לא הלילה. ריי המשוגע הזה והאימונים הארוכים שלו, בדרך כלל אני אוהב זאת ואפילו נשאר יותר מהזמן הקצוב שלי, אבל מאז שליסה נכנסה לחיי.. לכל הרוחות, אני משתוקק רק אליה, כנואש.. אני זקוק לה, לדעת שהיא בסדר ושהיא שמחה..
לפתע קפאתי במקומי ולבי הלם בחוזקה, היא אתמול ראתה אותי.. היא ראתה אותי אבוד, נגרר לעמקי הייסורים שלי מהעבר שכבר אמור להישכח, מתנתק מהעולם ורק חש את הדרך שבה החגורה הצליפה על גבי עמוד שדרתי, קרביי בערו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, רק שמעתי את הצווחות שהתבטאו במוזיקה העדינה והמלטפת.. וגרמו לדמי להתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, כל מערכותיי דלקו וזה חלחל לי כה עמוק, כמכה מענה מתחת לחגורה.. בדרך כלל אני כמעט שובר את הפסנתר או בוכה מספר דמעות בוגדניות שם דם וזהו זה, מסתגר לי למטה בחדר כושר המאולתר שלי, אבל כשהיא הופיעה, המלאכית שלי, היפהפייה שלי.. הכול השתתק ונרפא, היא גרמה לי לפול בחרב לרגליה ולהתפרק על נשקי, חרבה אותי עד עפר וגרמה לכל הסיוטים להישכח.. ראיתי, לגמתי, שאפתי, חשתי רק אותה.. ואהבתי זאת.. נאנחתי וחשתי כיצד ראשי מסתחרר לרגע, כל מה שהיא אמרה לי.. כל נגיעה שלה.. זה נפשי ופיזי, נצור ונחרט בי כלהב חד וסוער, מושלם של תשוקה וחושניות אוהבת וזה לא מרפה ממני, גורם לי לחוש טוב.. לכל הרוחות, רק מבט אחת והיא לוקחת אותי, מהפנטת.. גורמת לי להתאהב בה..
נכנסתי דרך הדלתות, סוקר לכל עבר, לא ראיתי אותה בשום מקום, זקפתי את גבותיי… היכן היא לכל הרוחות?! וכדבר טבעי ידעתי שאני מוכן להפוך את כל המקום.
שמעתי לחשושים מכל עבר שנשמעו כאילו וצווחים באוזניי, "למה הוא הגיע לכל הרוחות?" , "מסכנה הילדה, בטח מחזיק אותה בכוח" , "כן, זה המשוגע.." , "הנה תומס, זה הארי!" קול מוכר אמר, קולה של אנסטסיה אם אני לא טועה, נאנחתי, תסתמו כבר ותביאו את האהובה שלי אליי!
באמת שלא היה אכפת לי אף פעם מה אנשים חושבים עליי, כי הסכמתי אתם, אני משוגע, אני מפלצת, אני לא אנושי בכל מובן שהו.. ואיני יודע כיצד אני כה בר מזל וליסה התאהבה בי ומחזירה לי אהבה בחזרה גם, בכך אין כל ספק.. אבל למה?!
רק היה אכפת לי מה היא חושבת עליי, ולפתע גבר אחד גבוה וחסון התקרב אליי, ראשו היה מגולח במקצת ועיניו היו חומות ועמוקות למדי, עורו היה שזוף בצבע מוקה.. אייס קפה או אלוהים יודע מה זה, התבוננתי בו באדישות אך הוא התבונן בי בכעס, "הארי סטיילס?" שאל.
הנהנתי, מחכה לליסה, יכולתי להריח את הריח שלה מהמטבח, לפתע דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. נמסתי, יש לה ריח כה טוב!
"אני מדבר אליך!" צעק לעברי ובמעט דחף אותי לאחור.
עיניי נקרעו לרווחה, הניבים שלי קרעו את פי וזה צרב, יכולתי לחוש בדם שבפי, נשמתי עמוק.. שלוט בעצמך, הבטחת לליסה, קיים פעם אחת את ההבטחה שלך! "מה אתה רוצה?" יריתי.
"אני תומס, ואני ידיד של ליסה" פתח.
הקרקע התפוגגה מתחתיי ודמי קפא בעורקיי, אז זה הממזר המניאק שהתעסק אתה! הוא לא יודע על מי הוא נפל אפילו.. יכולתי לחוש בכעס שצווח בראשי והדהד בכל מערכותיי, כל מערכותיי דלקו ורעותיי בערו כאש שהתפוצצה בכל גופי, "יופי, לך". פלטתי במבט חתום.
"אתה מכיר את ליסה?" ירק.
הנהנתי, "כן" אמרתי בקול יבש. "עכשיו תזוז ותפנה לי את הדרך חתיכת חרא קטן.." יריתי לעברו ועיניי נהיו כהות בין רגע, לכל הרוחות, אני לא שולט בזה אבל..
הוא התבונן בי נדהם, "ממש לא מוצא חן בעיניי הקשר שלך אתה..!"
"לא נולד האדם שיגרום לי להוריד את הידיים ממנה, זה מובן, עכשיו קח את עצמך ולך, אתה מתעסק עם האדם הלא נכון טיפש". הגבהתי את קולי.
"אתה רוצה להתערב על זה?" דחף אותי במקצת, "רק שתדע לך, שאני נשקתי אותה לפניך.. החזקתי אותה ושמעתי אותה צווחת, אתה זכית לזה בכלל? מי, מי יגע באדם שכמוך?!" ירק בזלזול.
אבדתי את עצמי, חבטתי את אגרופי בבטן שלו גורם לי לעוף שלושה שולחנות לאחור ולהתרסק על גבי הרצפה, דם מחליא ומצחין נזל מגבתו וידו התרסקה, תפסתי אותו בחולצתו וחבטתי את ראשו ברצפת העץ, רק ראיתי רצח בעיניים, "אם תגע בה עוד פעם אחת ותפגע בה חתיכת חלאה קטנה אני מבטיח לך, אני אבוא ואני..-"
"הארי!!" צווחה ליסה ותפסה אותי מאחור מושכת אותי ממנו, "מה אתה עושה לכל הרוחות?!"
היא ירדה על ברכיה ואחזה בפניו של תומס, "אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה.
דום לב, עיניי נקרעו לרווחה, אבל.. לא, רגע.. "ליס', מותק, הוא בקש זאת". השתנקתי.
"הארי, אתה נורמלי?! אתה לא חושב על עצמך?! עכשיו אתה תסתבך ו..-"
אבל תומס תפס בפניה העדינות, חוטף את עיני הים שלה ממני ונשק לשפתיה בכוח, כעבור רגע היא התנתקה ממנו, "תומס, מה לעזאזל..?!"
"זהו זה!" קראתי, הרמתי אותו והחלתי לחבוט בפניו בכוח, מפיל אותי על גבי השולחן וחובט לבטנו עוד אתגרוף אחד, הוא נראה כבר חסר הכרה ודמם למוות מתחתיי אך לי לא היה אכפת, הוא נגע בה, הוא לקח את עיניה ממני, הוא רצה לאנוס אותה, מגיע לו למות!
אבל שלושה זוגות ידיים תפסו אותי מאחור והרחיקו אותי ממנו בעת שמישל ודפני רצו לעבר תומס שלא הגיב כבר..
"אתה הורג אותו!" צעק עליי איתן באוזן, זרקתי את כולם ממני, אוחז בידה של ליסה שפשוט קפאה ונראתה מפוחדת וגררתי אותה אחריי.

"מה?!" היא צעקה עליי.
הבלעתי חיוך, "את בסדר?"
"אתה לא אמתי.." היא התנשמה, "הארי, אני חייבת לחזור ואתה חייב ללכת עכשיו! הם יזמינו משטרה!".
"שיזמינו, זה לא יעצור אותי מלנשק אותך.." קרצתי לעברה ושפתיי נואשות החלו לנשוק לצווארה, היא הטתה את ראשה לאחור ופעימות לבה געשו וצווחו, היא רעדה בין ידיי ונראתה כפקעת אחת של עצבים, אהבתי את ההשפעה שלי עליה, "הוא יהיה בסדר, הוא נושם" עצרתי לרגע מקשיב לפעימות לבו ונשימותיו, "הוא יחיה.."
"תודה לאל.." היא תפסה את ראשה בין פניה והשפילה אותו לחזה שלי, "אם והיו תופסים אותך..-"
היא דואגת לי..?! "ליסה, אין לך סיבה לדאוג לי, עשיתי לך בושות, בושות זו לשון המעטה!".
"לא אכפת לי, אכפת לי רק ממך הארי, זה רק אתה, ואתה יודע את זה!". היא נזפה בי.
לא האמנתי למשמע אוזניי, היא באמת.. היא באמת אוהבת אותי.. ידעתי שהיא אינה אומרת זאת, אבל גם אני לא מסוגל לומר, אז אנחנו שווים, אולי יום אחד נוכל להודות בכך, אבל אני מאושר כך, אני מאושר כל עוד אנחנו ביחד, "אני חייב ללכת לאימון.." מלמלתי, "אבל מחר תהיה מוכנה בתשע בערב, אני לוקח אותך שוב. לבשי שמלה בשבילי" נשקתי למצחה.
היא כרככה את זרועותיה סביבי ואני הדקתי את אחיזתי בה, "תהיה זהיר, בסדר?"
הנהנתי, "יש לי סיבה לחזור, פעם ראשונה.." קרצתי אליה.
היא נאנחה וגלגלה את עיניה, "הארי, אני רצינית. אתה חייב לדעת לעצור את עצמך".
נשמתי עמוק, "בסדר, בסדר, אבל הוא התחיל".
"אתה כזה תינוק!"
עיניי נקרעו לרווחה, "תקראי לי פריק ולא תינוק!"
צחקנו שנינו למספר רגעים ולבסוף, נפרדתי ממנה בנשיקה קטנה ורצתי למכונית שלי, נוסע אל תוך הלילה, מותיר אותה בטוחה מאחור.