He Took Me – פרק 2(פרק ארוך!)

נכנסתי לחדר הקטן ששכרתי באכסניה אחת לצד הכביש, החיוך בלתי היה מסוגל להישמט מפניי, הרגשתי כל כך מאושרת, עצמאית ובוגרת.. סוף סוף התגבר על הפחדים והחרדות שלי, האישה המטורפת הזו לא יותר מרק עוד חלק שבור של העבר שלי. ידעתי שיש לי צלקות .. צלקות נפשיות ופיזיות אשר חרוטות בלבי ובעורי אשר לא ישכחו .. אני לא יודע מתי או אם, אבל זה לא משנה לי יותר .. אני אדם חופשי עכשיו. אני אעבוד, אכיר חברים חדשים .. אולי אפילו יתאהב .. לפתע קפאתי במקומי ונזכרתי בדרך שבה האהבה פגעה בי קשות, עיניי נפערו לרווחה והאדמה נקרעה תחת רגליי .. חשתי שנשמתי נלקחת ונגזלת מרעותיי והראש שלי כואב וקודח בתוקף.. לא .. זה לא יקרה .. אני לא יתאהב .. לא שוב .. לא אחרי מה שקרה ..
הנדתי בראשי, אני לא אכנס לזה עכשיו, לא שוב! החלטתי להתחיל לפרוק, זה לא לקח המון זמן.. כי אין לי גם המון בגדים.. וגם הם לא יפים.. כעבור חצי שעה סדרתי הכל.. זה עזר לי במעט להרחיק את כל שאר המחשבות שצווחות במוח שלי.. גלגלתי את עיניי ונאנחתי, צעד אחד קדימה שלי, גורר אלפי צעדים אחורה.. אילו ורק היה לי סימן אחד שדבר חדש וטוב צופן לי בלונדון, אוי, אלוהים.. זה היה משפר לי את כל ההרגשה! אבל מה כבר יכול לקרות..? מה כבר יכול לקרות למשהי כמוני..? מי.. מי אני בכלל?! אני לא שווה כלום ואף אחד לעולם לא ירצה אותי, מי בדיוק רוצה ילדה מכוערת ודפוקה – שרוטה בראש?!
דפדפתי בעיתון וראיתי במדור הדרושים שיש עבודה בבר&מסעדה שלא רחוקים מכאן.. עדיף לי מקום קרוב עד שיהיה לי מספיק כסף לרכב חדש.. כי הרכב שלי נשאר אי שם בשדה התעופה.. הוא גם ככה היה מסריח ומצחין מרוב האלכוהול שחנק אותו..
הצצתי מבט חטוף בשעון היד הישן שלי, השעה 22:00, הלילה עוד צעיר.. התבוננתי דרך החלון הקטן חשה כיצד הרוח הקרירה והצוננת מצליפה על גבי עורפי וקורעת את שערי בתחושת שחרור משכרת שכה אהבתי, היה נתן לראות את הביג בן המוזהב נוצץ ובולט, שופך טיפת שלווה ותחושה מוארת וחמימה על העיר המפחידה הזו.. תמיד ידעתי שדבר מה מושלם מידי צופן בתוך נשמתו סוד אפל, דבר מה רע ולא טוב.. העיר הזו פשוט נראית לי יפה מידי, מוצלחת מידי.. הדבר חסר היגיון! אומנם הגעתי ממינסוטה ואיני כלל שווה לרמה האדירה והמטלטלת של העיר השופעת חיים הזו שנכנכסת כפגיון היישר אל תוך הלב, אך למדתי להתחזק, לדאוג לעצמי, לדעת כיצד לחיות גם במצבים הקשים.. ואני חושבת שהגיע הזמן להתחיל לעשות משהו עם עצמי במקום לשבת סתם כך ברחמים עצמאיים ולחשוב על הדבר הנורא שנקרא העבר שלי.. הגיע הזמן להשיג עבודה.

נכנסתי ל- בר&מסעדה, לבשתי מכנס ג'ינס קצרצר והדוק לגוף לצד גופייה לבנבנה, שערי היה קשור באופן הדוק בגומייה מאחור, נעלתי לרגליי את נעלי העקב היחידות שלי, חייכתי חצי חיוך בכניסה לבר.. אוי, אלוהים, מה זו הצחנה המחליאה הזו? הבר נראה עלוב למידי כאילו ועוצב על פי סרט של המערב הפרוע, אלפי תמונות של נופים מדבריים ושל נחלים היו תלויות על גבי קירות העץ המלא, פרוות וראשי חיות מפוחלצים.. זה גרם לתחושת חלחלה לבעבע בבטני ולמיץ מרה לעלות בגרוני, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק לתוך קרביי.. שליטה. ניצבו שורת שולחנות מלבניים מעץ לצד כורסאות עור אדמדמות שהדיפו ריח של נבלה ושל שתייה נוראה, בית החזה שלי כאב ובער והריח הנורא גרם לראשי לכאוב ולהסתחרר בחוזקה.. לגרום לכל סערותיי לסמור ולגוש שבגרוני לחנוק בתחושה מחליאה..
הבר היה מרשים למדי, עשיר במשקאות ומאכלים שונים וצבעוניים, שורת כיסאות עור נעמדה ועל גביהם התיישבו גברים מבוגרים למדי וחלקם פחות, ישבו וצחקו, חלקם רכלו בשקט כזוג זקנות מסכנות והתבוננו בי, גלגלתי את עיניי ונאנחתי, הלוואי שהייתי יודעת על מה הם חושבים.. התקדמתי בצעדים מהירים לכיוון הבר, מרימה את ידי לכיוון המלצרית השזופה במיוחד, שערה היה שחור כפחם ועיניה היו כחולות כקרח.. כמעט ובלתי נראות, לא היה לו כל קמט קטן, פלטתי אנקת ייאוש בתבוסה, היא נראית מושלמת… בוודאי היא גם משיגה טיפים לא רעים.. לעזאזל, עדיף לי לקחת את עצמי ולברוח מכאן לפני שאני בכלל נגשת לשאול אחר המנהל. "סליחה!". קראתי, קול בתוכי, לא יודע, דחף ודחק בי להישאר כאן כסלע איתן ולא לוותר.. זה מוזר, כאילו וגורמים לי להיות מקובעת חסרת יכולת למקום.. לבי הלם בחוזקה וזה חלחל לי כה עמוק.. כאילו ומשפדים בעמקי נשמתי להב חד וכסוף של תשוקה משכרת.. איני יודעת ממה זה, אך אני חשה כאילו וכל כולי דולקת ונשרפת כאש להבה ו..-
"מותק, אפשר להזמין אותך למשקה?" קרא לעברי אחד הנערים הצעירים שישבו על גבי הכורסאות לצד השולחנות, נשכתי את שפתי התחתונה ויריתי לעברו מבט מאיים שגרם לו לגחך.
"סליחה! אפשר בבקשה..!" אך דחפו אותי, מאות ידיים נגשו ודחקו לכיוון המלצרית היחידה והמסכנה הזו שנראתה אבודה ומותקפת למדי אך גם רגועה ושקטה להפליא. "תעמדו בתור נקבות!". צווחה לכיוונם אך הם לא הקשיבו, נכנסו עוד המון אנשים שרצו לכיוון הבר במקום להבין שמדובר כאן סך הכול.. בבן אדם, בן אנוש אחד ויחיד, כאב לי הלב ורחמתי עליה, לא האמנתי שעשיתי זאת אך ירדתי על ארבע והזדחלתי בין המון האנשים, כמה דרכו לי על גבי הידיים או הרגליים, נעצרתי לרגע, עוצמת את עיניי, חשתי אלפי הצלפות מייסרות ומענות.. כאילו ואני לא הולכת בכיוון הנכון אך למרות זאת התקדמתי לכיוונה, כשהגעתי לבר נעמדתי מול פניה כשרק הדלפק הפריד בינינו.. זה כה משפיל מה שקרה זה הרגע.
"היי, אממ.. ראיתי שאתם צריכים עובד ו..-" היא בקושי הקשיבה לי.
"תחכו יפה לתור שלכם!". צווחה עליהם.
זקפתי גבה, היא רצינית. "אני חשבתי לבוא לנסות כאן..!" הגבהתי את קולי אך היא התעלמה ממני. "סליחה, אשמח להיות מלצרית.." המשכתי את דבריי משפילה את ראשי, מה יש במקום הארור והמסריח, המחליא והנוראי הזה שמחליש אותי, כיווצתי את ידיי לאגרופים. "אני רוצה לעבוד כאן!!". צעקתי, היא חייכה אליי חיוך, הושיטה את ידה ועזרה לי לעלות על גבי הבר ולעמוד לצדה.
"עבדת פעם בתור מלצרית?" שאלה במהירות בעת שזרקה לכיווני סינר למותן שחור.
השפלתי את ראשי. "לא.. אבל… אבל אני אשמח לנסות..-"
"אז עכשיו תלמדי!". קראה לעברי בלחץ והחלה להסתער לכיוון דלפק המשקאות, היה משהו בקול שלה, בריח שלה.. שהיה שונה.. מכל קול ששמעתי אי פעם בכל ימי חיי. "אני לא צריכה לדבר עם המנהל?" שאלתי.
"פשוט תזיזי את התחת, קחי את עצמך ותעבדי!". נזפה בי, התעשתי על עצמי וסדרתי את החולצה, היא לא תצעק עליי ככה, אנשים לא יצעקו עליי ככה, הגיע הזמן להראות ללונדון המתורבתת הזו שכנראה כלל לא כך מה אני שווה ומאין באתי!
"קחו את עצמכם ותעמדו בתור לפני שאנחנו מעיפות את כולכם מכאן!!". צווחתי על האנשים.
הם היו המומים. "מי את?" אחד קרא לעברי.
"הדבר היחידי שעומד בינך, לבין.." שלפתי בירה אחת מהמקרר ושתיתי בשקיקה. "לבין השתייה שלך".
יכולתי לחוש את החיוך הבלתי יאומן של המלצרית לכיווני, התבוננתי בפני פוקר חסר פשרות ורחמים, מה שאני בעצמי.. אני צרה, צלקת ארורה, פוגעת באנשים, משלה אותם.. אילו ורק היו יודעים למה, איזה פורקן אני מחפשת..
ואט – אט נהייה תור יותר שפוי פחות או יותר והחלנו לעבוד בקצב, צוחקות בין לבין, נסתי לא לשפוך משקאות.. הכול נראה בסדר לגמרי.. "הצלת אותי.." היא פלטה בעת ובעונה אחת שלגמה מהכוס משקה של מישהו בחשאי, גיחכתי והשפלתי את ראשי. "אז יש סיכוי שאקבל את העבודה?"
היא התבוננה בי מבולבלת. "את משוגעת? הייתי בטוחה שזה כבר ברור!".
"תודה, אני מבטיחה להשקיע.." מלמלתי. "אני באמת זקוקה לעבודה הזו".
היא שלבה את פניה והתבוננה בי במבט המקפיא והחודר שלה, נוקבת ובוחנת כל הבעת פנים קטנה שמשתקפת בי.. כאילו ומנסה לקרוא אותי אך אני נסגרת כל פעם מחדש.. מה הקטע שלה לכל הרוחות?! "את מוכנה להפסיק להתבונן בי כך..? זה מפחיד!".
"חדשה בעיר?" נחשה זאת ורק שאלה על מנת להיות בטוחה בעצמה.
בלעתי את רוקי וזה צרב.. מדליק את כל מערכותיי בין רגע. "כיצד את יודעת?"
"רק טיפשים או חדשים יעבדו כאן.. מה גרם לך להגיע לכאן?" שאלה בהתעיינות אך אחד האנשים קטע אותה והזמין הבמבורגר וצ'יפס, היא נאנחה וקראה לכיוון הטבח. "המבורגר עם כל התוספות וצ'יפס אקסטרה לארצ'!".
"כל מה שתבקשי אהובה". קרץ לה והחל להכין בקצב.
צחקקתי. "הוא החבר שלך?"
"הוא הומו!". קראה במהירות ובכעס כאילו ומנסה להגן על כבודה, התבוננתי בטבח במבט ארוך והוא קרץ לעברי. "ברוכה הבאה לך.." מלמל והחל לטגן את הצ'יפס.
לפתע נכנסה משהי בעלת עיניים חומות גדולות, לחות ועמוקות כאדמה, שערה היה קורן וזהוב כשמש ופניה היו חלקות וחיוורות למדי, היא לבשה שמלה קצרצרה שחשפה במקצת את תחתוני התחרה האדומים שלה, לפיסטיק אדום בוהק כוורד היה מרוח והדגיש בעוז את שפתיה הבשרניות, היא חייכה חיוך בעל ביטחון עצמי ותעוזה רבה. "שלום אנשים, התגעגעתם?" צחקקה.
"לעזאזל אנסטסיה, איפה היית?!" קראה לעברה הברמנית שלצדי בכעס. "כמעט ומתי כאן! למזלי הנערה החדשה הזו הסכימה לבוא ולעזור ותאמיני לי.. היא הרבה יותר טובה ממך!". היה נדמה כאילו ועצמות הלחיים שלה עומדות לצאת ממקומן.. לעומת הלחיים הבשרניות שלי חסרות הצורה. השפלתי את ראשי וחייכתי לכיוון אנסטסיה חיוך קטן וסלחני מלא תמיהה. "לא התכוונת לקחת לך את השעות עבודה, נעים מאוד, ליסה". באתי ללחוץ את ידה אך היא בטלה זאת, כלל לא התבוננה בי, שלפה סיגר מתיקה והדליקה במיומנות בעזרת המצית הוורודה והזוהרת שלה, היא שאפה את העשן עמוק אל תוך רעותיה וקרביה ופלטה זאת בהשתנקות. "סתמי מישל.." ירתה לעברה. "זה בסדר מותק, לא אכפת לי". קרצה לעברי.
"הרגליים היפות האלו יודעות לזוז?" צחקק לעברה הטבח וצלצל בפעמון הקטן והכסוף שעל גבי חלונו, מפיל ושובר אותו. "הזמנה.. מוכנה.." מלמל. "דרך אגב אני ג'וש, נעים להכיר אותך.. ליסה". מלמל לעברי בקול שאולי ונסה לפתות אותי וזה נשמע מצחיק למדי, לחצתי את ידו והוא נשק על גבי מפרקי ידיי. "אני אוהב את הריח שלך, איזה בושם זה?" קרץ לעברי.
נאנחתי, הוא בהחלט הזוי, נשאתי את ההזמנה בידיי וסמנתי למישל להתרחק. "זה בסדר, תני לאנסטסיה לנוח, היא רק קמה משינה".
"אני אוהבת את הילדה הזו..!". קראה אליי אנסטסיה וחבקה אותי, צחקקתי והתקדמתי לכיוון שולחן מספר 6.
יצאתי מדפנות הבר כשהמגש נשוא בידי הימנית, הרמתי את ראשי, משדרת ביטחון וקשיחות, אני חושבת שאני יאהב את העבודה הזו..
אך לפתע מישהו כנראה שם לי רגל בכוונה וצנחתי, מעדתי על גבי רצפת העץ המלוכלכת בגועל מחליא והצורבת, מחוספספת ושורטת כל כך.. קטשופ, מיונז.. שמן.. שטפו את בגדיי ונזלו לאורך רגליי.. לכל הרוחות, שיט! זה לא קורה לי, לא ביום הראשון בעיקרון! התבוננתי במבט נרגז לכיוון הגבר שעשה זאת. "מי אתה חושב שאתה?!" צעקתי עליו, לוקחת את ההמבורגר וזורקת היישר לפניו.
הוא במהירות נעמד במקומו, דוחף את השולחן לקדימה ואת הכיסא לאחור במשיכה אחת, הוא התקדם לכיווני במהירות, אוחז בפרק כף ידי ומצמיד אותי לקיר.. כאב לי..
אבל אז זה קרה, הדלתות נפתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים והנער היפהפייה ביותר בכל העולם נעמד שם, הוא היה גבוה ושרירי במיוחד.. עצמות לחייו היו מפוסלות בדרך עוצרת נשימה, שערו המתולתל נחת בשלמות על גבי טווי פניו העשויים ללא כל חת, עיניו הבעירו אש בקרביי וחלחלו לי כה עמוק, עיניים מהפנטות ומכשפות, זוג שפתיים בשרניות גירו את נשמתי, לבי התכווץ והלם בחוזקה, הקרקע נשמטה מתחת לרגליי.. ראשי הסתחרר וכל גופי נתקף בצמרמורת מייסרת.. הוא היה חיוור.. ונראה כמו אל, היה משהו אפל ועמוק בעיניו.. שגרם לי לחוש מוחזקת, חשתי שמבטו שנפגש בשלי מצית אש להבה בבית החזה הכואב והמיוסר שלי, גרוני היה חנוק ודמי התפרע בעורקיי.. אלוהים אדירים.. לכל הרוחות.. הוא כובש.
חשתי שנכרך לי סרט סביב האגן ואני נמשכת אליו ללא כל שליטה ומעצורים, חייבת, נואשת, רוצה, זקוקה.. להיות לצדו, לחוש את נשמתו עליי, להיות בן זרועותיו.. כחץ, כסכין החדה שבחדות, כלהב סוער ומושלם של תשוקה שקודחת בחוזקה כמחשלמת את שנינו.. הוא התקרב לכיווני וחשתי שכל הבר מסתכל עליו ומשתתק, אפילו המוזיקה נפסקה.. מבטי פחד ואימה היו נשואים אליו.
"אל. תיגע. בה". אמר בשקט, בקול עמוק וצרוד, גברי ומשכר.. בטני התהפכה וכל גופי רטט ולהט..
האיש האלים בין רגע שחרר את ידי ורץ מהבר זורק את הכסף על גבי השולחן מאחוריו.. למה?
חזרתי להתבונן בו, היה משהו לא מוסבר וסוער במבט שהוא ירה לעברי, מין מבט רך של רחמים, אך גם של.. של טרף, כאילו ואני טרף. מי הוא?
השפלתי את ראשי והעברתי קצוות שער מרדנית לאחורי אוזני. "ת.. תו.. תודה.." מלמלתי בלחש והתרחקתי מספר צעדים.
הוא גחך. "זה בסדר". אמר בדריכות.
התבוננתי בו מבט אחרון ורצתי לשירותים על מנת לשטוף ולנקות את עצמי, יכולתי לשמוע את הגיחוך שלו.
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל! מי הוא?! הוא.. הוא.. הוא דיבר אליי! הוא חייך אליי! הוא הגן עליי.. למה? מי אני כבר בשבילו? כיצד הוא נכנס במהירות כזו בדיוק ברגע שהייתי חייבת וזקוקה למישהו? חיוך התפשט בעיניי.. אוי.. הוא הגן עליי.. קפצתי במקומי ונענתי את ידיי לצדדים על מנת להפיג את הנימול.
אפילו הריח בשירותים לא שינה לי, ריח של קיא ושל דיכאון.. רק רציתי לצאת ולפגוש בו שוב!

חזרתי לעמדתי בבר, שערי היה פזור עכשיו, סרקתי את כל הבר אך לא ראיתי אותו בשום מקום. "איפה הוא..?" זרקתי בלחש לאוויר.
"שם". הצביע מישל לכיוון הפינה המרוחקת ביותר, שולחן לזוג, בלעתי את רוקי וכל מערכותיי דלקו, יש לו חברה? עצבות אפרורית ומטריפה שטפה אותי.. לא..!
חייכתי. "יופי.." מלמלתי. "מי זה?"
"הארי, הארי סטיילס". התקדמה אלינו אנסטסיה. "נכן שהוא פשוט מושלם?"
ג'וש נשען על גבי החלון. "בזה אין כל וויכוח".
"ראית איך הוא הסתכל עליה?!" קפצה אנסטסיה במקומה מחייכת אליי. "הארי כלל לא נכנס לכאן, זו מבין הפעמים הראשונות שלו כאן.. וכיצד הוא התבונן בך ובבחור השני שדחף אותך..".
חייכתי חצי חיוך. "זה אומר משהו?"
"לא!". חרקה מישל את שיניה. "תקשיבי לי, הוא מסוכן, אל תתקרבי אליו.. שמעתי עליו המון סיפורים, הוא היה במוסד לעבריינים צעירים, הסתבך בהמון פיגועים קשים, שמעתי מחבר טוב שהוא היה שותף לרצח פעם אחת.. אל תתקרבי אליו, וגם באופן כללי, הבחור שרוט ודפוק לגמרי, רואים זאת עליו".
נשכתי את שפתי התחתונה, אך.. הוא.. הוא נראה כמו מלאך. "למה כולם השתתקו וגם עכשיו כך?"
"פחד". אמרו שלושתם ביחד.
מצמצתי בעיניי. "הוא רק בן אדם".
"משוגע שצריך להיות במוסד לעבריינים.." מלמל ג'וש באכזבה. "אבל ילד רע זה הכי מושך לא?" קרץ לעברי.
השפלתי את ראשי. "אני רוצה לקחת ממנו הזמנה". החלטתי.
"את לא שפויה". פערה אנסטסיה את פיה.
הנהנתי. "וגם, זו הזדמנות טובה להודות לו באופן נורמלי ולא לברוח".
מישל נחרה נחירת בוז. "אנחנו מאחורייך". לחצה בידה על שכמי, הנהנתי, שולפת פנקס ועט מכיסי והתקדמתי לכיוונו.. ובכל צעד שצעדתי לבי החסיר פעימה ודמי נזל מפניי..
"שלום לך, הארי". חייכתי אליו. "רציתי להודות לך על כך שהגנת עליי ממוקדם.." מלמלתי.
הוא הנהן קצרות. "בשמחה.." פלט בחצי חיוך שחשף גומת חן שרקדה לפניי.. לכל הרוחות, זו החולשה שלי.. גם למאט היו גומות.. דמעות עמדו בעיניי.. מאט.. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, אני חייבת להשתלט על עצמי, שלא יחשבו שוב שאני משוגעת כמו פעם.
"תרצה לאכול או לשתות משהו?" שאלתי.
הוא העביר את לשונו הארוכה על גבי שפתיו בדרך כל כך.. מלהיטה ומשכרת… ממכרת.. ורציתי לרגע כל כך לחוש ולעשות זאת גם.. מעבר לרק פנטזיה. "אשמח לבירה לבנה".
"זהו?" זקפתי גבה.
הוא הנהנן קצרות. "ושתשבי כאן אתי".
גחכתי. "אני אביא לך את הבירה שלך.." מלמלתי והלכתי משם במהירות.
חזרתי לכולם ולא יכולתי להסתיר את הסומק העז שכבש את לחיי. "הוא הציע לי לשבת לידו?"
"ומה אמרת?" שאלה מישל בדאגה.
משכתי בכתפיי. "כלום, ייבשתי אותו.." לחשתי.
"ילדה רעה, זה מוצא חן בעיניי". הבליעה אנסטסיה חיוך. "ומה סטיילס שלנו הזמין?"
הצבעתי לכיוון הבירות. "בירה לבנה".
"נביא לבחור האגרסיבי והמסוכן הזה פחית!". קפץ גו'ש והוציא פחית אחת מהמקרר והגיש לי. "אולי אני אשב לידו?"
"אין לי בעיה.." הרמתי את ידיי בהסתייגות, הוא בהחלט מושך.. מושך מאוד.. יותר מכל גבר שראיתי בחיי והכרתי, אבל אני חבילה כבדה מידי, קנאית באופן מטורף ודורשת תשומת לב.. אני חייבת לדעת שאוהבים אותי, חייבת לחוש נאהבת.. ואיני בטוחה שאני מתאימה בשבילו כמו שהוא חושב או רוצה, וגם באופן כללי – איני באתי על מנת למצוא אהבה, אהבה זה דבר רע.
הגשתי לו את הבירה והלכתי אך הוא אחז באגני וקרב אותי אליו, חשתי כיצד גבי מתרכך בעורו, חשתי את הקוביות הגבריות והמוצקות שלו, הסתובבתי עם הפנים אליו והוא גחך אליי. "זה בסדר, אני לא אפגע בך".
השפלתי את ראשי וקשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה, בבקשה שהפרפרים האלו בבטן יפסיקו!
"אני מצטערת.." מלמלתי. "לרוויה".
הוא השפיל את ראשו וגחך. "איך קוראים לך בדיוק?"
פשוט אמרתי זאת. "ליסה". קצרת נשימה.
"ליסה.. אני אזכור את השם.." מלמל.

השעה הייתה 01:30 בלילה, הארי עזב את הבר בשעה 00:30 משאיר את לבי אתו, זרוק ומנופץ על הרצפה.. טלטלתי את ראשי ומצמצתי בעיניי – על מה אני חושבת?!
"אז, אחרי שכולם הלכו והגיע הזמן לסגור.. ספרי לי, מה גרם לך לעזוב ולהגיע לכאן?" שאלה אותי מישל בזמן שאנסטסיה וג'וש התיישבו לצדנו גם.
השפלתי את ראשי. "לא הייתי בקשר טוב עם המשפחה שלי, לא היו לי חברים.. החלטתי שאני חייבת לקחת את עצמי ולפתוח דף חדש, והנה אני כאן". חייכתי. "ומה את עושה כאן? אינך טיפשה או חדשה".
היא צחקקה. "אין עבודה שאני מתאימה אליה וגם.. אני אוהבת זאת, את כל הלחץ והצעקות, את חיי הלילה והיום שלא נגמרים, את האנשים המשוגעים שעובדים אתי.." הצביע על שניהם והם השפילו את ראשם והבליעו חיוך. "אלו החיים שלי".
"אני לא מבין איך אין לך חבר או אינך דוגמנית". מחה ג'וש.
מישל נחרה נחירת בוז. "זה לא בשבילי.."
"ולך יש חבר?" שאלה אותי אנסטסיה.
השפלתי את ראשי. "לא וגם לא יהיה.."
"הארי שם עלייך עין, וכשהארי שם על מישהי עין, כדאי לה להסתתר.. לפני שהיא תהיה שלו". לחשה כאילו ומצפינה סוד.
מישל התבוננה בה במבט גוער ואני פשוט לא הבנתי על מה הן מדברות. "באמת, אתן מגזימות!".
"אני גם חושב כך, הוא סך הכול בן אדם שחי לבד.. זה לא אומר שהוא אינו אדם טוב". משך ג'וש בכתפיו בתמיהה והביא לי כיף.
"לפעמים, עדיף להסתמך על שמועות.." לחשה מישל. "מה אתם מתכננים להמשך הלילה?"
ג'וש פלט פיהוק. "אני עייף בנות.."
"לי יש פגישה עם ה-'חבר' שלי". גחכה אנסטסיה. "תודה לך על היום, באמת ליסה". חבקה אותי והלכה משם וג'וש אחריה.
"חבר.. ממש.. מסכן הבחור, מחר הוא רק יהיה עוד אחד.." גחכה מישל. "איפה את ישנה ליסה?"
פרמתי את הקשר בסינר והנחתי אותו בצורה יפה על הוו כמו מישל. "באכסנייה, מספר רחובות מכאן".
"היא האכסנייה הכי גרועה שיש!". עיניה נפער לרווחה.
משכתי בכתפיי. "זה זמני.." מלמלתי. "תודה שקבלת אותי היום ונתת לי הזדמנות". חייכתי אליה.
"באמת, בבקשה.. הצלת אותי! יש לך כישרון, אפילו המנהל אהב אותך.." חייכה אליי וחבקה אותי.
לפתע הוא יצא מהמשרד, עם השיער בצבע חול שלו ועיניו התכולות, הוא לא הוריד ממני לרגע את המבט מאז שראה אותי. "זה בהחלט נכון". נשק לראשי וללחיי, התרחקתי בדריכות.. זה מטריד.
"קדימה בנות, אני רוצה לסגור".
יצאנו כולנו משם, הוא נפרד מאיתנו, נכנס לרכב שלו ונסע משם. "אם את צריכה משהו, כל דבר.. רק תתקשרי". חייכה אליי מישל לפני שנכנסה למכוניתה.
חייכתי אליה חצי חיוך. "מבטיחה". לחשתי.
וכך נשארתי רק אני בחנייה הענקית הזו, הרגשתי שאני לא היחידה כאן, חשתי שמישהו צופה בי.. אך למרות הכול לא נתתי לזה להפריע לי.. זו רק החנייה של מקום העובדה שלך למען השם! זה העלה לי חיוך, יש לי עבודה כבר ביום הראשון, זהו הישג עצום למעני.. אך מה שהדליק את כל מערכותיי וגרם ללבי לפעום בחוזקה הייתה העובדה שאני אראה את הארי לעתים קרובות יותר.. אולי.. אבל זה שווה זאת, הוא משום מה בדרך לא מוסברת שווה זאת.
הדלקתי את הרכב שלי ובאתי להיכנס אליו אך לפתע מישהו אחז בי מאחור, פלטתי צווחה קטנה ואבדתי את העשתונות שחשתי זוג שפתיים נושקות, מוצצות לי בחוזקה את השקע שבצווואר.. דוחפות אותי למכונית, מצמידות אותי אליה וגורמות לכל גופי לקפוא.. אלוהים אדירים, מי זה?!
"תתרחק!". צווחתי והעפתי ידיים באוויר, הוא סובב אותי כך שאוכל להתבונן בו, מעדתי קדימה אך הוא תפס אותי, אוחז באחורי הירך שלי, סוחט לי את המקום.. נושק לצווארי בדריכות.. אלוהים אדירים.. זה הוא, הארי.
לבי התכווץ והלם בחוזקה, כל שריריי נמתחו בפעם אחת, צעקתי צרחה שצווחה בכל תא ומערכת בגופי, מרעידות את עולמי.. עולמי שהחשיך והתפרק עד עפר מתחתיי, דמי התפרע בוורידיי וקרביי להטו.. חשתי שאני רק רוצה להיות קרובה אליו יותר אך משותקת, רועדת, אבודה.. בין זרועותיו.. חשתי שאני מתפרקת לאלפי חלקים, נקרעת.. זה כאב לי.. נהייה תוקפני יותר.. ואז לפתע הוא שחרר אותי, החליק את ידו ל..לכיס האחורי שלי, מה לעזאזל?!
הוא הכניס את מספרו לטלפון שלי, התקשר לשלו והכניס את שלי. הוא נשק ללחי שלי. "רוצה ללכת למועדון לרקוד אתי?"
הייתי בשוק, הם צדקו, זה מפחיד כמה שהוא אפל, וכמה שהוא מושך ויפהפייה. "לא.." לחשתי. "אל תתקרב אליי הארי.."
אוי אלוהים הוא הריח כל כך טוב, חשתי כל כך מוגנת ושלווה בזרועותיו.. ריח ממכר ומשכר.. שפרק אותי על נשקי והנציח בין רגע.
נכנסתי למכונית שלי ונסעתי במהירות, מותירה אותו מאחור.
ואפילו שנסעתי, הייתה לי תחושה שהוא אחריי..