He Took Me – פרק 21.

אני ודפני התיישבנו לצד מיטתו של תומס, הוא ישן עכשיו.. התבוננתי כיצד חזו עולה ויורד בנינוחות, מצבו השתפר.. הבלעתי חיוך, אני שמחה מכך.. אומנם הארי שונא את תומס לאחר שנשק לי בכוח ונסה לשכב עמי, אבל למרות הכול הוא תמיד היה ידיד טוב.. הוא תמיד חיבק אותי והצחיק, ניחם וחיזק, הגן עליי והיה הכול למעני, איני יכולה להפנות לו עורף ולנטוש אותו מתי שהוא זקוק לי.. זה פשוט לא הוגן, אני חייבת לו את חיי, הוא האדם השני היקר לי ביותר בעולם, אך אהוב לבי ונפשי ישן עכשיו, חשתי כיצד לבי מתכווץ והולם בחוזקה, להב חד ומושלם של תשוקה פלח את בית החזה שלי וגרם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, חשתי כיצד כל מערכותיי רוטטות ודולקות, ראשי קדח וכאב בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, המחשבה עליו חלחלה לי כה עמוק.. כמכה מענה מתחת לחגורה קרביי בערו וריאותיי צרבו ככוויה, חשתי קצרת נשימה והדמעות איימו להופיע על פניי שוב.. אלוהים, הארי.. יש סיבה למה הוא כה תקיף עם אנשים, למה הוא חושב שהוא מפלצת, למה הוא מסתורי ושקט.. וזה הרבה יותר עמוק וכואב ממה שחשבתי שזה אי פעם יוכל להיות, התכווצתי בתחושה מורטת עצבים והמחשבה על ילד בעל זוג עיניים ירוקות גדולות, שיער פרוע ופנים פגועות וחבולות.. מוטחות בסימנים סגולים וכחולים, המחשבה על ילד קטן שקשור למיטה בזמן שאביו החולה נפש מצליף בו על עצם קיומו.. על ילד שצווח ונואש לברוח מהמקום שאמור להיות הכי חם ומחזק ואמתי שקיים בחייו, מהאדם היחידי שנותר לו.. פשוט פרקו אותי על נשקי ושברו את לבי, נפצו אותו לרסיסים וקרעו לגזרים.. הארי..
פלטתי יפחה קטנה ואנקת ייאוש, מהרתי לכסות את פניי בזוג ידיי, כל סערותיי סמרו ודמי התפרע בוורידיי, כפות ידיי הזיעו במקצת ורק רציתי לרוץ אליו ולחבק אותו, לנשק אותו.. לומר לו שוב שאני אוהבת אותו.. את המילים שפשוט נפלטו בטבעיות מפי ולא אמרתי לאף אחד כל חיי.. אבל הוא שווה זאת, הארי שווה זאת.. המתאגרף שלי, המגן שלי, המלאך שלי.. שלושתם נקשרים בערפד שגנב את לבי ונהיה עצם קיומי.. אני מאוהבת בו, מאוהבת עד כלות נשמתי.. יותר מידי, ללא כל דרך חזרה..
"ליס'.. הכול בסדר..?" שאלה אותי דפני בדאגה.
הנהנתי, "כן, זה.. זה כלום.." מיהרתי להכחיש זאת ולהדביק את החיוך המזויף לפניי, "אני בסדר".
"לא, את לא.. מה קרה? זה בקשר להארי?" היא התבוננה בי בכעס.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "דפני.. אני.. אני אמרתי לו שאני אוהבת אותו.." חבקתי את עצמי ולפתע הרצפה החלקה נהפכה לדבר הכי מעניין בעולם.
עיניה נקרעו לרווחה, "אבל.. איך?! איך אפשר לאהוב אותו?! השתגעת! הוא לא יודע לאהוב, ערפדים לא יודעים לאהוב.. את לא מבינה שיש דבר שהוא תמיד יעדיף על פנייך וזה דם? הדם שלך?"
דמי נזל מפניי וכל מערכותיי קרסו, דמי קפא בעורקיי ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח.. הוא באמת לא החזיר לי שהוא אוהב אותי גם, הוא רק נישק אותי ושכב אתי שוב, נשך אותי.. לפני שנכנעתי לעצמי באפיסת כוחות ונרדמתי בזרועותיו, לסתי נשמטה וסמנתי בראשי לשלילה, לא.. לא זה לא אפשרי, הוא אינו היה מספר לי את מה שסיפר לי.. אלו הייתי רק ארוחה, אני פשוט חושבת שהוא אינו מוכן לזה עדיין.. "את סתם מקנאת כי הדם שלי טעים יותר!" הוצאתי לה לשון.
היא גחכה ונראתה מיואשת, "למה אני טורחת?" שאלה בינה לבין עצמה, "אבל ליסה זה עניין רציני.. אסור לך להתאהב בו.. אסור לך, זה מסוכן מידי, כיצד את ישנה אתו?!"
"אממ.." קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, "אחרי שאנחנו שוכבים אני.. אני עייפה אז אני מניחה שאני פשוט עוצמת עיניים כמו כל בן אדם נורמלי ונרדמת.." משכתי בכתפיי.
"טיפשה" ירתה. "אני מתכוונת, את בטוחה שהוא לא ינצל את ההזדמנות בשביל.. לשתות לך את הדם?" היא שאלה בזהירות.
"דפני, הארי לא יפגע בי לעולם, כשהוא היה שיכור עד אובדן חושים הוא אינו פגע בי.. אני בוטחת בו. ואיני מבינה כל כך, אבל במערכת יחסים חייב שיהיה אמון, לא כך?" זקפתי גבה ולגמתי מהתה החמים שלי שהצליח לרסן אותי, אני אגן עליו.
"ערפדים יכולים להשתכר?" היא השתנקה וקפצה ממקומה.
הנהנתי, "יודעת מה דפני? אני הראשונה שראתה ערפד שתוי וצוחק ואני גאה בזה, הסתבר שלא רכשת את המילון החדשני" קרצתי. "ואני אוהבת אותו, ואני אשאר עם הארי.. את יכולה לקבל זאת ואת יכולה גם לא". הוספתי ונעמדתי, יוצאת מהחדר מותירה אותה מוכת הלם מאחור, אחד אפס לי.

קרצפתי את הבר, מתמקדת ומקדישה את כל כולי לעבודה, התעסוקה הממושכת נחשבה כברכה עבורי על מנת להעביר את משך היום שנהיה הלילה שלי עד שהשמש תשקע ותעלם והירח האהוב יאיר בשמיים ואני אראה בו שוב.. לפתע איתן חטף את המטלית מידיי וחייך לעברי חצי חיוך רך, זקפתי גבה ונשענתי לאחור משלבת את ידיי מאחורי גבי, אגנו דחק בשלי וגרם לי להיות קצרת נשימה בין רגע, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים ועיניו הכחולות שמטו את הקרקע מתחתיי וטלטלו את כל עולמי בין רגע, בלעתי את רוקי וזה צרב… מלהיט אש בעורקיי, מה הוא רוצה?
"אנסטסיה, תחליפי את ליסה" הוא קרא לה עדיין מתבונן בי כאילו אף אחד לא קיים בעולמו מלבדי.
היא התעלמה ממנו, "לא יכולה אני מדברת עם ג'ייסון" קראה, "לא, אני אוהבת אותך יותר.. לא אני..-" נאנחתי, אני לפתע כה רוצה שגם לי ולהארי יהיו את הוויכוחים המטופשים הללו.
איתן נאנח, "בואי אתי למשרד" לטף את הלחי שלי באצבעו הארוכה מעביר רעד ורטט חשמלי בכל גופי, הלכתי אחריו למשרד, הוא סגר את הדלתות מאחורינו והכווה לי לשבת באחד מכיסאות העור שממולו, חשתי כיצד אש להבה בוערת בין שנינו והאווירה מתחילה להיות לחוצה ומורטת עצבים, הדקתי את כפות ידיי לזוג אגרופים הדוקים ולחים מהמתח האדיר, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים וכל מערכותיי דלקו, לבי הלם בחוזקה וראשי נתקף סחרורת שגרמה לי לאבד את שיווי המשקל ולצנוח ישירות לכיסא.
"אז, את חברה של הארי סטיילס עכשיו?" שאל בחצי חיוך.
מה זה בכלל אכפת לו?! חשתי כיצד צווחה צווחת בראשי ומהדהדת בכל איבר, תא וגיד בגופי.. מחרבת אותי עד עפר ומכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, הנהנתי בחולשה.
הוא תחב את ידיו בשערו בכעס והתיישב לצדי, "ליסה, חומד.. איני רוצה להתערב, אבל באמת שאיני חושב שאת בטוחה אתו, הוא אדם.. מסוכן, אינך מכירה אותו, האמיני לי". אמר בקול חנוק.
התכווצתי כפקעת אחת של עצבים וקירות החדר סגרו וחנקו אותי, הגוש המחליא שבגרוני חתך אותי כסכין ורעותיי שרפו ובערו כאש להבה שמתפוצצת בגופי ואני קצרת נשימה בין רגע, מבין כל האנשים על גבי הכוכב שלנו.. הייתי בטוחה שהוא יבין, הרי גם הוא התאהב נואשות באופן חסר שליטה בערפדית, למרות שהיא נצלה אותו על מנת לשתות את דמו בכך שהפנטה אותו והותירה אותו מצולק לכל החיים, הוא עדיין אהב אותה.. כיצד הוא יכול לומר לי זאת לכל הרוחות?! לסתי התחתונה נשמטה ודמי נזל מפניי, עיניי נקרעו לרווחה, "הוא לא כמוה" פלטתי, שיט, מסנן מוח – פה לא בפעולה היום..
הוא זקף גבה, "סליחה?"
"לא.. לא חשוב, סליחה.. אני חייבת לחזור לנקות ו..-" מהרתי להתחמק אך הוא קטע אותי בכעס ויכולתי לראות ולחוש כמה הוא מפוחד אך גם המום, "אני הבוס שלך, אינך מנקה שום בר או שולחן מחורבן ברור?!" ירק בכעס, "ועכשיו, למי התכוונת?!" צעקת עליי, "תגידי לי עכשיו!".
לעזאזל אתו, הוא אינו יצעק עליי.. צעקו עליי ותקפו אותי מספיק לכל החיים, "לכל הרוחות איתן, שנינו יודעים מה הארי, ושנינו יודעים שאתה מפחד שאני אפגע כמו שהחברה לשעבר שלך פגעה בך!"
הוא צנח על הכיסא נראה קצר נשימה, "איך את..?"
"דפני סיפרה לי, זה בסדר איתן, איני שופטת אותך.. אני יודעת עד כמה אפשר לאהוב ולהתאהב גם באדם הכי מסוכן בעולם ולקחת את הסיכון.. אני יודעת זאת, ואני מצטערת..-"
הוא קטע אותי בקול מאשים, "באיזו זכות דברתן עליי ועליה? אני בסדר גמור, היא בכלל לא התכוונה לפגוע בי, היא רק לא רצתה שיכאב לי ולכן הפנטה אותי.." לחש.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "ולמרות מה שכולם אמרו, בטחת בה?"
הוא הנהן, "יותר מכל דבר.. יותר מכל דבר אחר שקיים.."
חייכתי חצי חיוך רך, "אז אל תקח זאת ממני, כי הארי ואני.. זה משהו שונה, הוא לעולם לא פגע בי, ואני יודעת שהוא לעולם לא יפגע.. בבקשה, רק תעזבו אותי בשקט, עד שנכנס לי דבר טוב בחיים.. קרן אור..-"
"אור?!" הוא גנח.
גלגלתי את עיניי, "לפעמים צריך לפגוש באפלה לפני שפוגשים באור, ואני.. אני חושבת שהצלחתי למצוא את האור שבו, אתה חייב לבטוח בי ולהאמין שהכול יהיה בסדר".
"אם החלאה הזו תפגע בך..-" הוא ירה בטון מאיים.
מהרתי לעצור אותו בחיבוק ארוך וחם, "הוא לא.. ואם כן, טוב לדעת שיש לי אותך ואת דפני.. ואני מצטערת על החברה שלך, באמת מכל הלב.." נשקתי ללחי שלו והלכתי מותירה אותו להישאר לבד עם מחשבותיו.
פזרתי את שערי בעת שחזרתי לכיוון הבר, אבל עיניי נקרעו לרווחה ולבי נדם מלכת כשראיתי את.. את זאין.. מתיישב על גבי אחד מבין כסאות הבר בזרועות שלובות, לבוש בז'קט העור השחור שלו ובמכנסי הג'ינס המשופשפים שלו, שערו היה פרוע במקצת ועיניו שפגשו בשלי טענו תשוקה רוטטת וחושניות מגרה ומלהיטה אך גם רוע וקנאה, אכזריות ואופל, הוא חייך לעברי חיוך רך שגרם לעיניו להתרכך, כיצד הוא מצליח לשלב כה טוב בין הניגודים הללו שנקשרים במבט אחד ומהפנט על גבי טווי פניו הקשוחים והגבריים המפוסלים ללא כל חת, אבל הוא אינו נדמה להארי שלי.. איש לא השתווה לו, הוא היה מיוחד.. והוא שלי..
תמיד זאין הפחיד אותי, היה לו מין ניצוץ בעיניו השחורות כפחם שירה לעברי אזהרה להתרחק עד כמה רחוק שרק אפשר, ורק עצם המחשבה שהוא רצה להשכיר אותי בתור נערת השעשועים הארורה שלו מחליאה וגורמת למיץ מרה לעלות בגרוני.. לכל הרוחות, אלוהים אדירים.. למה.. למה הוא כאן..?!
אבדתי את שיווי המשקל וכל מערכותיי קרסו, דעכתי ונשברתי לרסיסים על גבי הבר, חשתי כיצד חומצה רעילה בוערת בעורקיי וסכין חדה מפלחת את בית החזה שלי, גורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, ראשי הסתחרר וקדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, הקרקע נשמטה מתחתיי ונהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים, זיעה קרה ומפוחדת שטפה את מצחי וחלחלה לי כה עמוק.. צווחת בראשי ומהדהדת בכל איבר, מערכת ותא בגופי, פורקת אותי על נשקי ומחרבת אותי עד עפר בין רגע.. קרביי להטו והקירות סגרו סביבי וחשתי כיצד כל צעד שהוא צועד לעברי מכה ומצליף בי בחוזקה כמכה מענה מתחת לחגורה ומצלק את עורי, כל סערותיי סמרו ולבי הלם בחוזקה.. בבקשה, שילך!
"זה בסדר מותק, זה רק אני" קרץ לעברי.
פלטתי אנקת ייאוש, "מה אתה עושה כאן זאין?" יריתי בכעס.
הוא צחק ואצבעו העבירה רטט חשמלי לכל אורך גופי שפגשה בלחי שלי וקיררה את עורי, גורמת לי לרעוד כעלה נידף ברוח, הזזתי את ידו ממני והתרחקתי באגרסיביות, "אין לך כל זכות לגעת בי!"
הוא צחק, "תרגעי מתוקה, אני רק רוצה להסיע אותך למועדון שלי" משך בכתפיו.
מצמצתי בעניי וקרקפתי עקצצה, "לא תודה" ירקתי.
"אני מצטער על ההיכרות שלנו, אבל אני באמת ערפד טוב..-" עיניי נקרעו לרווחה ודמי נזל ממוחי, זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, "אתה האויב של הארי בקרב שלכם.. אינך קרוב ללהיות טוב מבחנתי".
"אז את והערפד המטומטם הצלחתם בסוף" גחך ושלב את זרועותיו האחת בשנייה, "אין לי כל זכות לגעת בך, הוא נשך אותך, את שלו" משך בכתפיו, "איני אפגע בך ליסה, זה יהיה טפשי מצדי.."
גלגלתי את עיניי, "איני מתכוונת להיגרר למועדון ערפדים מחורבן!" הגבהתי את קולי.
"סתמי את הפה..!" מהר לרסני, "אני אשמור עלייך שם, מבטיח" חייך והיה משהו בעיניו השחורות והמכשפות שגרם לי להאמין בו, "אני מצטערת זאין, אני עם הארי הלילה".
"ושוב פעם הארי.." גלגל את עיניו, הוא סקר לרגע את הסביבה שמסביבנו, היינו רק אני והוא בכניסה, הוא בין רגע פשט את הסינר השחור שלי ומשך בידי לכיוון המכונית שלו.
מתי הוא הספיק..?! פלטתי צווחה, "לא! בבקשה, לא!" נסתי להיאבק בו אך לשווא, עיניי נקרעו לרווחה ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, "זאין בבקשה, שחרר אותי!" נסתי לא לאבד את העשתונות.. איפה הארי והג'י-פי-אס הארור שהתקין עליי? מה, התקלקל לי הדם?!
זאין הניח אותי על גבי הרצפה וחבט את ראשי ברכב, הייתי קצרת נשימה אך לא לאורך זמן.. חשתי שכוחותיי נגזלים ממני והכול נודם ונעצר מלכת, אבדתי את התחושות הפיזיות והנפשיות שבי.. אבדתי את עצמי, ראשי קדח באופן בלתי נסבל ומורט עצבים.. דמעות עמדו בעיניי וחשתי חלשה.. ולבסוף החשכה סגרה עליי, שלווה.

~מנקודת מבטו של זאין~

הרמתי את ליסה בסגנון כלה אני מניח והכנסתי אותה דרך הכניסה האחורית, גיחכתי ממראיה חסרת כוחות, היא נראתה שלווה ונינוחה, שפתיה בצורת לב מלאות ומגרות, שורת הריסים השחורות והעבות יצרה מסגרת חתולית לעיניה, שערה הכהה והחום היה נטול השחרור על גבי כתפיה הצנומות, נשימותיה היו סדירות וחזיה עלה וירד בין זרועותיי, הנחתי אותה על גבי המזרן שבכניסה האחורית למועדון שלי, שלבתי את ידיי על גבי החזה שלי ובחנתי אותה לרגע… יכולתי להרחיק לכת ולומר שהיא יפהפייה, ודמה גרם ללבי להלום בחוזקה ולכל מערכותיי לדלוק, היא הריחה טוב.. מבפנים ומבחוץ.. הבלעתי חיוך, איני מאמין שאני באמת עושה זאת.
אבל זה גרם לי לחוש כוח, עכשיו אני שולט בהארי.. היה ברור שהיא החולשה שלו, האופן שבו הוא מתבונן בה.. כמהופנט ומאבד את עצמו בעיניה הכחולות והעמוקות, הדרך שבה זרועותיו נכרככות סביב אגנה ברוכשניות כזקוק למגע הזה ולא מוכן להניח ולהרפות ממנה.. וקנאתי בכך, אני יודע מה זו אהבה, אבל שלי בגדה בי במשך שנה עם איזשהו בן אנוש מטופש ומחורבן.. בלתי נתן לסמוך על האהבה, גם לא צריך, מי זקוק לאהבה כשתור שלם של נשים יפהפיות מוכנות להקדיש את עצמן לך ללילה אחד וחלומי?
חיבבתי את הארי בעבר, הוא היה חבר טוב, אבל מאז האגרוף.. הכול נהרס, ואני רוצה לנצח, אני חייב לנצח. אין כל סיכוי שערפד צעיר כמוהו ינצח מישהו כמוני, ואני אעשה הכול על מנת לנצח.. לא משנה עד כמה אצטרך לשקר, למרות שאני די טוב בשקרים מעצם אור העובדה שאני חי בשקר..
נאנחתי ולפני שפינתי מקום למחשבות הדלת נפתחה לרווחה ועוד רגע נטלשה ממקומה, מיהרתי לסגור את הדלת של חדרה של ליסה ומהרתי לכניסה, הבלעתי חיוך, והוא נפל ברשת, הארי אזוק בידי זוג מאבטחים.
"סטיילס, כמה זמן לא התראינו..-" פתחתי בנימה רכה, אך הוא קטע אותי בכעס ונראה קצר נשימה, לסתו התחתונה רעדה והוא נסה להתאבק בכל כוחו בזוג המאבטחים, "איפה ליסה?!" צעק עליי.
"אני לא יודע, היא לא החברה שלך..?" זקפתי גבות בתמימות, הגיע הזמן לשחק בו במקצת.
עיניו נקרעו לרווחה, "חתיכת פחדן מסריח! אינך מסוגל לנצח בכבוד?! היא אינה קשורה לכך, בבקשה.. תחזיר לי אותה, זו אינה אשמתה, זה ביני לבינך.." הוא ניסה לדבר אתי בהיגיון אך איני איש של היגיון, מזמן אבדתי כל טיפת אנושיות שבי, "אבל אתה אוהב אותה, זה קלף מיקוח לא רע בשבילי" קרצתי.
"מה אתה רוצה..?!" השתנק.
גחכתי, "הדמיה של הקרב".
"אבל.. אבל אסור לנו.." הוא פלט מוכה הלם.
הנהנתי, "אני יודע" משכתי בכתפיי, "אני חייב להודות שיש לך טעם טוב, היא יפהפייה והדם שלה רק מדליק אותי יותר.." נסתי לעצבן אותו, מתגרה, הייתי חייב לבחון איפה הוא חלש ואיפה הוא חזק יותר.
הארי שלף את שיניו ופלט נהמה מאיימת, "בסדר, רק אל.. רק אל תגע בה.." לחש בקול מתייסר, "בבקשה, רק אל תפגע בה". השתנק.
הנהנתי, "אני שמח שאנו באותו הראש חבר" קרצתי.
"איפה היא?" הוא התעלם מהשאלה שלי, "אני לא נלחם עד שהיא לא עומדת כאן לידי..!"
גלגלתי את עיניי, "הארי, תוותר, לא הולם אותך הבחור הרומנטי והמגן.." יריתי בלעג.
לפתע הדלת נפתחה לרווחה וליסה יצאה ממנה, לכל הרוחות, היא באמת חזקה, יש בה משהו מיוחד.. היא נראתה במקצת מסוחררת אך כשהתבוננה בהארי הצבע חזר לפניה והיא הבליעה חיוך, הוא חייך אליי בחזרה ונאנח.. היא דחפה אותי בכתף והתפרקה על צווארו, הוא נשק נשיקה קטנה לשפתיה, עדיין לפות בידי המאבטחים, "את בסדר..?" לחש.
היא הנהנה, "אין לי מושג מה קרה.. אבל אני בסדר עכשיו, בוא נלך מכאן, בבקשה!"
"אני… אני לא יכול.." מלמל, "הבטחתי משהו לזאין, אבל בבקשה, לכי מכאן.. אני לא רוצה שתראי אותי כך!"
היא התרחקה ממנו והתבוננה בו בכעס, "למה לכל הרוחות אתה מתכוון הארי?!"
"אני מצטער ואני אסביר לך הכול, רק בבקשה, לכי.." השתנק במהירות.
היא סמנה בראשה לשלילה, "לא הארי, אני לעולם לא יעזוב אותך.. אני לא יכולה.." היא רעדה ודמעות עמדו בעיניה, ראשה נחת על החזה שלו ושפתיו נשקו לקצה ראשה.. נו באמת, תירו בי עכשיו!
"בזמנכם הפנוי, הארי- אתה חייב לי!" קראתי בכעס.
הארי הנהן, "אני מצטער ואני מבטיח לפצות אותך על הלילה הזה.. בבקשה ליס', לכי בשבילי, אני אהיה בסדר!"
"לא אתה לא!" היא צעקה עליו, "אם זה עוד קרב מטופש תחסוך זאת ממני, אתה יודע שאיני רוצה שתלחם!"
איך.. איך היא יודעת שאנחנו.. לא האמנתי, היא יודעת.. היא יודעת הכול.. "ספרת לה על ההיאבקות?"
"ליסה תפסיקי, אני אתאבק אם אני רוצה, אני יודע שאת דואגת אבל… את לא יכולה למנוע זאת ממני, ואני אנצח, אני תמיד מנצח, ואם אני אפול אני אקום ואמשיך הלאה.." הוא ניסה להישמע רך מתעלם ממני. אני חסר תקווה, זה היה טעות להביא אותה.
"כיצד אתה לא רואה כמה טיפש אתה?! כיצד אתה בטוח שתנצח? חדל מכך הארי, פשוט עזוב זאת.. אם יקרה לך משהו אני מי שיצטרך לבכות על הקבר שלך!".
"את סתם מגזימה!" הגביה את קולו, "אני אהיה בסדר, את צריכה לבטוח בי!"
היא תפסה את ראשה בין ידיה, "אני דואגת לך למען השם! אתה אנוכי הארי, הייתי בטוח שאחרי הקרב עם זאין אתה תגמור זאת, אבל לא.. האגו המחורבן שלך הרבה יותר חשוב לך ממני! אני זקוקה לך עכשיו ואתה רק חושב על עוד קרב בונוס!" היא דחפה אותו בחזהו, "אני לא רוצה שתתאבק!"
אלוהים, סרט בחינם.. רק חסר דם או מינוס ואני מסודר. מרני לפתע נכנסה ונראתה כועסת במיוחד, היא שלבה את ידיה על גבי החזה שלה, "מה לכל הרוחות כל הצעקות האלו?!"
"אני חושב שהזוג ההזוי נקלע למשבר.." מלמלתי מושך בכתפיי, "מה מצב המועדון?"
היא חייכה, "מלא, קדימה.. היום אתה מוביל את הערב, למה אתה מחכה?"
עיניי נקרעו לרווחה, לכל הרוחות.. כיצד שכחתי מכך, "אתה משוחרר סטיילס, קח זאת כאיום.. ואני אבוא ברגע הכי לא צפוי.." יריתי לעברו מסמן למאבטחים לשחרר אותו.
הארי אחז בידה של ליסה וגרר אותה משם בכעס, "וליסה?" קראתי, היא הסתובבה אליי בתמיהה, "נראית מדהים כשישנת.." קרצתי.
היא נחרה נחירת בוז והארי התבונן בי במבט רצחני ומאיים וגרר אותה משם, "אז, מה הפעילות היום?"
"קריוקי" לחשה ונראתה במקצת פגועה משום מה, "קדימה.." האיצה בי בלחש בעת שסדרה את שערה.
זקפתי גבה, "הכול בסדר מרני?"
היא הנהנה ויצאה חזרה למועדון מותירה אותי פעם ראשונה מאחור.

~מנקודת מבטה של ליסה~

כה כעסתי על כל מה שקרה שפשוט לא הייתי מוכנה לדבר עם הארי במהלך כל הנסיעה, נסתי להילחם בדמעות, לפני יממה ארורה אחת אמרתי לו שאני אוהבת אותו.. מדוע השלמות שיצרנו הייתה חייבת להיהרס?
הוא נכנס לעיירה הקטנה, נשמתי עמוק מנסה לייצב את קולי, "תוריד אותי באכסנייה.." לחשתי.
הוא זקף גבה, "את לא..-"
"לא! תוריד אותי באכסנייה, בבקשה" קטעתי אותו בכעס.
הוא נאנח, "למה את כל כך שונאת את זאת שאני נלחם? בנות אמורות לאהוב זאת לא?" גחך.
גלגלתי את עיניי, כיצד הוא לא רואה ומבין שהכול מהלב? כי אני אוהבת אותו, כי הוא חשוב לי, כי אני דואגת לו.. "הארי, אני מפחדת… אני מבינה שקשה לך לשלוט בעצמך וזה עוזר לך לפרוק עצבים אבל.. אני כאן הארי, ואני מוכנה שתכעס עליי, ושתצעק עליי, ותבכה ותספר לי הכול.. אני לעולם לא יעזוב אותך.. אני לא מסוגלת לאבד אותך הארי, זה יהיה כמו לאבד חלק ממני." לחשתי.
הוא נאנח וחבט בהגה, "מתוקה, אני נלחם בגלל דבר הרבה יותר חשוב מזה.. אני נלחם בגלל שאני רואה את אבי כאויב שממולי.." הוא השתנק ונראה מיואש, זקפתי גבה.. הוא.. הוא מדמיין את אביו המשוגע? "אני נזכר כיצד הכה בי בחוזקה עד זוב דם, ואני מדמיין כיצד אני מחזיר לו על כל השנים הללו ומכה אותו, רוצח אותו, רואה רק מוות בעיניים.. אני חייב זאת, ובגלל אבא אני תמיד מנצח, כי השנאה שלי אליו חזקה יותר מכל דבר שבעולם.."
"גם יותר מהאהבה שלנו?" פלטתי ללא כל מחשבה בקול צרוד, פניו היו חתומות ולא הסגירו דבר, לבי הלם בחוזקה.. קדימה, דבר הארי, בבקשה.. "אני לא מאמין באהבה מותק.. ואת יודעת זאת.." אמר לבסוף.
עיניי נקרעו לרווחה, "גם לאחר מה שאמרתי לך אתמול?"
"אמרת זאת מתוך רחמים ליסה, איני ראוי לאהבה!" הוא הגביהה שוב את קולו.
עיניי נקרעו לרווחה, "לא אמרתי זאת לאף אחד.. כל חיי.. ואתה.. אתה חושב שזה נובע מרחמים?!" צעקתי עליו.
"למה אמרת זאת..?" הוא לחש, "למה דווקא לאחר הסיפור שלי?"
השפלתי את ראשי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני לא יודעת.. "זה יצא ממני הארי, מהלב ומהנשמה שלי, פשוט אמרתי את מה שאני מרגישה כבר שבועות אליך… אני.. אני לא יודעת למה אבל פשוט.. פשוט לקחת אותי ושווית אותי, הפנטת אותי וגנבת את לבי.."
הוא נאנח, "אין לי לב בשביל לאהוב..-"
"זה נשמע כמו משפט של זאין או דפני אבל לא שלך.." מהרתי לקטוע אותו.
הוא מצמץ בעיניו, "ליסה, אנחנו יכולים לא לדבר על זה?" לחש, "אני רק רוצה לבלות אתך את הלילה בבית שלי.. זה באמת כל כך נורא..?"
מחיתי את הדמעה הבוגדנית שזלגה מעיניי, הוא פגע בי, אבל באמת אהבתי אותו.. יותר מידי שזה כואב, התבוננתי בעיניו העמוקות והחודרות שפלחו את לבי וגרמו לי לדמם כל פעם מחדש ולהיתקף תשוקה כל פעם מחדש, "בסדר…" אמרתי בקול רועד כעלה נידף ברוח, הוא ידע שאיני בסדר באמת, אבל היה עדיף בשביל שנינו לא לדבר על כך..
לכל הרוחות, כיצד אפשר לאהוב מישהו שלא מחזיר לי אהבה בחזרה בכל דרך שהי..?!

ידו לחצה על הירך שלי בעת שגבי הוטח מנגד לקיר, ידיי פרעו את שערו ושפתיו נשקו לצווארי בחושניות, ידו הימנית עלתה במעט למעל חולצתי בעת שידי השמאלית ירדה לאורך גבו.
"תגידי זאת" הארי אמר בקול מתחנן ומהיר, "תגידי שאת אוהבת אותי.
"אני אוהבת אותך" לחשתי וזרועותיו פשוט עטפו אותי לחיבוק חם ואוהב.. הוא נשק לקצה ראשי ופשוט לא רציתי להתנתק ממנו, חשתי שאני במקום הנכון ובזמן הנכון בזרועות הגבר של חיי, כל פיסה בגופי השתוקקה אליו ורצתה אותו כל כך שזה כואב… עצמתי את עיניי מתענגת ממגעו הקר והחם שהעביר רעד ורטט חשמלי בי, מריחה את ניחוחו האהוב והמשכר חושים, שפתיו התרכו בשלי, "אני מצטער ליסה.." לחש לתוך עורי.
"זה בסדר"
הוא נאנח, "אני לא יוכל להמשיך אם את לא תתמכי בי.."
"זה יהיה קשה אבל, אני אשתדל, מבטיחה.." נסתי לחייך חיוך מעודד.
הוא צחק, "הקרב עוד חמישה ימים"
עיניי נקרעו לרווחה והקרקע נשמטה מתחתיי, אבדתי את שיווי המשקל ודמי נזל מפניי, "חמישה ימים?!" זעקתי, "הארי.. לא! אתה לא מוכן, אני לא רוצה..לא, בבקשה.. נסה לשנות..-"
"אל תתחילי" נזף בי, "בלתי נתן למנוע את הבלתי נמנע, ואני אתאבק בסוף.. שנינו יודעים זאת".
סמנתי בראשי לשלילה, "לא, הארי.. אני לא מוכנה עדיין.. אני לא מרשה לך להתאבק.. אתה לא חייב להיות משוגע! ההיאבקות זה מה שגורם לך לחשוב שאתה מפלצת, אתה באמת לא רואה זאת..?!"
אך לפני שהבנתי הוא דחף אותי בחוזקה לכיוון הארון וידו תפסה את פרק כף ידי, "אני אתאבק ואעשה מה שאני רוצה ולא אכפת לי אם זה מתאים לך או לא, ברור?!" שלף ניבים.
השפלתי את ראשי וחשתי כיצד פרק כף ידי עולה באש, "אתה מכאיב לי הארי.." לחשתי, "הארי אתה פוגע בי, בבקשה.. לך ממני.."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני מצטערת שלא המשכתי המון זמן.. פשוט המחשב היה בתיקון ושברתי את היד ויש לי 2 שברים באותה היד וזה כואב לי ברמות שבלתי נתן לתאר ומוציא לי את החשק מהכול.. אני כותבת כאן עם יד אחת אז אני ממש מצטערת על הפרק הגרוע והעלוב הזה.. באמת.. אני פשוט מתה מכאבים וזה לא יוצא לי מהראש..
-המשך יבוא-
אוהבת :*