He Took Me – פרק 3

התעוררתי מוקדם בבוקר לצלצול השעון המעורר המחריד והמחריש אוזניים, קרני השמש חצו את החלון וצרבו בעיניי, שפשפתי את קורי השינה בערת גב כפות ידיי וחשתי שאני חסרת כוחות ומתוסכלת מידי על מנת להתרומם מהמיטה, פוחדת.. איני אשכח כיצד הארי אחז באגני מאחור בחוזקה ומצץ את צווארי, לפתע הזדקפתי במקומי, קצרת נשימה, כל מערכותיי דלקו והתקדמתי במהירות לכיוון חדר המקלחת, התבוננתי בראי הקטן והמלבני שמעל הכיור החלוד, חשפתי את העורק שבצווארי, לסתי נשמטה ודמי נזל מפניי, נפלתי לקדימה, נשענת על גבי הכיור, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, הצמרמורת גלשה לאורך גופי והרעידה כל איבר בגופי.. לכל הרוחות, הוא עשה לי היקי! הצצתי מבט חוזר בראי, מתבוננת בסימן הסגול והגדול למדי שבמקצת כואב לי.. אלוהים, מעולם לא הותירו בי סימן כה בולט וגדול מטבעו, סימן שגורם לי עדיין לחוש את שפתיו הבשרניות והמגרות, המושלמות והמנציחות על גבי הצוואר שלי, ככוויה.. כמכה מתחת לחגורה.. אני חייבת להסתיר את זה! חייבת לשכוח מכל מה שקרה אתמול למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי.. הפרפרים קרעו את בטני ושברו אותי לאלפי רסיסים ככלי שבר.. העברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני והחלטתי שהיום, או בכל הזדמנות אחרת, לי ולהארי סטיילס השרוט הזה עומדת להיות שיחה רצינית למדי!
שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים, התקלחתי מקלחת צוננת וקרירה שלא הצליחה לשטוף עדיין את הגועל ממני, לבשתי מכנס ג'ינס ארוך וגופייה וורודה בהירה עם מספר כתמים קלושים על גביה, קשרתי את שערי בקוקו הדוק מאחור.. איני מתכוונת למשוך או לפתה אותו שוב.. גם ככה השיער הזה לא הסתדר לעולם.
זרקתי את מפתחות החדר ואת הטלפון הנייד שלי לתיקי והתקדמתי לכיוון המטבח על מנת להכין לי סלט ירקות טרי וטוב, שלפתי בזריזות מלפפון, עגבנייה וזוג גזרים מהמקרר וטרקתי אותו בחוזקה, היה נדמה כאילו המקרר עומד להתמוטט.. לחצתי על גבי העגבנייה והמלפפון, לעזאזל הם רכים כאילו והקור במעט לא השפיע עליהם!
גלגלתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש, אני לא עומדת להישאר כאן לעוד המון זמן נסתי לעודד את עצמי אך הדבר נראה בלתי מושג וכמעט בלתי אפשרי.. עצמתי את עיניי, מה אני עושה כאן לכל הרוחות? לבדי, במקום שלא מוכר לי, בחדר מטר על מטר עם תנאים של גיהינום, במקום עבודה מצחין ועלוב למדי והדובדבן שבקצפת.. בן אדם מוזר ומטריד למדי שאיני רוצה להיכנס לראשו ולראות על מה הוא חושב.. התצטמררתי ונרתעתי מהמחשבה על כך אך היה בעת ובעונה אחת יצר שרצה זאת..
פתחתי את ברז המים ובין רגע הם השפריצו לכל עבר וגם עליי, הברז התפוצץ וכל הלכלוך והזבל יצאו דרך החור שממנו נכנסו, הירקות צנחו מידיי, אני עצמי כמעט ונפלתי, דמעות עמדו בעיניי וגרוני היה חנוק, חזי כאב.. זהו זה! נמאס לי! אני משלמת על המקום הזה ואולי הוא לא אפילו חצי כוכב אך עדיין מגיע לי תנאים אנושיים!

קמצתי את כפות ידיי לאגרופים. "אני מבקשת להחליף חדר מיד!".
"משהו קרה, מיס שאנל?" שאל אותי בדאגה הפקיד בקבלה בעל השיער המאפיר והעיניים התכולות כקרח שטעון ומתפוצץ באש להבה בעיניו.
"כן, בהחלט!". חשתי פקעת אחת של עצבים ושל חוסר שליטה מסוימת כבר. "אתמול בלילה לא יכולתי לישון מהקולות של הצנרת וכמות החרקים שזמזמו לי באוזן, היום בבוקר ראיתי שכל הירקות שקניתי בכסף שלי האישי שלי הרכבו לגמרי והתקלקלו ואם זה לא מספיק.. הברז התפוצץ לגמרי וכל החרא של המקום המחורבן והמסריח הזה יצאה החוצה והרסה לי את הממטבח!!!". צווחתי נוקשת באגרופיי על גבי דלפק העץ.
הפקיד השפיל את ראשו ונראה אבוד. "את יודעת שזהו אינו מקום למגורים, כן?"
"אם כל הכבוד, איני מפונקת כלל ורגילה לחיות בתת התנאים, אך למען השם אני משלמת על המקום הזה שלא שווה חצי אגורה!". נאנחתי בייאוש. "אין לי מספיק כסף למקום גדול מזה.. בבקשה, תעשו משהו עם זה, אני מתחננת.." לחשתי וקברתי את פניי בזוג כפות ידיי, כל חיי אני רק נלחמת ונלחמת על כפותי, על הצדק האישי שלי, ואני גאה בכך.. אך עד כמה בן אדם יכול לספוג עוד מכות, עוד מכשולים, עוד יריות.. ישר ללב?
"אני אדבר עם השרברב ואבקש שינקו לך את החדר, בסדר?" הוא אחז בכף ידי ולחץ אותה בחום בניחומים. נשמתי עמוק אל תוך רעותיי ופשוט לקחתי את עצמי ויצאתי מבעד לדלתות טורקת אותן מאחוריי.

נכנסתי לבר&מסעדה ותחושת הכעס והמבוכה עדיין לא נטשה אותי, וכשהגעתי לכאן הדבר התחזק. איני יודעת אם זה באמת בגלל המצב הכספי הירוד שלי והמקום שבו אני חיה לבינתיים, או שזה בגלל הנער המתולתל עם זוג האקדחים הירוקים שלו הקרויים עיניים, שמצליח לגרום ללבי לרטוט בחוזקה.. ולמרות שכעסתי עליו כל כך, עד עמקי נשמתי, למרות שפחדתי ונרתעתי ממנו, לא בטחתי בו ולו לרגע, חפשתי אותו בעיניי בתקווה לראותו.. היה זה יום חם למדי והשמש שרפה הכול היישר מקו האופק בשמיים התכולים.
"משהי כועסת". חייכה אליי אנסטסיה. "חומד, את חייבת לקחת מדים.." הצביעה על גבי בגדיה, חולצת טריקו לבנה פשוטה למדי עם הלוגו הירוק והגדול שכתוב על גביו באנגלית את שם הבר… נאנחתי ונסתי להרפות עד כמה שרק אפשר. "איפה..?" לחשתי.
"בקשי מאיתן". משכה בכתפיה. "הוא הבוס.." צחקקה, גלגלתי את עיניי והתקדמתי לכיוון חדרו בתקווה שהוא שם, נקשתי על גבי דלת חדרו ולאחר פחות מדקה היא נפתחה לרווחה, כשראה אותי נראה קורן ונרגש, עיניו בהקו כזוג יהלומים, הוא נראה מהודר למדי, בעל חולצה משובצת כחולה ומכנס ג'ינס משופשף שישב והחליק בדרך מושלמת באגנו, שערו היה רטוב במקצת והבנתי שהוא התקלח לפני שהגיע עקב גם הבושם הגברי והמשכר שדי הזניח אתמול. "בוקר טוב לך". חייך אליי חצי חיוך שחשף גומת חן זהירה שרקדה לפניי, חשתי שהאוויר יוצא מרעותיי וכל סערותיי סומרות, זה הכה בי בחוזקה.. לא, לא גם הוא..
"בוקר טוב איתן.." מלמלתי, השפלתי את ראשי, כפות ידיי היו לחות והזיעו במקצת. "שמעתי ש.. שאני צריכה ללבוש מדים, נכון?" שאלתי.
הוא מצמץ בעיניו הגדולות והחומות, הכה רכות כאדמה, כשקולד מר שנמס בנשמתי.. ומשפיע עליי כל כך, העיניים הללו חלחלו לי עמוק והבעירו אש בקרביי. "פשוט די הפתעת את כולנו אתמול, לא ציפיתי להעסיק עובדת חדשה". קרץ אליי ופתח את דלתו לרווחה עד הסוף והתקדם לכיוון ארון המתכת האפור שלו. "היכנסי.." פלט בגיחוך. "אני לא בוס קשוח, אנחנו משפחה אחת גדולה כאן".
צחקקתי. "כן, שמתי לב.."
הוא שלף חולצה ובחן את גזרת גופי והיה נדמה לי שהוא בוחן הרבה יותר מזה, התכווצתי במבוכה כתגובה והוא חדל מכך כמכבד זאת. "איזו מידה את?" שאל בקצרה.
"המידה הכי קטנה.." גחכתי. "כפי שראית, איני גבוהה".
הוא העביר יד עצבנית בשערו ממה שאמרתי והעדפתי פשוט לשתוק, הוא שלף חולמה מידה S וזרק אותה לידיי. "בהצלחה". מלמל.
"תודה…" לחשתי והתקדמתי לכיוון היציאה אך הוא עצר בעדי, הוא אחז בכף ידי וגרר אותי לכיסא המונח ממולו. "אני אשמח לדבר, להכיר אותך קצת.." חייך חצי חיוך עקום וחמוד. "מה גרם לך לרצות לעבוד דווקא כאן? אני חייב להודות שהצלחת להרשים אותי מאוד, את כולנו הרשמת אתמול".
העברתי קצוות שער לאחורי אוזני וקשרתי את אצבעותיי הארוכות האחת בשנייה, בטני התהפכה שוב ושוב והלחיץ אותי להתבונן לו בעיניים. "היה נמאס לי להיות תקועה כל החיים באותו המקום, שאיפת נפשי הייתה התחלה חדשה, חיים חדשים, עולם חדש.. ואני מגשימה זאת, ואם הגורל רצה שאגור במקום שקרוב לכאן, מי אני שאמנע זאת?" צחקקתי.
הוא הנהן בראשו. "את גרה לבד?" זקף גבה.
הנהנתי בראשי. "אין לי בעיה לגור לבד, זה בסדר מבחינתי.."
"ואיפה בדיוק?" שילב את ידיו. "מישל ספרה לי שאת גרה באכסנייה שבכניסה לעיר, זה נכון?" שאל במעט טון דואג שנשמע יותר מידי אישי ואינטמי אפילו, למה הוא רוצה לדעת עד כידי כך אם אני גרה לבד, איפה, למה ואיך? אולי זה סתם פרטים על עובדת? אין טפסים בשביל דברים כאלו? מיליון דברים התרוצצו בראשי אך ידעתי שאני חייבת לעצור אותם עכשיו. "כן, בהחלט, קשה.. אבל.. החיים גם ככה לא קלים, ועכשיו אני בירידה שברכבת, בתחתית, בקושי עליתי עליה עדיין, אבל.. נראה מה יקרה לא? בכל יום אני צועדת יותר להצלחה חדשה, ואני כאן על מנת להשיג כסף הרי.." משכתי בכתפיי.
הוא התבונן בי בהערצה ובמעט רכן אליי. "את מדהימה אותי". לחש לאוזני. "אם את צריכה עזרה, מעט הוספה במשכורת, אני כאן.. איני רוצה להיות הבוס שלך, אלא חבר, אח גדול.. וכולם יודעים זאת כאן". קרץ לי.
חייכתי ופשוט הייתי חייבת מחיבוק ממשהו שאכפת לו, נפלתי אל תוך זרועותיו והוא הדק את זרועותיו סביב אגני. "תודה לך.." הלוואי שהאח שלי היה חוזר.. האח הבכור האמיתי והמלאכי שלי.
"בבקשה, תמיד". נשק לראשי.
התנתקתי ממנו והתרוממתי, מסדרת את הגופייה שלי. "אז, אני מניחה שכדאי שאחזור לעבוד לא?" צחקקתי.
הוא השפיל את ראשו וחייך. "לפני שאת הולכת, כדאי שתפזרי את השיער.."
"אבל אז השערות יפגעו באוכל לא?" שאלתי בתימהון.
הוא התמתח במושבו. "או שתשקרי סרט סביב הצוואר, זה בולט".
האדמתי בין רגע והתכווצתי. "תודה על היערה.." פלטתי קצרת נשימה ורצתי משם.
***

היה זה יום לחוץ למדי ומישל לא הופיע במהלכו. "אנה, איפה מישל?" קראתי לכיוונה.
אנסטסיה הברישה את שערה. "היא עובדת ערב, היא לא זקוקה לכסף הזה כמו כולנו.." פלטה בארסיות. "יש לה את אחוזת הפאר המטופשת שלה".
"יש לה מזל". עקצתי בחזרה מגנה עליה.
היא צחקקה. "את יודעת, את הרבה יותר שובבה ממה שחשבתי.." מלמלה. "היום הראשון שלך בלונדון ואת כבר מכירה בנים, מה הסוד שלך?"
חשתי כיצד זה פגע בי כמכת ברק ביותר בהיר, כל סערותיי סמרו וראשי קדח בחוזקה. "תאמיני לי שלא בחרתי את זה.." לחשתי.
"עשו לך היקי בכוח?!" היא השתנקה.
הנהנתי. "אני באמת שלא מבינה את זה.." נאנחתי על גבי הדלפק. "יש לו בעיה רצינית, אני חושבת שהוא חולה נפש".
ג'וש צחק בקול רועם. "הוא לא מפספס אף הזדמנות..!".
"מה מצחיק בזה לכל הרוחות?! אלוהים אדירים – את בסדר?!" היא שאלה בדאגה והתבוננה בי במבט ארוך ונוקב, בוחנת כל הבעה ורגש שנשקפה על גבי טווי פניי. אילו ורק ידעה עד כמה אני סוערת והולמת, צווחת צווחה מחרידה להחריד בנשמתי המצולקת והשבורה שנהרסה והושמדה, איני לעולם לא יהיה כמו שבעבר הייתי.. למרות שתמיד הייתי ילדה עם דמעות בעיניים שנספגו כל פעם מחדש על הסף.. חשבתי לעצמי. "כן, הוא לא פגע בי, רק נישק".
"גם על השפתיים?" שאל ג'וש בסקרנות.
זה גרם לי להבליע חיוך. "לא.. ממש לא..! רק על גבי הצוואר!".
"ואיך זה היה?" שאלו שניהם בעת ובעונה אחת.
מזגתי לאיש המבוגר שממולי כוס קולה מעורבת עם וויסקי כבד ומעושן למדי. "תהנה.." מלמלתי מכניסה את הכסף לקופה ותוחבת לכיסיי את הטיפ, חייכתי אליהם חוזרת לשיחה. "מפחיד". אמרתי במילה אחת.
"אוי, מסכנה שלי.." צנחה אנסטסיה על גבי מושבה. "אל תדאגי, אם הוא יכנס עוד פעם אחת לבר המחורבן הזה שלנו נדאג לבעוט אותו היישר לחור שממנו הגיע!".
"את אולי תעשי זאת!". נבח לכיוונה ג'וש, מצמצתי בעיניי מוכת הלם ובלבול, הוא צחק. "רק צחקתי מותק, אני לצידך". נשק ללחי שלי וחזר למטבח לעבודתו.
איתן התקדם אלינו מתבונן בשעונו. "ערב יבש, זה לא טוב.." מלמל.
"למה? מה קרה?" שאלה אנסטסיה בדאגה.
הוא השפיל את ראשו ונראה מיואש. "איפה מישל הזו לעזאזל?!"
"מיש אמורה להגיע בכל רגע.." לחשה אנסטסיה. "איתן, ספר לנו, אנחנו באותו העסק". קרצה לו וכרככה את זרועה סביב כתפו כהבעת ניחומים.
הוא השפיל את ראשו. "אנחנו מאבדים את העסק.." הוא פלט. "ואסור לנו לאבד אותו!".
"ברור שלא!". זעק ג'וש. "זה הבית השני שלנו.."
לפתע מישל הופיע מאחוריו. "זו המשפחה השנייה שלנו.."לחשה.
מצמצתי בעיניי, כיצד היא הגיעה לכאן פתאום ויודעת על מה דברנו, הדאיג אותי באמת שהחברים שלי יאבדו את מקום עבודתם ולאיתן יהיה קשה להתאושש מההפסד העצום והקשה מנשוא הזה, אך גם דאגתי לעצמי.. לאן אני אלך?
"אל תדאגו, אנו לא יאבד את זה מהר, אבל בבקשה, תשתדלו להכניס כמה שיותר סכומים גבוהים, בסדר?"
"אם צריך תקצץ במשכורות.. בשלי לפחות.." הציע מישל.
אנסטסיה התבוננה בה בכעס. "לך קל לדבר!".
"אמרתי רק לי!". צעקה עליה בחזרה, מושכות מספר עיניים מבולבלות לכיוונם.
איתן עמד בינהן. "בנות בבקשה, לא כאן!".
הן התנתקו אחת מהשנייה וכל אחת חזרה לעמדה שלה. "מצטערת על האיחור.." פלטה מישל כדרך אגב.
"לא שוב". הטיף בה איתן והיא רק הנהנה, מה יהיה הסוף?

השעה הייתה 01:27 בלילה, רק אני נשארתי, אני ואיתן, כולם כבר הלכו.. הייתי חייבת לעבוד שעות נוספות על מנת לקבל משכורת גבוהה יותר.
ניקיתי, מצחצחת את הבר בעת שתחבתי את הכוסות המלוכלכות לכיור, נשמתי עמוק, מזיזה קצוות שיער שנספגה במצחי המעט מיוזה, אני מוטשת, כחסרת כוחות.
לפתע הדלתות נפתחו לרווחה והוא עמד בהם.. אליל היופי והחן הכובש הזה, עיניו, פניו, כקרן אור ליופי ולביטחון העצמי.. הוא חדר לי כל כך עמוק וגרם ללבי לפעום בחוזקה, חזי כאב וצרב, גרוני היה חנוק וכל סערותיי סמרו, בטני התכווצה והפרפרים קרעו כל פיסת עור בגורני.. בלעתי את גרוני וזה צרב, מדליק את כל מערכותיי בין רגע, ולמרות אור העובדה שהוא עומד לצדי, מתקדם אליי בהליכה הגברית והמושכת המורטת עצבים הארורה הזו שלו שאני כל כך אוהבת, חשתי מפוחדת ואבודה, לכודה, קורבן.. חפה מפשע. אך למרות זאת, העליתי חיוך.. התגעגעתי..
"את נראית מותשת מתוקה, עבר עלייך יום קשה?" שאל בדאגה.
מצמצתי בעיניי, הוא רציני? "מה אתה רצה?" יריתי לעברו, אחזתי בסבון הכלים והשפרצתי לכיוון הספוג הכסוף, אוחזת בכוס הבירה העמוקה והגדולה, מתחילה לקרצף, ניסיתי להעסיק את עצמי אך לא יכולתי לתפקד כשהוא לצדי, דמי התפרע בכל גופי ואמר שירה, הוא השפיע עליי באופן מפחיד וחסר מעצורים..
"להיות כאן". אמר בקצרות, הוא התיישב על גבי אחד מבין כיסאות הבר וחייך חצי חיוך שגרם לי להחוויר.
"אנחנו סגורים". פלטתי בעקוצניות. "בפעם הבאה תגיע בשעה מעט יותר מוקדמות, מה אתה חושב על כך?"
"את רוצה שאני יגיע בשעה מוקדמת יותר?"
דמי נזל מפניי וחשתי שאני מתפוגגת ונחרבת. "לא.."
"כי את רוצה שנהיה ביחד, בלי כל הלחץ של העבודה ושל השיכורים?" של ובמעט התקרב אליי, חוקר את שפתיי.
סובבתי אליו את גבי בריחוק. "הארי, אתה מפגר".
הוא פלט גיחוך. "סליחה?"
נאנחתי, מגלגלת את עיניי, הוא לא יוציא זאת ממני. "מה חשבת לעצמך כשנישקת אותי כך אתמול? מאיפה צצת והחלת לעשות זאת? ובמקום להסביר את עצמך פשוט שתקת..!".
"מה כבר יש לומר?" שאל בבלבול.
תפסתי את ראשי בין ידיי. "למה עשית זאת בכלל?! זה היה מפחיד!". הגבהתי את קולי.
הוא לפתע התאבן כאבן.. למרות שבעצמו היה נדמה כפסל. "אני מפחיד אותך?" שאל בקולו המתנגן כצליל של נוול, של מלאך. "את מפחדת ממני?"
"אל תחמיא לעצמך" זרקתי עליו מטלית והוא זרק אותה עליי בחזרה בחיוך.
הוא העביר את ידיו בשערו, יוצר פלומה גדולה. "זו לא מחמאה מותק".
"למה באת לכאן עכשיו?" שאלתי באנחה שאין לנו מוצא.
הוא שתק לרגע. "בשביל לראות אותך.." לחש.
"אז ראית, עכשיו קח את עצמך ולך!". הצבעתי לכיוון הדלת. "קדימה!". נבחתי עליו.
הוא לא זז ממקומו, לא מוריד את עיניו ממני, פלטתי אנקת ייאוש, פרמתי את הקשר שבסינר וזרקתי אותו על גבי המתלה, התקדמתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה לרווחה. "בבקשה מר סטיילס".
"את יותר מידי מאמינה לשמועות עליי, זה למה את מתנהגת אליי בצורה שכזו.." מלמל.
זקפתי גבה. "אני היחידה שלא שופטת אותך כאן!". נהמתי עליו. "למען השם הארי, אתה יודע עד כמה מטריד ו.. ומפחיד, מלחיץ ומוזר זה היה?"
"מה את רוצה שאני אעשה? זה כבר קרה.." משך בכתפיו והתקדם לכיוון הדלת.
לא האמנתי שהוא אומר זאת, עד כמה אדם יכול להיות חסר לב..? "אתה מגעיל אותי". ירקתי לכיוונו. "לפחות בקש סליחה או תגיד שאתה רוצה לשכוח מכך ולפתוח דף חדש, לא לבוא לכאן ולדבר אליי כאילו אני חייבת לך משהו ואנחנו יוצאים ביחד!".
"את רוצה שאני אצטער על מה שקרה?" שאל בארסיות, בקול מצמרר ואפל טעון וקודח, חוזר שוב ושוב בראשי ותופס אותי בחוזקה וסוחט, הנהנתי ברעד, כפות ידיי הזיעו.
"לא, אני לא מתחרטת על כך, אהבתי זאת.." הוא הזיז קצוות שיער מאחורי שערי. "אני לא מתבייש בזה, חבל שאת כן".
"באופן שבו זה קרה אני לא מתביישת, אני מכחישה את הקיום של זה!".
הוא נשך את שפתו התחתונה ואני את שלי כעבור רגע. "את עוד תתחרטי על כך.." הוא לחש לאוזני ונשק על גבי המקום, מעביר את קצות אצבעותיו על גבי הלחי שלי וגורם למקום לצרוב ולרטוט ככוויה שנושפים עליה, חשתי אותו כל כך קרוב אליי, את הנשימות בריח המנטה המשכרות והממכרות שלו.. אלוהים אדירים. כל דבר בו מושך ומטלטל אותי, הקרקע נשמטה מתחתיי והעולם החשיך. הוא היחיד שהיה קיים.. היחיד שרציתי להכיר בקיומו.. "אני לא".
הוא חייך. "הסיפור בינינו רק החל, מותק". נשק ללחי שלי ועצר בכניסה לדלת, היה נדמה שהוא שולח אליי מבט אחרון אך במהירות לא אנושית אפילו הוא טרק את הדלק בחוזקה והדביק אותי על גביה, הוא סחט את הירך שלי בכף ידו בעת שפניו היו טמונות בשקע שבין הכתף לצוואר שלי.. שוב.
"לא..!". השתנקתי ברעד, גרוני היה חנוק, הו. כן..
הוא לטף את שערי והתבונן בי כנפגע. "את בטוחה..?"
"כן.." לא!
הוא גחך. "שנינו יודעים שאת רוצה… וגם אני רוצה… קדימה, בואי נלך מהבר הזה".
"אני לא הולכת אתך לשום מקום!". צעקתי ובדיוק איתן התקדם אלינו בריצה, כשראה את הארי קפא במקומו והארי כתגובה שלח לכיוונו מבט מאיים.
"לך מכאן מר סטיילס, המקום סגור, הפסק להטריד את העובדות שלי!". הודיע לו בתקיפות.
הארי זקף את גבתו מראה ביטחון עצמי מהפנט ומכשף, אך לא נדמה למראה שלו. "לא.. אני לא חושב.. היא כבר גמרה את השעות עבודה שלה, היא כבר לא עובדת אצלך יותר". הוא התקדם אליו במקצת והתבונן בו מלמעלה, רק עכשיו שמתי לב כמה גבוה הארי. "ודרך אגב, אתה גם צריך כבר לסגור את המקום, למה אתה מחכה? אתה נהנה מהזמן שאתה אתה?" הצביע לכיווני באצבע מאשימה.
התכווצתי ונחנקתי במקומי. "הארי.. די!". יריתי לכיונוו.
"ההתנהגות שלך פוגענית, לך". ירק איתן והצביע גם הוא לכיווני, או יותר נכון לדלת.
הארי צחקק. "ואני אתן לה להישאר כאן אתך? אתה חושב שאני נקבה?" והתקדם אליי, אוחז בידי, קורע את תג השם שלי מהחולצה ומחליק לכיסו ולאחר מכן גרר אותי מהבר.
איתן רץ אחריו ותפס בכתפיי. "הארי, אני אזעיק משטרה!". צעק עליו איתן.
"תזעיק, אם יש לך אומץ.." מלמל הארי בזלזול ובייבוש.
איתן התרחק במעט ואני אחריו, אצבעות ידינו שלי ושל הארי הופרדו במקצת ולבסוף התנתקנו לגמרי, התרחקנו.. הופרדנו.. נקרענו האחד מהשנייה.. "אם אתה באמת רוצה אותה, תשיג אותה בכבוד ולא בכוח". אמר איתן בשלווה כמחפש פשרה דרכי.
הארי לרגע נראה חושב על כך, הוא הנהן בראשו, נשק ללחי שלי ולחש לאוזני שוב פעם גורם לצמרמורת לתקוף אותי. "מתערבים שאת תתקשרי אליי ראשון?"
"לעולם לא". ירקתי.
הוא צחק, ליטף את שערי, שלח נהמה לעבר איתן והלך משם, כשידיו תחובות בכיסו, אפילו לא מביט לאחור.
***

חפשתי את תג שמי בכל חדר האכסנייה הקטן שלי, לכל הרוחות, היכן הוא?! ולפתע אירועי אתמול הכו בי בחוזקה.. הארי.. הבר.. הריב.. הכמעט נשיקה.. הדרך שבה היה רכושני כלפיי.. הריב עם סאם.. וכן, תלישת תג השם שלי, אני עובדת ערב היום וחייבת את תג השם שלי!
התבוננתי בטלפון שלי, יש לי את המספר שלו.. בלעתי את רוקי, אמרתי שלא אני אתקשר ראשונה.. זה ייתן לו כל כך סיפוק ויוסיף לאגו, אך אני חדשה וחייבת זאת.. לעזאזל, זה רק בשביל תג שם!
לאחר פחות מצלצול אחד שהחסיר נשימה מלבי שמעתי את קולו העמוק. "שלום לך לאב, ידעתי שתתקשרי ראשונה.." גחך.
שיט!