He Took Me – פרק 31.

אתן בטח שונאות אותי, אבל אני ממש מצטערת שלא המשכתי כמעט יותר משבוע.. פשוט חזרתי לעבוד, וגם אני מבלה די המון עם חבר שלי לאחרונה אז די קשה לי למצוא זמן לכתוב..
וגם אני תקועה במחסום כתיבה מעצבן, אני ממש מצטערת 3>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נכנסתי בכעס דרך דלתות הבר המצחין, סופגת את המבטים מוכי ההלם והחרדה שנורו לעברי כחצי אש היישר אל תוך לבי וגרמו לו לצנוח, כפות ידיי התהדקו לזוג אגרופים הדוקים ונוקשים שגרמו למפרקי ידיי להלבין במקצת, דמי בער בעורקיי והתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים ובמבטי רק חיפשתי אחר דן, לא יכולתי עדיין להאמין שדן באמת גילה להארי על כל מה שקרה כאן, הרי בקשתי ממנו לא להתערב..! אולי.. אולי הוא אמר להארי שהטוב ביותר בשבילי זה לעזוב אותי? לסתי נשמטה והאגרוף הייסר והמורט עצבים שבבטני התכווץ וגרם לי להיות קצרת נשימה בין רגע, הרי הארי בעצמו מאמין שהוא מפלצת, שהכי טוב לי זה חיים בלעדיו.. אילו ורק היה רואה את מה שאני רואה, אילו ורק היה מבין שאני אוהבת אותו בגלל מי ומה שהוא, שבכל פעם שאנו נוגעים… זה מחלחל לי כה עמוק ומדליק את כל מערכותיי בין רגע וגורם לי להיפרק על נשקי מתחתיו? מדוע הוא אינו יכול לרגע לעצור ולסתור את ילדותו ולהבין שזרועותיו.. הן המקום שאליו אני תמיד בורחת כשרע לי או כשאני מפחדת? שהן הטירה שלי!
הגוש שבגרוני חתך אותי כסכין החדה שבחדות ולהב מושלם של תשוקה ושברון לב פלח את בית החזה שלי ללא כל טיפת רחמים או קצה אנושיות וגרם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. לעזאזל, לכל הרוחות, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, טועמת את טעם הדם המתכתי והמחליא, חשתי שאני קורסת ומורעלת בנשמתי, ולמרות הכול… הגבר שאני אהבתי יותר מכל דבר שקיים, הגבר המסעיר והחושני, האפל והמאיים, וכן.. הערפד – הארי. כבר לא שלי עוד.. עצמתי את עיניי ונסתי להילחם בדמעות, איני רוצה שאיש יראה אותי בוכה.. שאיש אינו יראה שהחיים מחצו אותי וירקו לי פרצוף שוב, חשתי כאילו קירות הבר סוגרים עליי והקרקע נקרעת מתחתיי, אבדתי את שיווי המשקל ומהרתי להתיישב על גבי אחד מבין כיסאות הבר, כל החבורה התבוננה בי ונראו מודאגים.. נפלא.
"אלוהים, ליסה! מה קרה לך לכל הרוחות?!" השתנקה מישל והניחה את המפית הסגולה בצד ורצה לעברי ובעקבותיה אנסטסיה.
"זה שום דבר, אני בסדר.. תאונה. איפה דן?" מהרתי להתחמק מזייפת חיוך.
ג'וש כיווץ את גבותיו ולכד את שפתו בין שיניו, "ליסה, מה קרה?" התעקש.
"כלום!" הגבהתי את קולי במקצת גורמת לשלושתם לקחת כמה צעדים לאחור, "היכן דן?!" חזרתי על שאלתי בכעס.
אך לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן לפני שהוא הופיע מאחוריי, מסובב אותי בעזרת הכיסא שאתבונן בו, הכוס נראתה כאילו והיא עומדת להישמט מבעד לידו ופעם ראשונה מאז ומתמיד, הוא רק הסתכל אל תוך עיניי, "ליסה.. מה את.. מה את עושה כאן..?" הוא שאל בגמגום.
"מה אמרת להארי באותו היום שהגעת לכאן?" שאלתי משלבת את ידיי בכעס.
הוא נאנח והניח את הכוס על גבי בר העץ המלא והעבה לפני שפנה אליי שוב, "את צריכה לנוח" ירה לעברי.
לסתי נשמטה, הוא צוחק עליי. "מה אמרת לו?!" התעקשתי.
"את האמת על כל מה שקרה כאן!" הוא השיב לי בחזרה באותו הטון הגבוה, "הוא לא טוב בשבילך ורק מסכן אותך כל פעם מחדש! תסתכלי על עצמך למען השם! אלו ולא היית מכירה אותו כל זה לא היה קורה לך!"
"אתה לא מכיר אותו או אותי אפילו, אתה רק..-" נעמדתי במקצת מתקרבת אליו מוכנה עם האגרוף בידי היישר לפניו, הארי לימד אותי איך ללכת מכות באותן הפעמים שבהן בקרתי בכיתת לימוד שלו באגרוף, זה עומד להיות טרף קל. לפתע עיניי נקרעו לרווחה ודמי קפא בעורקיי, ראשי קדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות וחשתי שאני עומדת לברוח, למה אני חושבת כך?
"חברים לא כאן!" לפתע התערב איתן קוטע אותי באמצע, הוא משך אותנו היישר אל חדרו וסגר את הדלת, ורק אז התעכב על הצפייה בנו, עיניו התרחבו ופניו נראו חיוורים, זרועותיו נשמטו לצדדים והוא נפל על כסאו בצבע חום דהוי, "ליסה ה.. הפנים שלך…" הוא השתנק.
הנהנתי, "איתן, אני בסדר, אני רק צריכה לדבר עם דן". מהרתי לקטוע אותו, אין לי כל חשק לחזור ולדון בכך שוב, למה הם כה דואגים לי? למה הארי דואג לי? הרי.. הרי מעולם לא דאגו לי, מעולם מישהו לא באמת גרם לי לחוש נאהבת או חשובה, זה רק הארי.. הוא הראשון שגורם לי לעוף ולחוש את החשמל הסטטי שזורם לכל אורך גופי וגורם לי להתכווץ ולרעוד מרק מגע אחד או נשיקה קטנה, ואני לא מתכוונת לאבד אותו.. איני מסוגלת לאבד אותו.. אני רק רוצה שהרגע שבו אנו עפים אחד בעיני השני יימשך לנצח.. אני לא יכולה לתת לו ללכת.
"לא, אני רוצה לדעת מה קרה!" התעקש.
דן התערב בשיחה, "מישהו בשם זאין הרביץ לה כאן, בגלל הארי, החבר שלה". הסביר בקצרה.
העט צנח מידו של איתן ועיניו נקרעו לרווחה, "הוא הרביץ לך?!" הוא השתנק בצווחה, "אבל, ליסה הוא.. הוא ערפ..-"
"כן, אבל אני בסדר, עדיין חיה כפי שאתה רואה, ואני רק רוצה לדעת מה בדיוק דן אמר לחבר שלי ביום שבא לאסוף אותי!". פניתי חזרה לדן.
עיניו של איתן לא משו מאיתנו ולו לרגע, ממני לדן ובחזרה, זה הרגיש במעט מטריד וחושפני, לא חשבתי שאני אצטרך לעשות את השיחה הזו תחת פיקוחו של איתן, אך לשמחתי הוא הבין את הרמז ויצא במבט מאיים במקצת שדורש שאדבר אתו לאחר מכן.
"ובכן, מה בדיוק אמרת לו?" דרשתי.
דן לרגע הרים את חולצתו, לא הבנתי מדוע הוא עושה זאת, הוא מעולם לא הוריד את החולצה לצדי, זה נתן לי פעם ראשנה הזדמנות לצפות בגוף השרירי והמוצק שמתחבא תחת כל מעטפת הבד שסוגרת אותו בקור העז, אכן היה לו גוף יפה ומחוטב, הווי המוכר היה בולט במיוחד, שערות דקיקות ובהירות עטרו את פלג גופו העליון אך עדיין היה נתן להבחין בשרירים הנמתחים בגמישות על גבי העור השזוף, גלגלתי את עיניי, זה עדיין לא הארי. אני חושבת שלא משנה מה אראה.. הארי תמיד יהיה הגבר המושלם, היפהפייה, המושך והנוטף תשוקה שאני מכירה.. אך גם העצוב ביותר. הוא גבר החלומות שלי. סקרתי את גופו של איתן אך לפתע דמי נזל מפניי וכל סערותיי סמרו, חשתי כיצד המראה האדום והכחול שלפניי מחלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה וגורם לגופי להתכווץ בכאב, חשתי כיצד רעותיי בוערות כאש להבה שמתפוצצת בגופי ומחרבת כל תא, איבר ומערכת בגופי עד עפר..
היה לו סימן אדום וגדול במיוחד, אפילו במעט עם נגיעות של כחול וסגול על גבי חזהו, וידעתי שמי שעשה זאת הוא גבר החלומות שלי. "דן.." לחשתי.
הוא הנהן, "ספרתי לו את מה שזאין עשה לך, והוא נראה כועס שלא ספרת לו והסתרת זאת ממנו.. הוא גם נראה כועס במקצת על עצמו" פתח, "אז אמרתי לו שיש לו על מה, כי זה הכול קרה אך ורק באשמתו.." הוא עצם לרגע את עיניו, "כעבור רגע הוא חבט לי בחזה".
התרוממתי מהכיסא והתקדמתי לעבר דן, יכולתי להבין מצד אחד את רגשות האשם של הארי.. על כך שלא חש אותי מרחוק, או על כך שזאין השתמש בי כדי לפגוע בו, אך עדיין מצד שני.. לא יכולתי להאמין שהארי עשה את אותו הדבר! הוא השתמש בדן בשביל לפרוק במעט כעס.. או שהוא עשה זאת כי הוא ידע שדן צודק, והוא שנא את עצם הידיעה הזו. "דן אני.. אני לא יודעת מה להגיד.. אני כל כך מצטערת, זה לא היה אמור לקרות.. זה הכול באשמתי.." לחשתי.
הוא אחז בידי הימנית ואגודלו ליטף במקצת את מפרקי ידיי, "אל תחשבי על זה עכשיו, הכי טוב בשבילך שתחלימי.." לחש.
עצמתי את עיניי וחבקתי אותו בחוזקה, "הארי כועס עליי.." לחשתי.
"אל תדאגי ליס', הוא אוהב אותך, כולם יודעים שהארי עצבני מידי ומגיב בדרך מוגזמת.. תני לו קצת זמן להפשיר" קרץ אליי.
הנהנתי ומשכתי בכתפיי, "אולי אתה צודק.."
ורק התפללתי בלבי שהארי יהיה שוב חם ואוהב.. אני מתגעגעת אליו.
***
-נקודת מבטו של הארי-

תחושה קרירה שכבר שכחתי עקצצה בעורי, המגע החם והאהוב עליי מכל עם הניחוח המשכר כבר לא היה כאן עוד. אני מנומנם, עוטף את הסמיכה סביבי, מצפה למצוא את ליסה כבר שוכבת לצדי. כשגיליתי את הריקנות, אירועי הערב הקודם הציפו אותי שוב. הדם שמעורב עם האלכוהול, צעקות, הפחד והחבלות על פניה של הילדה שלי, הילדה שאני אוהב. אבל כל ההתרחקות שלי והקור מפניה נראה כאילו התמוסס והתפוגג עם השינה הארוכה, האצבעות שלי למרות הכול הסתלסלו ונקשרו בשערה הארוך אמש.. על מנת להפסיק את הסיוטים שרודפים אותה.
מבטי ירה לעבר קירות החדר. לבי הלם בחוזקה, איני מוצא אותה. דחפתי את הסמיכה ממני בבעיטה אחת, מועד במקצת לעבר דלת האמבטיה שרצפתה כבר לא הייתה רטובה עוד אך בגדיה נותרו שם, חשתי שדמי קופא בעורקיי והגוש שבגרוני חותך אותי כסכין, לבי צנח וכל מערכותיי קרסו.. מבטה הפגוע והשבור ממני.
התחרטתי על כך שצעקתי עליה, התחרטתי על כך שהפחדתי אותה, התחרטתי על כך שהייתי חי אמש. כיצד יכולתי להיות כה טיפש?!
אני כעסתי והייתי שיכור, ההחלטה של ליסה לא לספר וליידע אותי על המבקר הבלתי צפוי והמחליא שהופיע בסוף יום עבודתה, הייתה דבר שפוט לא הייתי מסוגל להבין. איך הייתי אמור לשמור עליה אם היא לא ספרה לי כלום? כשראיתי את הפנים שלה בערב הקודם ידעתי שמה שדן אמר לי היה נכון. הממזר השחצן כמעט לקח את העונג ליידע אותי שהוא היה זה שנחלץ לעזרתו של ליסה, ולא יכולתי לעצור ולשלוט בעצמי, איני רגוע ושלו כשליסה לא לידי על מנת להעלים את החשכה שבי. היא הנקודת אור והשמחה שחפשתי כל חיי.. היא כל מה שהייתי צריך כל הזמן הזה, ורק עכשיו מתי ש.. לכל הרוחות, היא עזבה, אני מבין ויודע זאת.
סחפתי את שערי מהמצח שלי, המשכתי לצעוד מחדר המקלחת לעבר המטבח, יורד במורד המדרגות, בתקווה למצוא את ליסה.
ריק. רגליי נשאו אותי אל הדלת הפתוחה של הסלון היכן שהפסנתר שלי ניצב. אצבעותיי תפסו את קצוות הקיר, לפתע נעשה לי קשה לנשום, ואם.. אם היא לא כאן? אך לפתע הכול השתנה כשהבזק שיער כהה תפס את תשומת לבי והשתיק את כל פחדיי והאיר אותי מבפנים שוב, ברכייה היו מקופלות לחזה שלה כשהיא התיישבה על אדן החלון, צופה בעולם החשוך שנסחף מבחוץ. ידיה הקטנות אחזו בספל הלבן, מקרבת אותו לשפתיה המגרות והיפהפיות שהדליקו את כל מערכותיי מהרגע הראשון לפני שלגמה מהנוזל בשקיקה. לפי הריח יכולתי לזהות שזה תה.
אך לפתע עיניה התכולות שגורמות לי לשקוע אך גם לצוף בהן כל פעם מחדש ננעלו על שלי, הן אורו ונראו כמוכות הלם ובמעט פחד, זה שבר אותי ופרק אותי על נשקי. פניה נראו עדיין כואבות, פיצול שפתיים, שטפי דם בלסתה. הילדה היפה שלי נפגעה.
"הארי.. אני רוצה לתת לך לנשוך.. לנשוך אותי…" היא גמגמה, מנידה בראשה.
היא מה?! עיניי נקרעו לרווחה וחשתי שאני עומד לאבד את שיווי המשקל, חשתי כיצד חרב חדה שבחדות מפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, כל איבר, מערכת ותא בגופי נחרבו עד עפר וקרסו, התנפצו כמו ליבי שצנח על הרצפה, בשום פנים ואופן לא, לא ככה. לסתי התהדקה ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ניביי נשכו את לסתי גורמות לי לטעום את טעם הדם המתכתי, היא צוחקת עליי. כששתקתי התמקדותה נפלה על השרוול של חולצתה, היא נראתה מודאגת מכתם התה הקטן, זיהיתי את החולצה הזו והכרתי אותה טוב.. היא הייתה שלי. כל מה שאני רוצה לעשות זה לחבק אותה, אבל משום מה אני לא יכול לגרום לעצמי להתקדם. שמעתי אותה בוכה לכמות בלתי נסבלת של זמן בערב הקודם, דמעות הרטיבו את החזה שלי כשהיא התייפחה. אבל אני לא יכולתי לעשות דבר. לא ידעתי מה אני אמור לעשות, רציתי רק למצוא פינה ולקבור את עצמי בה, נלחמתי בדמעות הדם שלי, נשאר חזק ושותק בשבילה, נותן לה להוציא הכול החוצה.
"תודה." דברתי בשקט. "אבל לא". פסקתי וחזרתי למטבח להכין לעצמי מנה משלי של הדם הסינטטי המחורבן שלי.
***

-נקודת מבטה של ליסה-

זה התחיל כבר להיות מגוחך. עברו יומיים מאז הריב שלנו. חשבתי שהארי פשוט רוצה לקחת הפסקה לזמן קצר, לאחר שהתקשרת בינינו הייתה הכרחית בלבד ובלתי נסבלת, שנאתי את עצם אור העובדה שאנחנו כה קרובים וכה קרועים.. לא מסוגלים להודות ברגשות שלנו ובמה שאנחנו משתוקקים לומר. להגיד שהופתעתי כאשר המכונית שלו חיכתה לי מחוץ לעבודה ביום שלמחרת הייתה בלשון המעטה. נסענו לדירה שלו בשקט, ידעתי שהוא רוצה להשגיח עליי. אבל לא יותר מזה. איני צריכה לוחם, או מגן אישי – אני רק צריכה אותו ואת האהבה שלו.. את כל מה שהיה לנו תמיד שבלתי אפשרי לתאר.
דן נעדר מהחנות, זה רק אשר את החשדות שלי- הוא היה פחדן מכדי להתמודד איתי. הוא הלך מאחורי גבי ואמר להארי בדיוק מה שקרה בניגוד לרצוני. אבל אני סרבתי להתמודד איתו, במיוחד לאחר מה שגלתי שהארי עשה לו וגם היה לי מספיק צרות עם הנער המתולתל שעושה הכול על מנת לא ליצור קשר עין אתי.
הייתי כבר מותשת מההתנהגות הילדותית של הארי. כן, הסתרתי ממנו מידע, אבל זה היה טיפשי ומוגזם להגיב כך. הוא מחזיק אותי בבטחה נעולה בדירתו, ובכל זאת לא הצלחתי למצוא רגע אחד שבו יכולתי לדבר עמו ועל הקשר שלנו שמתפרק ונרמס וזה כאילו וכלל לא אכפת לו! אז החלטתי להתמודד עם המצב בעצמי, אני לא הולכת להתעלם ממנו. ואם זה אומר לחוות את הוויכוח הבלתי נמנע, אני אקח וקפוץ לזאת, אני אעשה הכול בשביל לא לסבול עוד יום אחד במצב המייאש והכואב הזה.
התעכבתי ליד דלת המטבח, גבי נשען על קיר המסדרון. כאשר הארי הופיע הגוף שלי הוסר במהירות מקיר התמיכה וחשתי שאני עומדת ליפול, עומדת באומץ מול הדמות המאיימת. הלכתי בעקבות תנועתיו כשנסה לעקוף אותי מהצד, חוסמת את דרגו. לסתו של הארי נדרכה, גבותיו יורדת יחד עם תלתליו. הוא כועס. הגובה המתנשא הצל עליי, עיניו חודרות עמוק אל תוך שלי. ידעתי שהקליפה החיצונית והקשה של הארי מנסה להפחיד אותי, אבל אני דחפתי את מחשבות הפחד לחלק האחורי של המוח שלי.
"דבר אליי." יריתי.
מבטו החתום ונטול ההבעה והרגש, הקיר, היסס רק לרגע. אך הארי התעשת במהירות, מגן על עצמו שוב עם התנוחה הבלתי ניתנת לנגישה שלו.
"זוזי .. או שאני אזיז אותך." קולו של הארי איים.
למה הוא כל כך קר?
"אני לא אוהבת כשאתה ככה." קימטתי את מצחי.
הוא לא התייחס למה שאמרתי אפילו לפני שכפות ידיו אחזו במותניי. אבל הארי לא הצליח, כמעט באופן מידי הוא הציב אותי בחזרה על הקרקע כשאני נאבקתי באחיזתו. מעדתי לאחור מעט לפני סגירת המרחק בינינו, לופתת את כתפיו ומגייסת את כל כוחותיי על מנת לדחוף משם הארי ברוגז.
"די!" בכיתי. "תפסיק לעשות את זה, אני לא ילדה קטנה שאתה פשוט יכול להרים, ולצחצח בצד כשאתה לא רוצה לדבר איתי."
החזה שלי עלה וירד בקצב אחיד. אבל הארי לא שם לב, העיניים שלי נלחצו, נסגרו כשהוא עבר אותי בקרירות שמורגשת ממרחק של קילומטרים, אפילו לא מניד עפעף, כתפו מתנגשת בשלי במקצת. רדפתי אחריו לסלון, הארי התיישב בנינוחות על הכורסה.
הסתכלתי עליו בחוסר אמו כשהוא חטף את השלט משולחן הקפה והדליק את הטלוויזיה. הערוץ השתנה מספר פעמים לפני שנעצר על משחק כדורגל. הוא פאקינג צוחק עליי.
"הארי".
הקמט שבמצחו העמיק, בוהה באדישות במסך. אני ניגשתי למסך השטוח שהחזיק את המבט שלו, עומדת ממש מולו.
"את לא נוף מעניין במיוחד" הארי בהה מעבר לכתפי.
"לא אכפת לי." עניתי בקול קשה.
קולו של הקהל הנוהם מהטלוויזיה צווח באוזניי והרעיד את כל איבריי. מבטו הירוק והקפוא התעלם מגופי עד שהסתובבתי, לוחצת על הכפתור כדי להפסיק את הסחת הדעת המעצבנת שלו.
"דבר אליי".
"למה לא ספרת לי?!" הארי ירק בקשיחות.
ההעלאה הפתאומית בעוצמת קולו גרמה בין רגע ללבי לפעום בחוזקה, מוכנה כיאה לשאלתו הפתאומית.
"בגלל שאני רוצה להגן עליך! אני רוצה לשמור אותך בטוח, לשם שינוי. הוא אמר שהוא יהרוג אותך אם אספר למישהו ". שלבתי את ידיי על גבי בית החזה שלי, "אתה תמיד הצלת אותי, עכשיו לי היית סוף כל סוף הזדמנות להציל אותך ואתה לא מעריך זאת אפילו!"
הגוף שלי בגד בי, דמעות לא רצויות דלפו מבעד לעיניי, מחיתי אותן בחופזה. כאשר הארי קם ממושבו לקחתי צעד אחורה בפחד, רק כדי להיתקל בעמדת הטלוויזיה. לא יכולתי להבין איך הוא יכול להיות מפחיד כשהוא רוצה.
"אני יכול לדאוג לעצמי, דבר שאת לא מסוגלת לעשות לעצמך, קודם תדאגי לעצמך ואז תחשבי עליי!" הוא צעק.
צווחתי מעוגמת נפש. איך הוא מעז. הייתי בסדר גמור עם לדאוג לעצמי לפני שהוא הגיע. הארי יכול להיות כה עקשן וחסר כל קצה חשיבה כשהוא מדבר בכעס של להט הרגע.
"אני לא יכולתי להגיד לך, כי אני לא מסוגלת לסבול את עצם המחשבה שמשהו יקרה לך, בלעדיך זה בלתי אפשרי לשרוד!" צעקתי. "למען השם, הארי, זה בגלל שאני *מאוהבת* בך!"
המילים התגלגלו לפני שהייתה לי הזדמנות להרהר בתוצאות. עיניו של הארי התרחבו, שפתיו נפרדו כשהוא בהה בי מהצד השני של הסלון. הדממה הייתה מחרישת אוזניים, השפה התחתונה רעדה. בלעתי את הגוש בגרון שלי, ראשי התרוצץ לו אל כיוון הדלת בבהלה. אני נסוגותי בחיפזון, שנמלטתי אל המסדרון. התיק שלי היה אסוף על שכמי, בחרתי בגדים במהירות לפני שנאשתי לברוח, לעולם לא אמרתי לו שאני.. מאוהבת בו. אוהבת אפשר לומר לכל אחד, לאבא, לאימא, לחבר טוב, אך מאוהבת.. אלוהים, מה חשבתי לעצמי?!
הארי התקדם לעברי, הוא נראה במעט מוכה הלם ומבולבל, לא בטוח כיצד להגיב עדיין.
"אני.. אני נוסעת הביתה." גמגמתי בשקט.
הרגליים שלי נהיו כבדות מיהרו במורד המסדרון, רק אז הארי הצליח איכשהו להבליע מילים מבעד לפיו.
"ליסה".
קיללתי את הקול הצרוד שלו שלחש מאחוריי. אני משכתי את הדלת, העץ נפתח רק במקצת. הלחיים שלי נשטפו בדמעותיי, לא רציתי ללכת אך הייתי חייבת..
אני בגסות סגרתי את הדלת מאחוריי, העץ הכהה ספק לי מחסום בין הארי וביני. אני בקושי הגעתי למדרגה התחתונה לפני שנפרקי על נשקי ונחרבתי עד עפר בבכי בלתי נשלט, קורסת בישיבה. מה לעזאזל קרה? הודיתי באהבה שלי להארי ולאחר מכן נמלטתי מהמקום. אני לא הייתי מסוגלת לאסוף את המחשבות שלי, הראש שלי יותר מדי מבולגן עכשיו בשביל לחשוב בבהירות. השאלה היחידה שתקפה את דעתי הייתה מדוע הוא אינו השיב לי אהבה בחזרה? למה הוא אף פעם לא משיב לי אהבה בחזרה? ולא במילים.. במעשים.
העפתי מבט לאחור וראיתי את הארי בחלק העליון של המדרגות, המבט הנואש שלו התמקד בי. הגוף שלי טיפס למעלה חזרה לעמידה כשהוא ירד במהירות לקראתי. הכרחתי את הרגליים שלי לשתף פעולה, הרגליים שלי נושאות אותי בכוחות עצמן לעבר הדלת שדרכה נכנסתי בפעם הראשונה ששכבנו.
"ליסה!" הארי צעק. "ליסה, חכי!"
ובפעם השנייה, רצתי ממנו. בחרתי מהגבר שאני אוהבת, בדיוק באותה דרך שנכנסתי.