He Took Me – פרק 4.

נשמתי עמוק אל תוך רעותיי ופלטתי אנקת ייאוש, מעולם לא חשתי כה נבוכה, חשתי שהוא צוחק ולועג לי, דוקר אותי בסכין החדה שבחדות, כלהב חד ומושלם שנועד להשמיד אותי.. כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים והייתי נואשת לנתק לו בפרצוף, צנחתי על גבי המיטה קוברת את פניי בכף ידי האחת. "תפסיק, רק התקשרתי בשביל לבקש ממך שתחזיר לי את מה ששיך לי.."
הוא גחך וזה גרם לי להבליע חיוך, כמכה צורבת ומענה מתחת לחגורה.. מייסרת ומטלטלת, לבי התכווץ והלם בחוזקה ללא כל שליטה וחשתי כיצד דמי מתחיל להתחמם ולהתפרע בחוזקה בווירידי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, לעזאזל.. למה יש לו השפעה כזו אדירה עליי? "ומה זה בדיוק?" שאל בתמימות.
ראשי הסתחרר וקדח כטעון בזוג קרחוני קרח קפואים, אור העובדה הכתה בי וגרמה לי לשכב על גבי מיטתי, חסרת נשימה ואונים רק מהקול שלו שחדר לי כה עמוק והדליק את כל מערכותיי בין רגע.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אוי.. הארי.. "התג שם שלי". אמרתי בלחש.
"אה, הדבר הקטן והזול הזה". ירק ביובש ויכולתי לשמוע את צעדיו. "אני לא יכול לצאת מביתי עכשיו, אך את יכולה לקחת זאת.." מלמל כמצפין זאת.
פלטתי גיחוך. "אתה לקחת ואתה תחזיר זאת".
"כן, אבל את מי שזקוקה לכך.. את אמורה לבוא אליי, לא?" שאל בעוקצנות ומיליותיו כדורבנות צילקו את נשמתי וגרמו לי להתכווץ, לכל סערותיי לסמור ולאבד את העשתונות. "אני לא מתכוונת ללכת לבית שלך הארי". אמרתי כמעט בלי קול, אבדתי את הכושר והיכולת על מנת לדבר.. פחדתי כל כך.. איני מתכוונת ללכת לבית של הנער השרוט והמסוכן מכל הזה, הכל כך ארור שנקשרתי בו.
"למה?" שאל בבלבול.
בטני התהפכה שוב ושוב. "כי לא, אין סיבה".
"אז כנראה שלא תקבלי את התג שם שלך, שמעתי שבבר&מסעדה זה חוק ברזל.." מלמל כיודע דבר.
אוי לעזאזל אתו, אני שונאת אותו! "בסדר, איפה אתה גר?"
"ידעתי שתשאלי את זה.." מלמל בקולו המפתה והגברי המורט עצבים ומוטט עד הסף.

לא האמנתי שאני באמת עומדת מול דלת ביתו, משותקת, חסרת אונים.. לבי הלם בחוזקה והייתה לי תחושה ששומעים אותו למרחק של קילומטרים, נשימותיי היו כבדות וכמעט בלי מושגות, ראשי כאב והסתחרר בתוקף, גרוני היה חנוק ובית החזה שלי צרב כאילו ובוער באש להבה מפוגגת.. כוח הכבידה נגזל ממני וחשתי שאני עומדת לכשול וליפול, לאבד את עצמי, בטני התהפכה והתכווצה בכאב מייסר וצמרמורת עזה ודוקרת גלשה לכל אורך גופי גורמת לי לצווח בראשי צווחה איומה שהדהדה בכל איבר בגופי והרעידה את כל כולי.. דמי נזל מפניי כשנקשתי על גבי הדלת ביד רועדת, בלעתי את רוקי וזה בער בי, כרסם וצבט, כיווץ והשליך אותי, ניפץ ושבר לאלפי רסיסים..
הדלת נפתחה בין רגע והוא עמד בה, הוא היה נראה טוב, הוא תמיד נראה טוב.. יפהפייה, הוא לבש חולצת פשתן לבנה שזוג כפתורייה העליונים היו פתוחים לרווחה והניחו לי לגישה ישירה לתחילת שריריו המוצקים והמרשימים למדי, מכנס ג'ינס משופשף החליק בדרך מושלמת באגנו, הוא קרן אליי, מחייך את חיוכו המדבק והמחזק, שערו נראה כל כך משיי ודורש להעביר בו יד על מנת לחוש זאת.. לחוש את המגע שלו.. להעביר את שפתיי על גבי שפתיו הבשרניות ולהיות תבועה בו, למכור כל טיפת כוח שיש בי עליו.. השתוקקתי אליו, לקרבה אליו, הייתי כמהה ונואשת, זקוקה וצריכה לזאת..
מצמצתי בעיניי ורציתי לסתור לעצמי – אני חייבת להשתלט על עצמי! הגעתי סך הכול בשביל תג שם מחורבן אחד!
"שלום מותק". מלמל ומשך אותי וכפות ידינו, הגדולה והמחסופספת, הכל כך קרה שלו לעומת כף ידי הקטנה והחמה.. נרתעתי ממנו בין רגע והוא סגר את הדלת. "איפה התג שלי הארי?" הנחתי את כפות ידיי על גבי מותניי, חשה בוגרת ועצמאית, משוחררת ובעלת סמכות.
הוא צחקק. "את צמאה? רעבה?"
"אני רק רוצה ללכת מכאן.." ירקתי ללא כל טיפת רחמים, סרקתי את הבית, הוא היה נראה בית מאוד אפל ודכאוני, בעל עיצוב ישן בצבעים השוברים והמעוותים חסרי כל הידיעה: שחור, אפור ואדום.. הצבעים האלו שלטו בבית וחשתי חנוקה כאן, כאילו והאדמה מתפרקת מתחתיי ואני נאבדת ואין איש על מנת שיושיט לי יד.. רק רציתי ללכת מכאן כמה שיותר מהר, המקום הפחיד אותי כל כך.. הוא עצמו, המבט חסר ההסבר וההיגיון שלא משתקף באיש, המבט שלו בתפאורה הוזרה והייחודית הזו, מבט מעושן וחודר שכאילו רואה דרכי.. גרמו לי להתפרק על נשקי ולאבד את נשמתי, הוא התבונן בי כטרף קל וחסר אונים, חף מפשע.. וכך חשתי, אך אני חלשה ועיוורת מידי.. אני כלום.
"בית.. מיוחד.." לחשתי.
הוא העביר יד בשערו ונשך את שפתו התחתונה כשהתבונן בי צועדת במקצת ברחבי הבית. "חושבת?" גחך. "הוא די ישן אפשר לומר.." מלמל.
חייכתי לעברו. "זה די ברור".
"את באמת לא רוצה להיות כאן?" הוא שאל בקול שבור וצנח על גבי הכורסה השחורה כפחם מתחת לשטיח האדום כדם, כוורד בשרני שפורח בשיאו.. והכול לפתע נראה לי חסר שפיות. "אני לא רוצה להיות אתך". שלבתי את ידיי. "אני בטוחה שכבר הבהרתי את עצמי בעניין הזה".
הוא הרים את ידיו בהסתייגות. "אבל למה? בגלל הנשיקה ההיא באותו הלילה או בגלל השמועות?"
"למה בכלל המציאו עליך את השמועות האלו? אני בטוחה שיש סיבה לכך!". התעלמתי משאלתו האחרונה, לא רציתי לחזור לרגע של הנשיקה ההיא, רק רציתי להדחיק זאת במקום האפל והחשוך ביותר שקיים.. אי שם בעבר, באותו מקום שהשלכתי את הסיוט הכי גרוע של אבי החורג מספר שתיים.. אך זה לעולם לא עוזב אותי ומלווה אותי, צובט ומחרב אותי כל פעם מחדש.. הזמן רק מחמיר את הכאב, כאילו ורק מישהו אחד היה יודע זאת.. מחבק אותי, אומר לי עד כמה אני גיבורה ושזו לא אשמתי!
"כי אנשים מכירים אותי.." הוא משך בכתפיו וטפח על גבי המקום הריק על מנת שאשב לידו.
זקפתי גבה והתרחקתי ממנו, המקום הכי פחות מוגן הוא הזרועות שלו שינסו לחבק אותי.. "הארי, זה לא נכון אני לא מאמינה לכך! אינך רצחת וישבת בכלא, הדבר חסר היגיון!".
"תאמיני לי שעשיתי גרוע מזה.. אינך מכירה אותי בשביל שתדעי מי אני..!". הוא במעט הגביהה את קולו.
תפסתי את ראשי בין ידיי. "אז מי אתה למען השם הארי סטיילס?!". צעקתי עליו.
"אני אחד שאף בן אנוש שפוי לא רוצה בתור חבר, אח, מכר, בן זוג..". הוא לחש משפיל את ראשו. "אני שורד לבד, מתמודד עם כל העולם האכזר שבחוץ שלא יקבל אותי לא משנה מה, איש לא יקבל אותי.. תאמיני לי.."
"אתה מסוכן?" שאלתי בלחש ובמעט התקדמתי אליו ברכות.
הוא נשך את שפתו התחתונה והתבונן בי, מקפיא אותי במקומי בין רגע וגורם ללבי לרטוט. "אני לא מלאך מותק".
"תאמין לי, גם אני לא.. אבל יש דברים שעדיף לשמור לעצמך, זה באמת נוח לך..?" שאלתי בלחש. "אתה לבד הארי, עיר שלמה מפחדת ושונאת אותך בעת ובעונה אחת, אתה באמת רוצה להשאיר זאת כך? נסה לעשות עם כך דבר מה, שנה את חייך.. לכל אחד מגיע הזדמנות שנייה.."
"לא לי!". הוא השתנק מבעד שיניו והיה נדמה כאילו עצמות לחייו בולטות יותר מתמיד עכשיו.
הידקתי את כפות ידיי לאגרופים ופשוט לא יכולתי לוותר עליו, לא יכולתי לתת לו ליפול שוב. "במה אתה שונה?". שאלתי בכעס. "אתה בן אדם כמו כולנו, אתה קורבן הארי, נתת לחברה לשלוט בך, כל הכבוד..!".
"יש להם סיבות משלהם למה הם אומרים זאת.." הוא מלמל. "ואיני יכול או רוצה לשנות זאת, למה בכלל הגעת לכאן ליסה?" והדרך שבה אמר את שמי החליקה והתגלגלה כל כך יפה על גבי לשונו.
נשמתי עמוק. "בשביל תג השם שלי!".
"אף אחד לא מגיע לבקר אותי בשביל דבר מה מחורבן ודפוק שכזה שאפשר לשכפל בכל רגע נתון". ירק בחוסר אמונה. "למה הגעת לכאן? רצית.. רצית לראות אותי?
הבלעתי חיוך, הוא צוחק. "בבקשה, אל תחמיא לעצמך.." צחקקתי. "איני מכירה אותך, איני מקשיבה לכולם. אך כרושם ראשוני, הבנתי שאתה חתיכת גבר שרוט שלא יודע כיצד להתנהג ולו במקצת!".
"קחי את התג שם שלך ולכי מכאן!". הוא זרק זאת מכיסו על גבי הרצפה, התכופפתי וביד רועדת הרמתי את התג שם, התקדמתי בתחושת שחרור וחופש לכיוון היציאה אך עצרתי את עצמי. "הארי.." קראתי אליו.
"הממ?" שאל.
העברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני. "אני חושבת שאתה טוב".
"אני מפחיד אותך?" הוא נעמד ממולי בכזו מהירות שכלל לא שמתי לב אפילו.
השפלתי את ראשי על מנת לא לפגוש בעיניו. "אני לא יודעת.."
הוא כמעט ונפל על ברכיו. "אני.. אני לא אפגע בך ליסה". הוא לחש. "לעולם!".
"זה בסדר, איני בטוחה שנפגש.." משכתי בכתפיי.
הוא רפרף באצבעותיו הארוכות על גבי הלחי שלי, גורם למקום לצרוב ולרטוט ככוויה. "איני אוותר עלייך בכזו מהירות, אין לך סיבה לפחד..!". התעקש . "מתי שתצטרכי אותי אני שלך.." לחש בקול שבור.
התבוננתי בו והעברתי יד בשערו, הוא אחז בסנטי ובמעט קרב אותי אליו, חשתי את נשימותיו על גבי החזה שלי ולבי הלם בחוזקה מהדרך שבה התקרבתי אליו רק עוד ועוד..
אך לרגע עצרתי זאת, לא, זה לא יקרה. "אני באמת חייבת ללכת.." מלמלתי.
"אז לכי". פתח את הדלת לרווחה. "וליסה, תודה לך.. אני אשמח שנדבר בהזדמנות אחרת".
קרצתי לו. "מעניין מה תקח לי הפעם". צחקנו שנינו אך הוא קרא לעברי דבר מה אחרון לפני שנכנסתי למכונית. "לא, הפעם הבאה תהיה שונה..!" קרץ לי.
גלגלתי את עיניי, הארי שלי.. הילד המסכן והעצוב, השבור והאבוד שאינו מאמין בעצמו.. שנתן לעולם לשבור אותו.. הילד שמסתיר מטען כה כבד בנשמתו המצולקת, הדבר היחידי שרציתי לעשות היה לרוץ אל זרועותיו ולנשק אותו בחוזקה ללא כל מעצורים, להראות לו את מידת הערכה שלי אליו.. למחות כל צלקת וכאב, לחוש זאת בי.. לשמח אותו..
אלוהים, אני כבר מתגעגעת.