He Took Me – פרק 5+6 (סליחה על העיכוב 3>)

השיחה האחרונה עם הארי לא הצליחה לצאת מבעד מחשבותיי, למרות שנסתי להדחיק אותה עד כמה רחוק שרק אפשר, זה תקף והצליף בי מחדש, כמכה מענה ומייסרת מתחת לחגורה והחזיר אותי לשממה האפלה והכואבת.. השבורה והדכאונית שנקראת החיים שלו.. אלו ורק הוא היה נשמע לי יותר.. יותר הגיוני ואנושי.. הוא מחליא אותי לפעמים, הדרך שבה הוא רואה את הדברים, מדבר, מבצע.. מעולם לא פגשתי אדם כה נינוח ואגרסיבי בעת ובעונה אחת, ואיני יכולה להתכחש לרגשותיי.. זה הקסים אותי.. חשתי כיצד הגבריות החושניות שנטפה ממנו ופרקה אותי על נשקי גרמה לי להמשך אליו יותר ויותר ולהיות כמהה לחברתו, הוא הגבר המסובך והעצוב ביותר שהכרתי אי פעם בחיי, האביר האפל על הסוס הלבן שלי.. שלא חושב שהוא טוב, שלא חושב שמגיע לו לאהוב או לחוש נאהב.. למען השם, במה סבכתי את עצמי? ובכל פעם שאני מנסה להזכר כיצד הוא נגע בי.. כיצד הוא התבונן והתנהג כלפיי כחפץ.. כבובה.. כרכוש שלו.. אני רק משתוקקת וזקוקה לסתור לעצמי בגלל החיוך הארור שאני מבליעה..!
"משהי נראית לי קורנת". צחקק ג'וש בעת ששתה ארוכות מבקבוק הבירה הירקרקה שלו, התבוננתי בו במבט ארוך ובוחן. "אני עד כידי כך שקופה?"
הוא גחך. "הסתבר.." משך בכתפיו. הוא נקב כל הבעת פנים שקרעה את טווי פניי, חשתי כיצד איני יכולה להתרכז, האוויר יוצא מרעותיי הצורבות וגרוני חנוק, לבי הלם בחוזקה רק מהמחשבה עליו… עיניו הירוקות, כזוג מוקשים מהפנטים ומכשפים היו הדבר היחידי שראיתי, זוג שפתיו המגרות היו הדבר היחידי שחשתי בכל רגל ורגע כששתיתי דבר מה או.. התכווצתי.. או העברתי אצבע רועדת ומשתוקקת על גבי שפתי התחתונה.. גל של צמרמורת גלש בכל מעלה גופי וכל סערותיי סמרו, כל פיסת עור בגופי רטטה וחשתי כיצד זה מכה בי בחוזקה וגורם לי לפלוט אנקת ייאוש.. אני חייבת להשתחרר מכך, הדבר חסר היגיון, חסר שפיות.. וכל כך טוב..!
"זה בגללו נכון?" שאל כדרך אגב רק על מנת לאשר זאת.
הנהנתי בראשי. "אתה מבטיח לשמור סוד?" לחשתי.
הוא הזדקף והתקרב אליי. "ברור מתוקה, כל דבר".
נשמתי עמוק וזה צרב, הדליק את כל מערכותיי ביו רגע.. העברתי קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזני וחשתי כיצד משקל עצום שחזק ממני לוחץ עליי בחוזקה ומנפץ אותי לאלפי רסיסים, מרסק לחלקים ומחרב עד הסף.. דמי התפרע בוורידיי וכל מערכותיי רטטו.. איני מסוגלת לומר זאת פשוט. "אני.. אני בקרתי בבית של הארי.."
הבירה כמעט נשמטה מידו. "את מטורפת..?!" קרא המום במעט מגביהה את קולו.
עקמתי את פניי. "ג'וש – שקט!". ציוויתי עליו, מעניין היכן אנסטסיה או מישל.. כבר מתחיל להחשיך. לפתע זה חלחל לי עמוק וגרם לבטני להתכווץ בייסורים מענים ומשכרים, ממכרים וסוחפים, הארי תמיד מגיע בלילה, וכשחשובים על כך… מדוע..? "כן, בקרתי אצלו בבית! זה לא היה ארוך.. אל תתרגש יותר מידי!".
הוא מצמץ בעיניו וזרק את הבירה לכיור. "אני באמת לא יודע מה לחשוב עכשיו ליסה! אני המום ורועד מרוב פחד ודאגה, מה חשבת לעצמך ללכת כך סתם בלי חברה שתחפה עלייך?"
"הוא לא יפגע בי!". ירקתי לעברו במעט בכעס, היו להארי המון הזדמנויות לפגוע ולהפיל אותי.. הוא כל כך חזק, בעל ביטחון עצמי מרשים במיוחד ויופי מכשף וממיס.. אך למרות זאת הוא אינו פגע בי ומכבד כל בקשה ואמירה שלי.. פחות או יותר.. דמי נזל מפניי. "אני יודעת שהוא לא עד כידי כך רע".
"את לא מכירה אותו!". אמר בכעס. "את בהחלט נערה תמימה וחמודה.. את חברה שלי, אני לא רוצה שתכשלי במלכודת הזו, הוא מסוכן!". תמימה..? אני..? נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, לא משנה עד כמה אני אעבוד תמיד ישפטו אותי בתור הילדה הקטנה והחמודה, אלו ורק היו רואים את הדמעות שבעיניי.. את החיוך הרועד והמזויף.. אלו ורק היו שומעים ורואים את הצעקות שצורחות בראשי, מהדהדות בכל מערכת, תא ואיבר בגופי ומנפצות אותי ככלי שבר אשר שבור כבר ממזמן.. לא.. נגזלה ממני התמימות, נגזלה ממני הילדות, האנושיות.. הכול נגזל ממני ונזל מבין אצבעותיי ולא הייתי חזקה מספיק, איני אהיה חזקה מספיק על מנת לקום מחדש ולהמשיך הלאה.. לברוח זו תמיד האפשרות הקלה, וגם איתה איני מסוגלת להתמודד.. נאנחתי בתבוסה.. אני צריכה מישהו שיציל אותי.. מעצמי..
"תודה רבה על הדאגה שלך, אך בינתיים לסטיילס היו סיבות רבות להרוג או לאנוס אותי והוא לא ביצע זאת ולו פעם אחת ואני בטוחה שאם וזה היה ניתן לו הוא אינו היה עושה זאת למרות הכול". שלבתי את ידיי בקשיחות מגנה על הגבר שמרטיט את לבי אך לא קרוב ללהיות בן זוגי, בדיוק כמו שאני רחוקה מלהיות שלו.. איני רוצה זאת.. הרגש, המילה – אהבה, מפחידים אותי.
"מה גורם לך לבטוח בו עד כידי כך?" שאל בהתעניינות, נשען על גבי הבר ומתעסק בציפורניים שלו, גלגלתי את עיניי, הוא מיוחד. "אני משערת שהכול הודות לראש הפתוח.." צחקקתי.
הוא צחק גם. "מה את אומרת לגבי השאלת המוח שלך?"
נאנחתי ובדיוק איתן התקדם לכיוון השולחן עם מגש ריק וזוג הזמנות קטנות, הוא התבונן בי ובג'וש, העובדים היחידים שלא עושים דבר. "אל מה אתם מדברים?" שאל בבלבול.
ג'וש משך בכתפיו. "על חיי האהבה של ליסה..-"
התבוננתי בו ועיניי נפערו לרווחה בתימהון. "ג'וש!". קטעתי אותו בכעס. "זה בסדר איתן, רק לקחנו הפסקה אחת.."
הוא נאנח והשפיל את ראשו, תוחב את ידיו לשערו. "אני יודע עד כמה אתם עובדים קשה.. ואני מבטיח שאפצה אותכם על כך, אבל עד אז בואו ננסה לרכוש ניסיון וליהנות מכך, לראות זאת כחוויה של כולנו?"
"זה רק פינוי שולחנות". צחקתי מההתלהבות שלו.
הוא לטף את הלחי שלי גורם למקום לרטוט ולצרוב ככוויה. "אני מנסה להציל את המצב גברת מאוהבת". קרץ לי. "אז, מי בר המזל?"
"אתה לא תאמין!". קרא ג'וש בהתלהבות. "הארי סטיילס, הנער המוזר והשתקן".
איתן קפא במקומו. "לכל הרוחות, מה את מוצאת בו?"
"אתה מכיר אותו?" שאלתי בלהט מתעלמת מהיערה שלו, הוא נראה חיוור בין רגע וחסר נשימה.. מוטרד וטרוף נפש באופן חסר מעצורים.. לבי התכווץ בכאב והיה חשוב לי לדעת למען שני הצדדים שהכול בסדר.
איתן נשם עמוק והתבונן בנקודה לא ברורה בבר. "מה זה חשוב? אני רק מציע לך לא להכיר אותו, כבר ראית מה קרה בלילה שעבר.. כיצד הוא משך אותך כחפץ!"
"גם אתה משכת אותי". ירקתי בחזרה.
לסתו נשמטה. "אל תקשרי בין הדברים ליסה, אני הגנתי עלייך.. הוא נסה לעשות משהו אחר.."
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, לעולם לא נמשכתי ורציתי מישהו כמו שאני רוצה את הארי, גופי, נפשי, לבי וראשי נדרכים בפעם את מורטת כל קצה עצבים בכל פעם כשאני שומעת או רואה אותו, הוא מכשף אותי וגורם לי לדבוק בו בחוסר שליטה מענה ומייסר, איטי ומתוק, אין לי כל דרך להכחיש או לברוח מרגשותיי.. הוא לכד אותי, ועד שדבר מיוחד שכזה קורא לי.. אני מגלה שמדובר באדם מסוכן, מעולם לא היה לי מזל.. זה בסדר, איני מפחדת, אני רגילה להפגע.. אך למה איני מסוגלת לסבול את עצם המחשבה שאפגע ממנו?!
"איתן, אני לא ילדה קטנה, אני יכולה לדאוג לעצמי". הבלעתי חיוך.
הוא שלב את ידיו. "אני לא רוצה שתאבדי לנו בהתחלה..-"
"כמו מרלין". השלים אותו ג'וש.
זקפתי גבה. "מרלין?" שאלתי בבלבול.
איתן ירה לכיוון ג'וש עיני נץ כעוסות, כזוג חצים שרק משתוקקים להשתיקו ולהרחיקו ממני. "סתם, משהי.. עובדת ישנה.. טוב, אני שונא להשבית שמחות אבל כדאי שנחזור לעבודה". הציע איתן כדרך אגב ומזג בירה לתוך הכוס הגדולה.

אנסטסיה חצתה את נהר השולחנות הקטנים וניסתה בדריכות לא להפיל את ההמבורגר עם הצ'יפס הגדול והמשומן למדיי, לקוח אחד במעט שיכור לפתע שלח לעברה יד וסחט את ישבנה, היא קפאה במקומה וההזמנות נשמטו מידיה, רעש ההתנפצות קטע את הרעש הסוער במיוחד, הרעש של הרסיסים והדרך שבה התפרקו והתפזרו לכל הכיוונים הדהד בכל רחבי הבר, ונשמעו כצווחה באוזניי, אנסטסיה נפלה על הרצפה והשפילה את ראשה מתחילה לאסוף את השברים, שנראו כחלק ממנה, דמעות עמדו בעיניה ונגשתי לעזור לה במהירות וכך גם מישל. "אני כל כך מגושמת..!". היא נאנחה בתסכול.
לטפתי את ראשה. "את לא.." מלמלתי וג'וש זרק לעבר מישל מטאטא.
כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים נוקשים, שלפתי את הארנק מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הקצרצרים והשחורים שלי וזרקתי לכיוון זוג הלקוחות שקפאו ונדמו כרוחות רפאים ארורות, קפאו כאבן במקומם. "הנה הכסף של המנה שלכם עכשיו קחו את עצמכם ותסתלקו מכאן!". ירקתי לעברם.
הם לקחו את הכסף ורצו משם בראש מושפל מרוב המבוכה שגרמו לעצמם, אנסטסיה מחתה את דמעותיה והתבוננה בי. "לא.. לא היית חייבת.. הפסדת לקוח.."
"הייתי בטוחה שאנחנו כמו משפחה כאן, לא?" צחקקתי ומישל הנהנה לעברי ועזרה לה לקום מהרצפה, היא לטפה את שערה השחור והארוך של אנסטסיה ונשקה ללחי שלה. "בואי נלך לשטוף פנים.." משכה אותה לכיוון השירותים והותירה אותי לבד עד השברים.. חלק ממני.. ממי שאני.. חשתי כיצד זה מחלחל לי כל כך עמוק ומצליף בי כמכה צורבת ומענה מתחת לחגורה, עולמי התפרק מתחתיי והכול החשיך, ידיי רעדו וכל סערותיי סמרו, כפות ידיי היו לחות במעט והזיעו מהלחץ האדיר.. האוויר נגזל מרעותיי הכאובות והחור השחור והארור היה נדמה כאילו וחצה את כל בית החזה שלי, גרוני היה חנוק וחשתי לכודה.. מושפלת.. עזובה.. חשתי כיצד אני חוזרת ונגררת לאפלה שבי, לרוע שבי, לטראומות והסיוטים, לכל השלדים שבארוני שאיש אינו יודע או הצליח לפצח.. כל שבר ושבר היה חלק מלבי השבור ומהנופץ שאיש לא יצליח לחבר.. איש לא יוכל להחזיר את חיי כמו שהיו בעבר, איני אותה ליסה, השתניתי.. השתנתי ובלתי אפשרי לחזור בחזרה.. אני קבורה בלילה נצחי ללא כוכבים או טיפת תקווה, מבוישת ורועדת, תמיד כל כך קר לי, תמיד אני חשה לבד.. למרות שכל העולם סובב סביבי.. אני תמיד אראה את החיים כהישרדות ולא, די, מאס לי מכך.. אך בלתי אפשרי למנוע את הבלתי נמנע.. אני תמיד ארצה ליפול גם..
לפתע דלתות הבר נפתחו לרווחה ויכולתי להריח את הריח הזה מקילומטרים, אך רק על מנת לוודא.. וכשראיתי שצדקתי חשתי כיצד לבי מאיץ את דפיקותיו ואני פקעת אחת של עצבים ושכרות ממנו, מכורה ונואשת אליו. אך לא יכולתי להתקרב אליו, לא רציתי, אך גם לא פחדתי.. פשוט לא חשבתי שנכון עבורי להמשיך את הקשר הזה, ברחתי מהעיר שלי, מהצרות, והן חוזרות אליי שוב, מכות ומייסרות, צורבות ובלתי נשכחות ככוויה בכל צעד וצעד שאני קרובה אליו יותר ויותר..
הוא התיישב על גבי אחד הכיסאות ושחק בוורד האדום שהיה מונח על גבי השולחן כקישוט, זה גרם לכל כולי לתהכווץ בכאב ולקרביי ללהוט, הוא נראה כל כך מושך וגברי כך.. עם הוורד האדום.. הפרופיל המושלם שלו.. שפתיים מלאות, אף מחוטב, עיניים גדולות ושער שנוחת בדרך מהפנטת על גבי טווי פניו הייחודיים. אין כל סיכוי שהגבר הזה נועד לי.. פשוט אין..
כשגמרתי לנקות את הרצפה במהירות זרקתי את הכול לפח, איתן יצא מבעד דלת חדרו וראה את אנסטסיה עם דמעות בעיניים. "מה קרה?" שאל אותה בדאגה וכרך את זרועו סביב כתפיה.
"זה בסדר, טפלנו בכך". מלמלתי. "בבקשה, שמישהו ילך אליו.." פלטתי בארסיות.
ג'וש הציץ וחייך. "אני אלך לגבר האלוהי הזה!". קרא בהתלהבות, קרע את הסינר מגופו והציץ מבט אחרון בראי, איתן גלגל את עיניו. "ג'וש אני באמת לא חושב ש..-"
"ששש.. תן ליפיוף להפעיל גז". קרץ אלינו והתקדם לכיוונו בצעדים מהירים, כולנו צחקנו ממראה זה, הוא בהחלט משוגע.. ראינו את ג'וש המון פעמים משנה את תנוחתו, העביר יד בשערו החום והחלק בעת שנשך את שפתו התחתונה, היה שקוף שהוא מפלרטט אתו, הארי התעלם מכך ועדיין היה בעל מבט מאופק ואפל, חושני ומשכר למדי שפורק וכובש כל בחורה, הוא במעט הבליע חיוך או שניים כמבין על מה מדובר, לאחר מספר דקות ג'וש חזר.
"כך מתחילים עם בחור ליסה". זרק לידיי את הפתק הקטן, גלגלתי את עיניי, כן, ממש.. בפעם הבאה אני אזכור לפלרטט אתו כך. "ג'וש, מותק, זה חמוד, אבל באמת.. אני בחורה" זרקתי לעברו.
הוא התבונן בי המום. "לפחות אתי הוא חייך".
"אני בספק אם אי פעם המסכן חווה זאת!". השתנקתי, ראיתי זאת כאתגר. "וכך בחורה מתחילה עם גבר". מצמצתי בעיניי והצצתי בהזמנה של הארי, הוא הזמין רק בירה לבנה.. אחזתי את כוס הזכוכית הגדולה בידי והחלתי למלא את הבירה עד גדותיה.
"אני באמת רוצה לדעת מה קרה אנסטסיה.." התעקש איתן.
היא נאנחה והחלה לספר לו ואני בינתיים התקדמתי לכיוון הארי ובכל צעד שהתקרבתי אליו חשתי כיצד דמי מתפרע יותר בוורידיי וצווחה נרגשת מהדהדת בכל איבר, תא ומערכת בגופי ולוחצת על כפתור ההשמדה העצמית שלי, גבו התקשח ובמהירות מבעיתה עיניו הצטלבו בעיניי שלי וכל העולם נדם מלכת, החשיך.. רק אותו ראיתי, אותו, את האפלה שבו, את הרוע, הקושי, הכאב והיופי הבלתי נגמר.. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, מנסה לפחות, תתעשתי על עצמך ליסה! יריתי.
"שלום הארי.." מלמלתי והגשתי לו את הבירה.
הוא הנהן. "אני מבין שהיום את והחברים שלך החלטתם לשחק בי.."
עיניי נפערו לרווחה. "הו, לא!". גחכתי והוא הבליע חיוך. "ג'וש רק רצה ללמד אותי כיצד לפרטט עם בנים ו..-" לפתע האדמתי והשפלתי את ראשי, עד כמה טיפשה אני עוד מסוגלת להיות?!
"את מנסה לפלרטט אתי מותק? את יודעת, זה אמור להיות התפקיד שלי.." קרץ אליי.
פלטתי אנקת ייאוש, שאתה מבצע בדרך מוזרה ביותר. "לא הייתי קוראת לנשיקה בצוואר מכוות אהבה". משכתי בכתפיי.
הוא זקף גבה. "את רוצה שאני אעשה משהו אחר?"
נשמתי נהדקה, כן, בבקשה.. לבי הלם בחוזקה וכפות ידיי הזיעו, התאבנתי במקומי וכל גופי רטט.. זה נשמע כל כך מפתה ונחשק. "הארי, תפסיק עם המשחקים האלו".
"לא אני מי שהתחיל הפעם!". קרא בהסתייגות וצחק.
שלבתי את זרועותיי האחת בשנייה. "אבל אתה מי שאשם בכלל שהכרנו".
"בכך שהצלתי אותך..?" שאל בבלבול.
השפלתי את ראשי. "הסתבר.." למרות שזה היה הרגע וזה עדיין הרגע הטוב ביותר בחיי..
הוא פתח את הבירה הלבנה ונאנח. "את בחורה מתסכלת ליסה".
"ואתה דפוק". יריתי לעברו והלכתי משם בכעס כשכפות ידיי מכווצות לאגרופים כעוסים במיוחד, אני מתסכלת? הוא לא חדל מלשחק ולנהוג בי כצעצוע שלו! חטף את תג שמי, מנשק ומתגנב מאחורי גבי, מנסה לשמור אותי לצדו כאילו ואני הרכוש שלו.. לכל הרוחות אני לא רוצה להכיר אותו או לראותו!
"הוא כולו שלך!". זרקתי לעבר ג'וש ונאנחתי על גבי הבר.
מישל גלגלה את עיניה. "ליסה, אמרנו לך, הארי הוא לא גבר רגיל.."
"זה פשוט לא אנושי מה שהוא גורם לי.." פלטתי בארסיות.
עיניה נפערו לרווחה. "לא התאהבת בו – נכון?"
גחכתי. "מה?! לא.. לא.. ברור שלא..!" מיהרתי לומר. "ודרך אגב את מנחה את ערב הריקודים עכשיו".
היא נאנחה בכעס. "שונאת זאת".
"אני אוהב! קניתי חליפה מנצנצת במיוחד!". קפץ ג'וש במקומו ורץ לכיוון הלוקר שלו.
אנסטסיה משכה בידי לכיוון הלוקר שלה. "הגיע הזמן שנאפר אותך במקצת.. את נראית חיוורת מידי".
בלעתי את רוקי. "אני אמורה להעליב?"
היא גחכה. "את אמורה לקבל זאת ולהתעלם.."
רגע ערב ריקודים – זה אומר ש.. עיניי נקרעו לרווחה – זה למה הארי הגיע מעט יותר מוקדם מחצות.! שיט!

~פרק 6~

לאחר שאנסטסיה התעללה בפניי במעט הצצתי מבט חטוף בראי, אפשר לומר שנראיתי הרבה יותר קורנת ממה שהייתי, שפתון ורדרד היה מרוח ברכות ובחן על גבי שפתיי המלאות בצורת לב, קו שחור נמשך מעל עיניי, המסקרה עגלה יותר את ריסיי ממה שהם כבר מעוגלים וצללית לבנה ושחורה מעושנות היו מרוחות על גבי עפעפיי וגרמו לעיניי הכחולות והגדולות למדי לבלוט ולהיראות חתוליות ומסוכנות יותר.. חייכתי אליה ולא האמנתי למה שאני אומרת. "אני.. אני אוהבת את זה.. תודה.. " לחשתי.
היא חייכה וכרככה את זרועה סביב אגני. "מה לא עושים בשביל חברה טובה?"
צחקקתי. "אני מעט לחוצה אנה.. אני לא רוצה לרקוד אתו אבל..-"
"הגוף שלך לא מאפשר לך זאת". השלימה אותי ואני הנהנתי קצרת נשימה, היא צחקקה. "ליסה, בלתי נתן להתנהג לכך, פשוט קחי את הסיכון ולכי על זה.. תתמסרי לכך.. נסי זאת.. דבר לא יקרה לך, את בטוחה כאן אתנו..!".
נאנחתי והתיישבתי חזרה על גבי הכורסה החומה והמאובקת למדי, הדהויה והישנה. "די קשה לחשוב כך לאחר כל מה שאומרים.."
"אולי הם צודקים ואולי הם לא". פתחה והתיישבה לצדי. "אך הם באמת מגזימים לפעמים, ואסור לך לתת להם לשלוט בך ולגרום לך להחליט החלטות שגויות שתחרטתי עליהן. את חייבת להיות עצמאית ולעשות את מה שיגרום לך טוב והמפתח לאושר ברגע זה חבוי אצלו!".
הבלעתי חיוך וחבקתי אותה. "תודה.." לחשתי. "את כמו אחות בשבילי..!" ובאמת התכוונתי לכך.
"גם את בשבילי חומד". פלטה והתנתקה ממני. "עכשיו קדימה, הגיע הזמן שאני אתפוס לעצמי משהו מטורף במעט שילהיט אותי, כי בלתי נתן להכחיש שזה מושך אותנו".
קרצתי לה. "בואי נמשוך אותם".
"עכשיו את מדברת!". משכה בידי בהתפעלות ונגררנו לכיוון הרחבת ריקודים הקטנה של הבר.

אורות צבעוניים פשטו את הבר כולו, משקאות רבים בעלי אחוזי אלכוהול רבים הוגשו בחינם ללא הרף, הפירות הטרופיים נחנקו בגרון מרוב העומס שנצברו, אנשים הגיעו בהמוניהם ואני רק חיפשתי אחר הגב שלי.. אחר הארי שלי..
המוזיקה הרועשת במיוחד צווחה באוזניי כתחושת קריעה ורק רציתי לקחת את עצמי וללכת מהמועדון המסריח והמחניק שאני עובדת בו יותר מאי פעם.. כל רגע אנשים דחפו אותי או דרכו עליי, כל גופי כאב ורטט, נצרב ובער כאש.. והסיכויים למצוא אותו נראו אפסיים, אולי הוא הלך..?
המחשבה הזו גרמה לי לקפוא במקומי ולכל עולמי להחשיך, ראשי כאב בחוזקה ותחושת הדיכאון והעצבות שטפה את כל גופי ומעבר.. לא.. הוא לא יכול ללכת.. לא עכשיו…
לפתע מישהו אחז באגני, סובבתי את ראשי וזה היה איתן, לכל הרוחות, הבל פיו הסגיר אותו והוא היה שיכור למדי. "רקדי אתי.." נפרק על גבי צווארי ושאף עמוק, זה חלחל לי ומרט את עצביי, בטני התכווצה בכאב וחזי כאב, גרוני היה חנוק ורק רציתי להרחיק אותו ממני עד כמה שרק אפשר. "איתן, אתה שיכור!". כעסתי עליו ונסתי לבעוט בו אך לשווא, הוא היה יותר מידי קרוב, יותר מידי דבק בי.. הוא החל לנשק את עורפי, אצבעות של ידו הימנית במעט גלשו מתחת לחולצתי, עולות במעלי גבי לכיוון החזייה.. עיניי נקרעו לרווחה ופלטתי אנקת ייאוש, אלפי הצלפות מייסרות הצליפו וחבטו בגבי שוב ושוב ללא כל טיפת רחמים, דרכתי על רגליו והוא במעט משך בשערי, משעין את ראשי על החזה שלו ומונע ממני כל נקודת גישה או הצלה מסוימת.. הוא אחז בבטני ולטף את הירך האחורית שלי.. "שש.. את לא רוצה לעורר מהמומה.. נכון..?" גחך.
חבטתי בידיי לכיוונים אך הדבר היה בלתי נתן, הייתי הקורבן המסכן שתפס, חשתי כיצד גרוני צורב ואני פקעת אחת של עצבים, לבי הלם בחוזקה ודמי נזל מפניי, ראשי הסתחרר וכאב בתוקף.. "איתן!". נאנקתי. "בבקשה, לא!".
הוא גרר אותי לאחורי עמוד אחד וקבע אותי אליו, חקר את טווי פניי במבט שובב ומגורה למדי. "את נראית יפהפייה, העיניים שלך, הריח שלך, השפתיים שלך… לעזאזל אתך ועם השפתיים שלך.. והגוף הזה.. את אמתית..? לכל הרוחות אני כל כך רוצה לנשק אותך עכשיו ושנלך מכאן ביחד.." המילים שלו צולקו שוב שוב בעורי וחדרו עמוק, חזרו בראשי כקלטת מקולקלת ומייסרת, מחרבת אותי וממוטת, ולפני ששמתי לב שפתיו רחבו על גבי שלי בנשיקה לוחמנית כל כך, חזקה וכואבת, נשיקה שהגעילה אותי וגרמה לקרקע להתפרק מתחתיי, חבטתי בחזה שלו אך לשווא.. זה רק אתגר והלהיט אותו יותר.. חשתי כיצד השיניים של שנינו התנגשו יחדיו וזה גרם לתחושת חלחלה לבעבע בבטני, לבסוף שלכתי ברכית וחבטתי במקומו הרגיש.. הוא נהיה אדום בין רגע והתנתק.. נשם עמוק.. צחק.. "מה קרה? את בקטע של מפלצות?"
מפלצות..? "מה? על מה אתה מדבר לעזאזל?!"
"על החבר שלך.." מלמל ונשק את צווארי, עליתי על גבי קצות אצבעותיי והוא ניצל זאת על מנת לנשק לי את המחשוף של החזה. "העור שלך הוא העור הרך ביותר בעולם.."
"איתן אתה שיכור, אתה לא יודע על מה אתה מדבר, אין לי חבר, אתה לא אוהב אותי, בבקשה אנחנו עוד נתחרט על כך!". הגבהתי את קולי.
"ברור שיש לך, הארי סטיילס". התבונן בי לרגע. "ושילכו לעזאזל כולם.." והעלה אותי למעלה כך שרגליי היו חייבות להכרך סביב אגנו.. המצב הזה הלהיט אך גם הפחיד במיוחד.. ולפתע משום מקום נפלתי וכשלתי כחפץ על גבי הרצפה וראיתי את איתן שכוב על גבי הרצפה ומישהו מעליו.. מכה אותו בכוח.. שלולית של דם נזלה על גבי הרצפה..
נשמתי נהדקה וזיהיתי את הריח הזה.. "הארי!". צווחתי ומשכתי בגבו הקשיח והרחב במיוחד. "הארי בבקשה, תפסיק!".
"לכי מכאן!!". הוא צעק עליי והחל להכות את איתן בפנים לא משאיר לו רגע אחד על מנת להגן או לדבר, לקחת אוויר.. פחדתי לחייו של איתן, פחדתי לעתידו של הארי מאחורי סורג ובריח. "הארי, בבקשה, אתה לא נורמלי..!"
"נגעת בה!!!". הוא צעק על איתן, אוחז בחולצתו, במעט מרים אותי וזורק אותי על גבי כל כיסאות הבר..
הכול השתתק וכולם התאספו סביב זוג הגברים שרבו.
בנים נסו להפריד בינם אך הארי היה בלתי נתן לשליטה, לבסוף עזרתי אומץ ועמדתי בינהם, אחזתי בכתפיו של הארי והתבוננתי בעיניו, עולה על גבי קצות אצבעותיי שמרחק של נשיקה הפריד בינינו. "הארי, בבקשה.. זה לא שווה זאת!". פלטתי בלחש. "הוא היה שיכור, הוא לא פגע בי. אני בסדר גמור, בבקשה, אתה לא רוצה להסתבך בכך.."
הוא פלט נהמה קטנה. "לכי מכאן ליסה!".
"לא, אתה תקשיב לי.." עמדתי על שלי, אני דואגת לך למען השם! "אתה חייב לעצור זאת בבקשה הארי.." העברתי יד בשערו המשיי.. ולא יכולתי להפסיק. "בוא נלך לרקוד.. או לשאוף אוויר בחוץ.. אתה לא רוצה את הדם הזה על הידיים שלך.."
עיניו של הארי נקרעו לרווחה. "בשבילי.." התחננתי.
הוא נאנח ועזב זאת, עוזר לאיתן המדמם למוות והמוכה עד אימה לקום. "אם ותגע בה עוד פעם אחת זה יהיה הדבר האחרון שתעשה, כך זאת כאיום".
"אתה משוגע..!" ירק לעברו איתן ברעד.
הארי זקף את גבותיו. "ליסה היא שלי, אתה מבין זאת?" לא, אני ממש לא שלך. "ואני לא אתן לאחד כמוך לפגוע בה, אם עוד פעם אחת תנסה לנשק אותה כך בכוח, תעלם.. "
והוא אחז בידי וגרר אותי חזרה לכיוון רחבת הריקודים.
האמבולנס הגיע ופינה את איתן, לאחר כחצי שעה האווירה במעט חזרה להיות כקודמה. "בסדר חברים, בואו נחזור לקצב..!". קראה והתבוננה בי ובהארי. "עם ריקוד אהבה שקט ורגוע".
הארי חייך אליי וקרץ. "לא רצית שאני אפלרטט אתך בדרך יפה?"
"לא בקשתי זאת לעולם.." מלמלתי בעוקצות.
הוא זקף גבה בתימהון. "בכל מקרה, תסכימי לרקוד אתי?"
השפלתי את ראשי ולמרות שידעתי שזה הצעד המסוכן ביותר, הנחתי את ידי הקטנה בידו הגדולה והמחוספסת. "כן.. אני רוצה לרקוד אתך.." לחשתי ונשאבנו האחד בקסם השנייה, ללא מילים, לעמקי השקט והשלווה..
אני מתאהבת בפושע.

הארי ליווה אותי למכונית שלי ופתח את הדלת לרווחה. "אני מצטער על מה שראית.."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי בבלבול.
הוא נאנח. "על כך שראית את הצד האלים והאגרסיבי ביותר שלי.."
"באמת יצאת משליטה, אך אני מעדיפה את הצד הזה שבך מאשר את המטריד".
צחקנו שנינו והוא העביר קצוות שער סוררת לאחורי אוזני. "את לא רוצה להכיר כלום בי.."
"רק אתה אומר זאת". נאנחתי.
הוא השפיל את ראשו ושלף וורד מכיס ג'קט העור השחור שלו, הוורד האדום, הוא שאף אותו עמוק אל תוך אפו והניח בעדינות על גבי אוזני, הוא נשק ללחי שלי והמקום רטט. "יפהפייה.." לחש.
הבלעתי חיוך. "תודה.."
"תודה לך". פלט בצער.
לסתי נשמטה.. "על כך שאני לא מפסיקה לענות אותך?"
"על כך שאת מענה אותי ומקבלת אותי כמו שאני בעת ובעונה אחת, אף אחד לא התקרב אליי כמו שאת מתקרבת.. את מיוחדת אליי ליסה, אני אוהב זאת". הוא אמר בדריכות וגרם לי להיות קצרת נשימה. "איני מסוגל להאשים את הבחור ההוא, איתן". הוא המשיך וכרך את זרועו סביב אגני. "את בהחלט נראית כמו טרף כך.."
למרות שרציתי לזרום עמו הרחקתי אותו ממני. "למה התכוונת ממוקדם? אני לא שלך הארי!".
"את כן.." לחש. "את תדעי זאת.."
בלעתי את רוקי ותפסתי אומץ. "לא!".
הוא צחקק. "עד לפעם הבאה מתוקה.. פרידה קצרה חצי צרה". קרץ אליי והלך משם כשידיו תחובות בכיסיו, נאנחתי וחשתי כיצד נמסתי, נחרבתי עד שלא נותר ממני דבר, התפרקתי, נפרקתי על נשקי.. כיצד הוא יכול לגרום לי זאת? כיצד הוא רומנטי ברגעים שבהם אני הכי לא מצפה לזאת?
"להתראות גם לך, מתוק.." לחשתי ויכולתי להישבע שהוא סובב אליי את ראשו ממרחק של כעשרה מטרים וצחק מנופף בידו בשנית.. הוא.. הוא שמע זאת..?!

*****

אני ממש מצטערת שהתעכבתי פשוט חשתי כל כך מלאה ברעיונות ולא ידעתי מה לעשות אתם, וגם במקביל במעט ירד לי הביטחון בכתיבה שלי.. לא כל כך אהבתי את הפרקים למרות שהשקעתי בהם..
מקווה שאתם ואתן אהבתם.
וגם נפרדתי מחבר שלי ואני בדיכאון מטורף ובגלל זה לא העליתי אתמול..

המשך יבוא : )