He Took Me – פרק 7.

ניקיתי את השולחן ופיניתי את הצלחות, זורקת אותן לכיור, חשתי כיצד הכעס הולם ולופת אותי בחוזקה בדרך מורטת כל קצה עצבים, כיצד הבלבול והפחד מצליפים בי ללא כל טיפת רחמים או אנושיות, ראשי הסתחרר ובטני התכווצה.. גורמת לנשמתי להיגזל בין רגע ולהפוך לפקעת אחת של עצבים, רעד חלחל לכל ארוך גופי וגרם לכל סערותיי לסמור, הדליק את כל מערכותיי בין רגע.. חשתי את המחנק בגרון, לבי הלם בחוזקה ודמי התפרע בוורידיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, נסתי להשתלט על עצמי אך הדבר היה בלתי אפשרי.. העולם הסתחרר סביבי והתפרק לאלפי חלקים מתחתיי, חשתי שאני נלחמת עד זוב דם, מנסה להיאחז בדבר מה.. בקצה חוט מסוים שיעזור לי, בעוגן, בתקוות.. תקוות שווא, חזי צרב ובער כאש להבה.. וכמכה מענה מתחת לחגורה הדמעות החלו להופיע בעיניי והכוס נשמטה מידי והתנפצה על גבי הרצפה המטונפת בגועל מחליא לאלפי רסיסים. "לעזאזל!". צעקתי ובעטתי בבר.
ג'וש מהר אליי וחבק אותי כאות ניחומים, נושק למצחי ומנסה לגרום לי להבליע חיוך. "את זקוקה להפסקה מותק? את עובדת קשה מידי!".
"אל תרחם עליי!". צעקתי עליו חובטת בחזה שלו, כל חיי יכולתי לספוג, ללגום, לחוש הכול.. מלבד רחמים. רק לא זה, הדבר הגרוע מכל.. הצבוע והמגעיל, שרק מתי שמבינים את הקושי שלי נזכרים להושיט את היד התומכת וגם זה מתוך רגשי אשמה ותחושת חובה.. "רק לא זה.." לחשתי.
"אני לא מרחם עלייך, אבל אני גם לא רוצה שינזפו בך, שבי.. שתי משהו על חשבוני, אני אנקה בינתיים, בסדר?" הציע בנדיבות.
נשמתי עמוק אל תוך קרביי ופלטתי אנקת ייאוש. "שיהיה.." למען האמת, כלל לא חשתי עייפה, ההפך, הייתי מלאה באנרגיות חייתיות, אך מי שגזל ממני זאת, גזל את כל האור והאושר שבי היה הארי, מדוע יש לו השפעה כל כך גדולה עליי? מדוע הוא יכול להידמות לי כל כך חושני, מושך, יפהפייה וטוב לב.. כשכל פעם מחדש הוא רק מוכיח לי עד כמה מסוכן הוא ועד כמה לא כדאי לי ליצור קשר עמו, אך מה שבאמת לא מובן לי זו אור העובדה שאני רוצה זאת, כי כשהוא נמצא לצדי, כל העולם עוצר מלכת ודומם, הוא הדבר היחידי שאני רואה, חשה ושומעת.. הדבר היחידי שאני זקוקה לו, ואני אוהבת זאת. להיסחך למערבולת הרגשות הלא מוכרת הזו שמלהיטה את כל חושיי, להיגרר ללא כל טיפת שליטה מסוימת, ליפול לרגליו ולשכוח מהכול.. כלהב חד ומושלם של תשוקה סוערת וקודחת כמטען חשמלי טעון בגעש שמחשמל וגורם לי לרטוט ולפרפר כל פעם מחדש כשהוא מתקרב אליי בהליכה המורטת עצבים הזו, הלהב החד, הדוקר, החד שבחדים שמפלח את כל גופי ונשמתי וגורם לי לדמם מבפנים ואוי אלוהים אדירים.. אני אוהבת זאת, אני כל כך אוהבת וזקוקה לתחושה הזו.. אני מתגעגעת אליו, לתחושות שהוא פוגע בי בהן, להיות מחובקת בזרועותיו כשמוזיקה שקטה מתנגנת ברקע, לדבר עמו.. לשמוע את קולו הצרוד והאפל למדי, הגברי והמותח עד הסף שגורם לכפות ידיי להזיע במקצת… כמו.. כמו עכשיו.. לעזאזל, כל דבר ודבר בו מושך אותי וגורם לי את הרצון והיצר העז להתקרב אליו יותר, אנחנו מאותו הסוג אני והוא – שנינו חסרי תקווה, שנינו פגועים, שנינו מסתירים סודות.
מושלם..
"הלו, יפהפייה נרדמת – את מקשיבה לי?!" הגביהה ג'וש את קולו ונענע אותי במקצת.
מצמצתי בעיניי והבלעתי חיוך. "סליחה, אממ.. מה… מה רצית?"
הוא גלגל את עיניו ונאנח. "את מוכנה להסביר לי מה קורה אתך בזמן האחרון?"
השפלתי את ראשי. "אתה יודע מה קורה לי בזמן האחרון.."
"אבל מתוקה, ליסה, זה נראה הרבה יותר מזה!". הוא השתנק. "את פחדת, כעסת וחשבת שהוא חולה נפש בעבר..-"
"אני עדיין חשה זאת אליו!". מהרתי לקטוע אותו.. כן, הוא בהחלט משוגע ומטריד, חושב את עצמו, מוזר, דפוק, דביל ואני חייבת להכניס לעצמי לראש רק שלושה מילים – אני שונאת אותו. אך למה גופי, נשמתי, לבי ואף ראשי דוחים זאת? למה זה כואב לי לחשוב כך? מעולם זה לא קרה לי.. מעולם לא חוויתי זאת.. השפלתי את ראשי ופלטתי אנקת ייאוש.
"אולי, אבל את גם חשה יותר אליו… תאמיני לי אני מכיר זאת, גם אני יצאתי פעם עם פושע.."
זקפתי גבה, זה מפתיע. "אף אחד לא אמר שהוא פושע, אתם מי שהחלטתם זאת!". למה אני מגנה עליו לכל הרוחות..? "אבל רגע ג'וש, יצאת פעם עם גבר?" גחכתי.
הוא הבליע חיוך. "מה חשבת שאני כל חיי הייתי רווק?" צחק. "כן, התאהבתי בפושע, כל כך.. זה היה, וואו.. זה היה מיוחד, אין מילים לתאר זאת, אבל הוא.. עם הזמן שלמדתי להכיר אותו יותר ויותר, שנפתחתי בפניו והוא בפניי, ספר לי את הפינות האפלות ביותר שבו.. הבנתי..-" אך הוא קטע את עצמו והשפיל את ראשו בתבוסה. "אני חייב לחזור לעבוד". ירק לעברי והתקדם בצעדים מהירים לכיוון המטבח.
עיניי נקרעו לרווחה ואחזתי בשרירי גבו. "ג'וש". השתנקתי. "מה גילית?"
דמעות עמדו בעיניו. "ליס', עזבי זאת, בבקשה.." הוא לחש. "בואי רק נגיש שהתאכזבתי ממנו.."
נשכתי את שפתי התחתונה, לוכדת אותה בכוח בין שיניי, במעט פוצעת את עצמי וחשה.. טועמת את טעם הדם המחליא, נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. "אני כל כך מצטערת, הוא בגד בך?"
"לא, הוא לא.. הלוואי אבל.." לחש ולטף את שערי. "אבל אני לא מתחרט על אף רגע, איני מבקש ממך להתקרב להארי, אך גם אל תתנגדי לרגשותייך, אין לדעת מה הם אנשים.. אולי את תופתעי ממנו לטובה, ואולי לא.. בואי נקווה שתצליחי לקרב אותו לאור". מלמל ונכנס למטבח.
אוי הלוואי אבל.. אבל זה לעולם לא יקרה, אנחנו לעולם לא נהיה ביחד.. לעולם איני יוכל לגלות את הסיפור האמיתי שלו, לשמוע על חייו.. לקרב אותו לצד המואר ביותר, ומה שהופך את הדבר ליותר בלתי אפשרי זו אור העובדה שאני עצמי קבורה עמוק בעלטה, לילה נצחי, כיצד חרב מפלחת את גופי וקורעת, שוברת, מנפצת כל חלקיק וחלקיק בגופי ובנשמתי המצולקת והפגועה שלעולם לא תחובר מחדש.. אבדתי את הדברים היקרים לי ביותר, אבדתי את תמימותי, ילדותי, את האנושיות שבי.. אילו ורק היה קיים את האדם הזה שיתבונן לי עמוק בעיניים ויצליח להוציא את הדמעות שבגוש של גרוני, אילו ורק היה מצליח מישהו להשמיד את החיוך המזויף, להיות העוגן שלי והתקווה.. אבל לא, לא קיים אף בן אנוש בעולם הזה שיוכל לעשות זאת.
הצצתי בלוח החודש, יום העשרה שנים לזכרה קרב ובה, היום שהרס את חיי.. לא, איני מסוגלת להיות שם, איני מסוגלת בידיעה שזו אני, הכול באשמתי..
"מישהו יודע איפה איתן?" שאלה מישל ואחזה בידה של נערה בעלת שיער אדמוני וארוך במיוחד, היו לה זוג עיניים ירוקות כדשא טרי ורענן, עורה היה חלק וצח כשלג ללא כל פגם אחד, היא הייתה גבוהה במיוחד וצרה, וידעתי שאני שונאת אותה… מספיק שיש כאן את מישל ואת אנסטסיה היפהפיות, עכשיו גם היא? עוד מישהי שהארי יצטרך לראות שהיא יותר יפה ממני?! רגע- מה ..?
"הוא כאן". חייך איתן וסקר את הבחורה החדשה. "וזו?" שאל.
מישל חייכה חצי חיוך. "זו דפני, דפני איתן, איתן דפני". הכירה ביניהם. "הכרתי אותה בשבוע שעבר והיא בהחלט בחורה אחראית ומתוקה שתשיג המון לקוחות, אולי תתן לה הזדמנות?"
איתן זקף את גבתו. "איפה עבדת בעבר, דפני?" שאל ברכות.
"עבדתי בתור מלצרית בסנוקר ובעוד כמה ברים בעיר אחרת". היא מלמלה וקשרה את אצבעותיה האחת בשנייה.
היא מסתירה משהו, יכולתי.. יכולתי לחוש את המתח האדיר שתקף וצבט בה. "באיזה ברים?" שאלתי.
"ליסה, תודה על העזרה אבל אל תתערבי בבקשה". לחץ איתן על שכמי..הסועדים בבר לא הזיזו את מבטם מהמחזה שנגלה בפניהם. "דפני, את מוכנה בבקשה להתלוות למשרד שלי?" שאל אותה איתן בחצי חיוך חברותי.
מישל סמנה לה ללכת בעקבותיו וכך זה קרה, הם נעלמו בחדרו, הדלתות היו סגורות.. מדוע? מה כבר יש לנערה כמוה להסתיר שגרם לאיתן לנהוג כך? "למה אותי הוא לא ראיין?" שאלתי את מישל.
היא השפילה את ראשה ונסתה להתחמק מהבעת פניי. "איני יודעת". זרקה זאת כדרך אגב. "אולי בגלל שאת פשוט עבדת באופן חופשי". צחקקה.
גלגלתי את עיניי. "מה גרם לך להתחיל לעבור בבוקר?" שאלתי מצביעה על גבי סינרה שהיה כרוך סביב מותניה.
היא זקפה גבה. "משמם לי". אמרה וגרמה לשתינו לצחוק.
ג'וש התבונן בה במבט כועס. "אני מאוכזב ממך!".
"שתוק". ירתה אליו.
התבוננתי בג'וש בבלבול. "למה…?" לחשתי.
"למה תמיד את מביאה לכאן בנות, לא שיש לי בעיה אתך ליסה, אבל למה תמיד בנות? מה רע בגברים, אני לגמרי בודד כאן!".
נאנחתי, הם פשוט ילדים קטנים. "אוי, מסכן.." מלמלה מישל בעוקצניות.
"אבל עכשיו ברצינות – למה היא?" תבע לדעת ואחז בפרק כף ידה.
היא העיפה אותו ממנה. "אל תגע בי!"
"אתם מכירים אותה?" שאלתי בסקרנות נשענת בעזרת מרפקיי על גבי השולחן.
הם תחבו את ידיהם בשערותיהם בעת ובעונה אחת. "אל תתקרבי אליה". ירק ג'וש וחזר לחור שלו במטבח, לבי הלם בחוזקה וקרביי בערו, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים.. מה קורה כאן? "מישל?" שאלתי, חסרת חסרת אונים וידיעה, שנאתי שמסתירים ממני סודות, כל חיי רק שקרו בי, כל חיי רק ראיתי זוועות ורוע, איני אוכל לסבול זאת שוב.. ובמיוחד לא כאן עם האנשים שהם המשפחה שלי עכשיו.
היא קרצה אליי. "עזבי אותו, הוא דפוק, יש לו עדיין טראומות מ..-" אך היא נעצרה. "אבל הוא בחור טוב".
"ממה יש לו טראומות?" הייתי חייבת לשאול.
היא מזגה קנקן של בירה קרירה עם חמש קוביות קרח קפואות והגישה לי. "לשולחן 7". אמרה כדרך אגב. "ו.. בואי נגיד, ג'וש הרבה יותר מסובך ממה שאני ואת נוכל להבין, אינך רוצה להיכנס לזה, אני עצמי לא רוצה".
למה תמיד אנשים חייבים לקבוע מה אני רוצה ומה איני? החלטתי לקחת את העניינים לידיים שלי, לא יכולתי לחכות וכל גופי התכווץ ונדרך לכך. "יש לי שירותים, דחוף!". קראתי. "תגישי את לשולחן". הנחתי את הקנקן על השולחן ורצתי לשירותים, סטיתי מהדרך והתקדמתי לכיוון דלת חדרו של איתן, השענתי את אוזני על גביה אך העץ היה מלא ועבה, חזק ומחוספס במיוחד, ידעתי שאין כל סיכוי שאשמע דבר מה.. לחצתי בכף ידי על גבי מצחי, לחשוב, לחשוב , לחשוב..!
לפתע עיניי אורו, חזרתי לשירותים, עולה על גבי הכיור וקופצת מהחלון, נחטתי על גבי המדשאה וברכיי השתפשפו במעט, שערי היה פרוע והייתי קצרת נשימה אך התעלמתי מכך, התקדמתי לכיוון החלון החצי בטוח של חדרו של איתן וישבתי מתחתיו, משתדלת לא לזוז או לנשום, רק להיות קשובה לשיחה הארוכה שמתנהלת מבפנים.
"נתת להם את שירותייך?" הוא ירק לעברה בעוקצנית וכל טיפה של נימה רכה נגזלה ממנו בין רגע, נתנה את שירותיה למי..?
"כן, אבל זה עבר למעני, הצלחתי לברוח מהמפלצות הללו, אני מבטיחה שזה ישתנה". היא אמרה בקול מתחנן. "בבקשה, אני זקוקה לעבודה הזו כל כך!". קולה נשמע כרועד ועל סף דמעות.
"את כבר נגועה, איך אני אדע שהם לא יבואו לכאן.. לבר שלי, עשית דבר אסור ונבזי, בגדת בנו דפני מתוקה.. איני יכול לסכן את עצמי, את העובדים שלי, את הלקוחות והמקום". הוא נשמע כמנסה לנחם ולהסביר לה את ההיגיון שבשבילי רק קרב יותר לטירוף.. מי יבוא לכאן? איזה דבר אסור היא בצעה?
"איתן, אני מבטיחה לך, הם לא יבואו לכאן, ואם כן.. אני אעזוב הכול ואלך אתם.. מבטיחה.." לחשה.
הוא נאנח בקול רם למדי, זה גרם לי לגחך במעט. "תסתירי את הסימנים". ירק לעברה.. סימנים.?
"כבר חשבתי על כך". קולה נשמע קליל יותר. "תודה רבה, איני אאכזב אותך, מבטיחה". יכולתי לשמוע את שכשוך הכיסא שחרק על גבי רצפת העז.. וגרם לנקודה בגופי להתחמם וללהוט, ראשי הסתחרר ודמי נזל מפניי, מה קורה כאן?
קברתי את ראשי בין כפות ידיי המזיעות מהמתח והלחץ האדיר, חשתי שאני אבודה והצטערתי על הרגע שהחלטתי לבוא לעבוד כאן, רק צרות קרו לי מאז וכל רגע קטן של שקט, של שלווה, רגע שהיה יכול לגרום לי לחוש בטוחה ומוגנת נגזל ממני.. אם זה בנוגע לג'וש, או לאיתן ולדפני, ובמיוחד להארי.. למען השם אפילו המקום מגורים שלי נראה כמו חורבה! רציתי רק לרגע לנקות את ראשי ממחשבות ורגשות, רציתי לברוח מהמקום הארור הזה, מהאנשים שנכנסו לי ללב, רציתי לברוח מעצמי.. אך זה חלחל לי כה עמוק ותפס אותי, ללא כל דרך חזרה..-
"מה את עושה כאן?" שאלה אותי אנסטסיה, הרמתי את ראשי. שיט!
הבלעתי חיוך, ההצגה מתחילה. "היי.. מה קורה?" מהרתי לעמוד. "סתם, אבדתי את הצמיד מכסף שלי".
היא חייכה. "היפה הזה עם הזוג כנפיים והנחש?!" שאלה בהתרגשות.
גלגלתי את עיניי היא כל כך ילדה קטנה לפעמים, אך גם האדם השפוי היחידי כאן. "כן, זה.. אבל, מצאתי אותו!". מלמלתי והראיתי לה את פרק כף ידי.
היא נשמה עמוק בהקלה. "יופי, את באה?" קראה לי והחלה להתקדם חזרה לבר..
נאנחתי, לא. "כן". לחשתי והלכתי בעקבותיה.

החשכה כבר ירדה מזמן, השעה הייתה 01:30 בלילה, לא האמנתי שאני פשוט יושבת כאן ומחכה לו שיגיע אבל לא, הוא לא מגיע.. איפה הוא?!
זה היה כל כך מטופש וחסר חשיבה, מדוע לי לרדוף אחרי האדם האחרון שאני רוצה לראות? מהאדם שאני פוחדת ורק מנסה לברוח מעיניו שכזוג מוקשים מפוצצים את כל כולי כמו תמיד?
"אנחנו סוגרים ליס', כנראה שהוא לא בא היום". מלמל איתן כקורא את מחשבותיי.
הבלעתי חיוך והסומק עלה על גבי לחיי. "כנראה שלא.." לחשתי. "אבל לא חכתי לו, פשוט לא היה נעים לי להשאיר אותך לבד.."
הוא שלב את ידיו על גבי חזהו והתבונן בי במבט מלא ספק. "באמת?" זקף את גבתו וגחך.
השפלתי את ראשי. "מי זו דפני איתן?"
הוא קפא במקומו והתאבן כאבן, החוויר כסיד בין רגע וזה רק גרם לי להגביר את החששות והפחד שלי, את הסקרנות והכאב. "המלצרית, המלצרית החדשה.." השתנק.
העברתי משקל מרגל לרגל באי נוחות. "היא לא נראית לי כל כך חמודה.."
"אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, אני בטוח שתסתדרי אתה בסוף". חבק את שכמי והוביל אותי לכיוון היציאה מכבה את כל האורות מאחוריו, הוא נעל את הדלתות. "ללוות אותך למכונית שלך?" שאל.
"לא.. אני.. אני אסתדר". גמגמתי והוא נשק ללחי שלי גורם למרום לרטוט ולצרוב ככוויה והלך משם.
התקדמתי לכיוון האכסניה, לא היה לי כוח ללכת, רגל גוררת רגל, העייפות השתלטה עליי בין רגע.. אך כל סערותיי סמרו ומערכותיי דלקו בין רגע כשחשתי זוג ידיים אוחזות בפי וכובלות אותי, היה עוד מישהו שם.. הפיל אותי על הרצפה והחל לבעוט בי.. בעטו לי בפנים, בבטן, ברגליים. חשתי כיצד הדם מתחיל לנזול מאפי וכל גופי כואב ואינו מסוגל לספוג זאת. "לא.. לא בבקשה, לא!!!". צווחתי. "הצילו!!!". הם צחקו והמשיכו להכות אותי, כאילו וכיף להם לראות אותי סובלת.. מצמצתי בעיניי אך ראייתי הייתה מטושטשת, חול פגע בעיניי, לחיי נחבטו שוב ושוב.. חשתי כיצד נשמתי נגזלת ממני והקרקע נשמטת מתחתיי, כל גופי נטען במטען חשמלי שהצליף והמיס אותי בין רגע, הכול החשיך סביבי.. פלטתי אנקת ייאוש, דמי התפרע בכל גופי ושבר, קרע אותי לאלפי חלקים, חשתי ככלי שבר חסר יכולת..
"די תפסיקו זה כואב!!". נאנקתי.
אך זה היה מאוחר מידי.. הכול לפתע נעלם סביבי.. חשתי מכות.. מכות איומות.. דברים נזרקים עליי..
חשכה.. שלווה..