"I need you"- וואן דיירקשן -פרק 10

"את יכולה להירגע איזבלה" צעקתי,
אני לא זוכר מה עוד הלך ששם אבל אני זוכר שכל צעקה התקרבנו יותר אחד לשנייה
עד שהיינו בלי מרחק בכלל, צמודים,
"אולי תפסיקי להביט בי עם העיניים שלך" צעקתי
"למה זה מפריע לך" היא שאלה צעקה,
"כן, זה מפריע לי שאת מסתכלת עלי עם העיניים היפות שלך, זה מפריע לי שאת מתנהגת כל כך מגעיל ולא שמה לב בכלל שאני פאקינג מנסה להתחבר אלייך" צעקתי

(נקודת מבט בלה)
"מה" גמגמתי, לפתע כל הכעס התחלף בבלבול, הארי סטיילס ניסה להתחבר אלי ואני.. אני הייתי מגעילה אליו, "כלום" הארי לחש והתרחק ממני, "לא כלום, הארי מה אמרת" שאלתי בלחש, ידעתי טוב מאוד מה הוא אמר, צעק, אבל הייתי צריכה שוב, שוב לשמוע, להיות בטוחה הרי זה לא הגיוני,
"את יודעת בדיוק מה אמרתי, אל תשחקי אותה" הוא נאנח וסובב אלי את גבו.
"אני מצטערת" לחשתי אחרי שתיקה מביכה ולא ברורה, "על מה" הארי הסתובב והתקרב אלי,
"על זה שהייתי מגעילה אלייך, אני מצטערת לא ידעתי ש-"
"שמה, שאני בסך הכל ניסיתי להתחבר למישהי שרק צעקה אלי" חיוך מאולץ נמרח על פניו, בזמן שעיניו שצבען כל כך מיוחד ומהפנט נראו כל כך שבורות,
"אני מצטערת אנחנו יכולים לפתוח דף חדש" חיוך קטן נמרח על פניי, עיניי נדדו על פניו של הארי, בתקווה לראות חיוך קטן, חיוך אמיתי שמאשר שהוא רוצה שנפתח דף חדש,
"אני חושב שלא" הוא נאנח וחזר לכולם שעדיין דיברו, עמדתי שם קפואה, טוב אני לא רגילה שמישהו מסרב לי, גם עם זה ללחיצת יד, אבל זה לא העניין עכשיו, הייתי בשוק, הוא דיבר בכל כך אדישות אך בכל זאת התבלבלתי כי עיניו שידרו אחרת, הן שידרו שכן אכפת להן, שהן שבורות.
–
"אני הולכת, אמבר, קטניס אתן נשארות" שאלתי, "אפשר להישאר" אמבר עשתה את הפרצוף שאני לא יכולה להתנגד אליו, "כן" נאנחתי והעפתי מבט על הארי שישב שם עסוק עם הפלאפון שלו,
"ביי" חייכתי חיוך מאולץ, "רגע בלה אולי תישארי גם את" לואי שאל וראיתי איך מיד מבטו של הארי ננעץ בלואי כרמז למשהו, "לא, לא תודה אני צריכה ללכת" אמרתי ויצאתי.
הגעתי למלון, לא היה לי כוח לתת הסברים לאמא שלי למה חזרתי בלי אמבר אז פשוט צנחתי על הספה הנוחה שבלובי, מלא מחשבות תקפו אותי, לעזאזל למה אני כל כך רעה לפעמים, וזאת לא פעם ראשונה שאני פשוט מרושעת לאנשים ולמה? כי קשה לי, קשה לי להתחבר לאנשים…

(נקודת מבט הארי)
"אתם יכולים לשיר עכשיו את SUMMER LOVE" קטניס ואמבר התחננו,
"אבל הרגע סיימנו לשיר לכן" צעקתי מעצבים וראיתי מיד איך החיוך שלהן נמחק,
"הארי" ליאם לחש ונתן לי מכה קטנה, "הו לא התכוונתי לצעוק זה פשוט.." נאנחתי, מה אני אגיד להן שאני עצבני בגלל בלה, "אני מצטער נשיר לכן" גלגלתי עיניים, ממש לא היה לי מצברוח לשיר להן, לא בגללן הן חמודות זה בגלל הבלה הזאת, "זה לא משנה אנחנו כבר צריכות ללכת" אמבר נשמעה עצובה ומבטה היה נעול בפלאפון, "טוב ביי מקווה שניפגש שוב" קטניס קמה מהספה וחיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניה, "ביי" כולנו אמרנו, "אה רגע זאין אפשר לדבר איתך לרגע" אמבר סימנה לזאין לבוא אליה וזאין קם מחיוך אליה.
"אין בעיה" זאין צעק, נישק את אמבר וחזר אל כולנו,
"מה אין בעיה" נייל שאל בבלבול, "אמבר חמודה הזמינה אותנו לעוד יומים למסעדה עם המשפחה שלה" זאין חייך, "מה" גמגמתי, "אני לא חושב שאני אבוא" המשכתי, "למה" לואי שאל,
"כי אני עסוק" שיקרתי, "אתה חייב לבוא, אל תאכזב את המעריצות שלך" ליאם דיבר ברצינות מה שגרם לי לשנות את דעתי, "אוקי, אוקי" מלמתי, מה שחסר לי זה שוב לפגוש את בלה…
"נלך למסעדה" נאנחתי והלכתי