"I need you"-וואן דיירקשן-פרק 12

"מה, הם , עושים, כאן" לחשתי באיטיות אחרי שראיתי שמי נכנס למסעדה, לא אחרים מוואן דיירקשן, זה מה שחסר לי, "הי" לואי רץ לשולחן שלנו, ושאר הבנים התיישבו מולינו, "מה הולך כאן" מלמלתי לקטניס, "הזמנו אותם" קטניס אמרה בהתרגשות וחייכה חיוך ענקי, "עשיתן מה" שאלתי שוב בתקווה לשמוע משהו אחר ממה ששמעתי…
–
"בבקשה תגידי לי ששמעתי משהו לא נכון", עצמתי את עייני בחוזקה, "מה רצית לשמוע?" קטניס שאלה ורצה לחבק את כולם, "אוי" מלמלתי, והעפתי מבט על הארי שהתיישב מולי,
"הי", מלמלתי והסתכלתי על הארי, אני חושבת שזה היה מספיק ברור שציפיתי ל'היי' קטן מהארי, אבל לא. הוא בחר להתעלם, ולהסיט את מבטו ממני.
"מה מזמינים?", לואי שאל ולקח בגסות את התפריט מידו של ליאם, "הי". ליאם צחק.
העפתי מבט על כולם, בחיי הם כולם היו נראים כל כך שמחים, חוץ ממני ומהארי.. כמובן..
–
"מה אתם מזמינים?" המלצר שאל, והוציא את הפנקס שלו מהכיס,
"אני אקח שניצל וציפס" אמבר צחקה, "אמ ואני אורז וחזה עוף" מרי חייכה אל המלצר הנחמד,
"אני אקח כמוה וסלט" חייכתי..
–
"אז..אמ" זאין מלמל, אחרי שהמלצר לקח מכולם את ההזמנות,
"אני כל כך שמחה שבאתם", אמבר התקרבה לזאין וחייכה את החיוך המתוק והמצחיק שלה,
"אני עדיין לא מבינה למה בכ-",קטעתי את עצמי אחרי שקטניס נתנה לי מכה ברגל,
"אווץ קטניס", מלמלתי, וכולם הסתכלו עלי מוזר.
"הנה ההזמנות שלכם", המלצר חייך, והניח את כל המנות על השולחן,
"יאמ", אמבר מלמלה וזאין ליטף את ידה, אני נשבעת לכם אם הם היו באותו גיל הייתי בטוחה שהוא מתחיל איתה, אבל למזלי אמבר לא בגיל שלו.
"האוכל פה משגע", נייל דיבר בפה מלא מהסטייק שלקח, "אפשר קצת" הוא מלמל ולקח מהצלחת של הארי, "כן בטח", הארי נאנח.
"איפה המלח?" מלמלתי, והעפתי מבט על השולחן,
"הארי אתה יכול להעביר לי את המלח?", שאלתי והוא התעלם, "הארי", הרמתי את טון הדיבור,
וראיתי איך כל המבטים בשולחן מופנים אלי ואל הארי.
"הארי אתה יכול להעביר לי בבקשה את המלח?" הרמתי עוד יותר את טון הדיבור, אפשר להגיד שכמעט צעקתי, "לעזאזל הארי מה ביקשתי, תפסיק להתעלם ותביא את המלח" צעקתי.
קמתי מהכיסא ונשענתי על השולחן, "אוקי", הוא אמר באדישות ולקח את המלח,
הושטתי את היד קדימה כדי לקבל את המלח אבל לא, הוא שם לעצמו מלח ושם את המלח יותר רחוק ממני, "אוי מה אתה ילדותי" צעקתי, "את ילדותית" הוא צעק,
"כן אני, כי בינתיים אני לא זאת שמשחקת משחקים מטופשים עם המלח", צעקתי,
והארי מיד קם מהכיסא בפראות והניח בחוזקה את שתי ידיו על השולחן,
"את פשוט זוועתית", הוא צעק.
לשנינו לא היה אכפת שכל המבטים של הסועדים נעוצים בנו, הרי זה היה וויכוח כל כך מטומטם, אבל זה הרגיש שרבנו על משהו ממש חשוב.
"אתה פשוט בכיין", צעקתי, "על מה בדיוק", הוא המשיך לצעוק,
"הרי אתה לא רצית לפתוח דף חדש, אתה פשוט נותן לאגו הגברי והמפגר שלך להשתלט עלייך",
"זה ממש לא אגו גברי, זה פשוט שאת-", הוא צעק והתקדם אלי,
"אני מה" צעקתי בזמן שהוא מתקרב אליי, "משוגעת", הארי צעק ותפס בשיערו בחוזקה,
"איך אתה-" צעקתי והתקרבתי אליו. היה לי קשה להבין למה כולם שותקים ופשוט לא מפרידים בינינו,
אבל את האמת, היה טוב יותר ככה.
"אני מה", הוא צעק ושנינו התקרבו אחד אל השנייה יותר ויותר,
"אתה מעצבן, אתה אגואיסט, אתה תינוקי, ילדותי, טיפשי, אתה פשוט-", צעקתי עד שהשפתיים של הארי הונחו בגסות על שלי…