I'll never let you fall – פרק 1

קמתי בבוקר לקולות השעון המעורר שלי… באמת כדאי שאלך היום ללימודים? אני אחת שבאמת משקיעה בהם והציונים שלי גבוהים, אבל… היה לי לילה קשה מאוד… לילה עמוס מחשבות, רגשות, סיוטים ובעיקר דמעות…

לא ישנתי מאז אמצע הלילה בו קמתי בצרחות, פניי מכוסות בדמעות, גופי מכוסה בזיעה קרירה והצלקות שעל ידי בוערות.. לא הצלחתי להירדם שוב אחר כך… המחשבות הציפו אותי… הדמעות לא נעלמו… הן רק התחזקו…

כל כך הרבה דילמות, כל כך הרבה שאלות ללא פתרון, יותר מידי דרכים ללא מוצא… מתי אני אמצע את הדרך שלי?

נשכבתי במיטה שוב חושבת על הכל ומנסה להירגע.

הסתכלתי לעבר השעון שהיה מונח על השידה סמוך למיטתי. על המסך הייתה כתובה בגדול השעה 07:40. בעוד 20 דקות מתחילים הלימודים ואני אפילו לא יודעת אם אני אלך או לא. לאחר מחשבות רבות החלטתי ללכת, הציונים שלי לא יגיעו מעצמם, ולהשלים אחר כך את כל החומר ולמצוא סיבה טובה למה נעדרתי ייקח לי יותר זמן מאשר להתארגן ולצאת.

קמתי במהירות ממיטתי, מרגישה שניות ספורות לאחר מכן כאב ראש חד שנגרם כתוצאה מכך שקמתי מהר מידי. החלקתי את רגליי לנעלי הבית הלבנות ובדרך היציאה מחדרי שלפתי מגבת חדשה מארון הבגדים שלי. התקלחתי במשך 5 דקות מהירות, מקרצפת את גופי כאילו הסבון יכול לשטוף ממני את כל הצרות והמחשבות שמתרוצצות במוחי כל היום. לבשתי טייץ שחור וחולצת בית ספר כחולה. סירקתי את שיערי החום- בהיר ומרחתי מעט מהקרם שייתן לגלים שלי ליפול על כתפיי בצורה שהחמיאה לי ביותר. שמתי מעט מהעיפרון השחור שלי בקו התחתון של עיניי, בצורה שגרמה לעיניי בצבע החום – דבש בוהק להראות זוהרת יותר.

שמתי נעליים גבוהות, שיתנו לגובה הממוצע שלי מראה יותר גבוה. בחנתי את גופי בפעם האחרונה לפני שאהיה מוכנה לגמרי לצאת. בחנתי את המשקל שלי, משקל רגיל וממוצע לילדה בגיל שלי- לא שמנה ולא רזה מידיי.

לקחתי את הילקוט וכמה מהספרים שלי ביד ששכחתי להכניס לתיק יום קודם לכן. פתחתי את המגירה הקטנה במטבח והוצאתי את המפתחות לדלת, מעיפה מבט אחרון בבית השקט והדומם שאני משאירה מאחורי עד לשעות הערב המאוחרות.

הבית הזה שקט לי. שקט לי מידי . חסרים לי קולות הצחוק והשמחה שפעם היו בו. חסרות לי הנזיפות של סבתי בכל פעם שהייתי עושה משהו לא נכון. אחרי שאיבדתי אותה היו פעמים שהייתי יכולה לשמוע אותה קוראת לי, צוחקת איתי. הייתי מסוגלת לראות אותה למספר שניות, יושבת על הכיסא וקוראת את העיתון היומי של לונדון, עומדת ומבשלת לי את המרק האהוב עליי בימי החורף כשהייתי חולה. הייתי יכולה לשמוע אותה מנחמת אותי ואומרת לי שהיא עדיין איתי והיא תמיד תישאר, לא משנה לאן אפנה. היא הייתה מעודדת אותי שגם אם אני לא אוכל לראות אותה ולא אוכל לשמוע את קולה שוב, היא תוכל. כי היא יכולה להיות בכל מקום, בכל זמן, בכל עת. היא אמרה לי בחלום שאם אקרא לה, היא תשמע ותצעק לי חזרה חזק ככל שביכולתה, למרות שלא אשמע. לפעמים אני תוהה האם היא באמת יכולה לעשות זאת. היא באמת יכולה לראות אותי עכשיו? היא יכולה להיות איפה שאני? לשמוע כל דבר שאומר? ואם אקרא לה, היא תענה לי? הדמעות מציפות את עיניי ומערפלות את ראייתי.

אני סוגרת את הדלת ונועלת אותה, מוכנה לצאת ליום הישרדות חדש. בזמן שאני הולכת, המחשבות לא יוצאות לי מהראש. אני נזכרת בכל הרגעים הכי מצחיקים שלי ושל סבתא, והגעגועים שלי לא מפסיקים לגרום לדמעות לזלוג על לחיי. ניסיתי לשלוט בהן, אך הן חזקות ממני. הן המשיכו לערפל את שדה ראייתי, אבל הדרך הייתה לי מוכרת מידי בכדי שיגרמו לי להיאבד.

המשכתי ללכת עד שהגעתי לבית הספר. הלכתי לעבר כיתתי וכשהייתי בדרך נשמע הצלצול. התחלתי לרוץ שלא אאחר ואגיע לכיתה אחרי המורה, עד שנתקלתי בדמות גבוהה ממני. כל הספרים נפלו לי מידי והדמות דחפה אותי לרצפה בחוזקה. לא העזתי להסתכל למעלה. כבר ידעתי מי זה. זה היה דיימון. הרמתי במהירות את הספרים מהרצפה לא מסתכלת לשנייה על דיימון שעומד מעליי ומאחוריו שני "החברים" שלו. ליאו וזאק. הבנים האלה היו תמיד נטפלים לאנשים אחרים. אני הכרתי את דיימון מהיסודי. כבר בכיתה ה' הוא היה מציק לאחרים.

"דיימון! שלא תעז להתקרב אליה!!" שמעתי קריאה והבטתי למעלה. דיימון לקח ממני 2 צעדים אחורה, צוחק בזלזול כשהוא מסתכל עליי במבט חודרני.

"מה אתה צוחק, חתיכת מזדיין!" אותו אחד חזר שוב, הפעם מפתיע אותי לחלוטין. הבטתי מאחוריי בזהירות וראיתי את אוליבר רץ אליי, עוזר לי לקום ומרים לי את הספרים.

אוליבר היה החבר הכי טוב שלי מאז היסודי. הוא יידע מי זה בדיוק דיימון ולמה הוא מסוגל. הוא יידע כל דבר שעבר עליי מאז שהכרנו. על החתכים לא סיפרתי לו. הוא גילה לבד. הוא בא אליי הביתה ושמע אותי צורחת מכאבים. הוא פרץ לחדר וראה את ידיי נוטפות דם. הוא חבש אותי וניקה לי את הפצעים.

אוליבר לא היה חנון, אבל לא היה לא איכפת אם הוא היה. אני מעריצה אותו על זה. על התכונה הזו שלא משנה לך מה אנשים אחרים חושבים עליך. שאתה שלם עם עצמך. בגלל זה הוא לא פחד להתמודד עם אחרים שה"מעמד" שלהם שונה משלו.

הסתכלתי עליו בהערצה. על עייניו הכחולות בהירות ושיערו השחור – פחם שעומד לקוצים מושלמים. הוא היה בגובה של דיימון. הוא הרים אותי ופנה לדיימון שאני עומדת מאחוריו. הוא תמיד נתן לי תחושת מוגנות.

"תתנפל על מישהו אחר, אבל אם תתקרב לכריס עוד פעם, תאמין לי אפילו אימא שלך לא תזהה אותך אחרי שאני אגמור איתך!!" דיימון לקח מספר צעדים אחורה, מתכונן ללכת כשהוא מסתכל על אוליבר במבט מאיים ולאחר מכן פונה אליי: "אם הבן אלף הזה לא היה עוזר לך פה עכשיו, לא היית חוזרת הביתה שלמה היום.. יש לי דברים יותר טובים לעשות עכשיו.. ביי מטומטמים" הוא אמר והלך.

הרגשתי את הדמעות מתחילות לעלות לי שוב, אבל אוליבר בדיוק הסתובב אליי ושם לב לכך. הוא ליטף לי את הלחי בידו העדינה, חיבק אותי חזק ולחש לי: "אני תמיד אשמור עליך, תישארי חזקה…"

כשהוא אמר לי את זה הרגשתי צמרמורת חזקה עוברת לי בכל הגוף. הוא כל כך הזכיר לי את המישהו הזה מהחלום. המישהו הזה שתמיד מחזק אותי, לוחש לי מילות עידוד, מחבק אותי חזק, ושנייה לפני שהוא נעלם הוא תמיד אומר לי את אותו המשפט: "אני לעולם לא אתן לך ליפול…"