irresistable פרק 6 סיפור על one direction

אוקיי לכל הבנות שעוקבות אחרי הסיפור אין לכם מושג כמה זה משמח אותי שאתן קוראות את הסיפור ומגיבות אני אוהבת אתכן מאוד מאוד :)
בגלל שלא העליתי כל כך הרבה זמן היום יעלו שני פרקים ואני ישתדל להעלות פרקים בתדירות גבוהה הרבה יותר אז שוב תודה לכל מי שקוראת ומגיב זה עושה לי את היום <3

פרק 6:
כבר כמה ימים שאני לא אוכלת.
כל הרגשות נחסמו.
זה רק אני בתוך עצמי ואף אחד לא מתקרב.
אף אחד לא מעז להתקרב.
בלי לשים לב אני מחזירה לעצמי את החומות.
בלי לשים לב אני הופכת לאדם חלול ומרוקן.
אבל אני לא שמה לב כי אני לא מרגישה.כשאני בבית אני פשוט יושבת על הספה ומסתכלת בעיניים ריקות על החלל נטול התוכן שבביתי.יושבת שעות ולא עושה כלום.אני לא מסוגלת.לא מסוגלת לאכול,לא מסוגלת לחיות,בקושי נושמת.אני נחנקת גונחת ומתנשפת מצער כאשר אני נזכרת בו.
כשאני יושבת בגינה,על נדנדת העץ הגדולה והרחבה,אני רואה ושומעת אנשים עוברים,אך זה הכל כי למרות שהם קרובים אלי אני לא מסוגלת לשמוע ולו מילה אחת.
בכל הימים האלה,יצאתי פעם אחת מביתי.עברתי ברחוב המוכר והמנוכר,
שגרם לי לזכור איך כל זה התחיל…
נערים מתנשקים ומתחבקים עוררו את קינאתי,אך בו בזמן את חמתי.
בנות וילדות קטנות אוכלות גלידה שנוטפת להם על הידיים, דביקה,אף על פי הקור החודר שבחוץ.
למה לי לא יכולים להיות חיים פשוטים יותר?מה עשיתי שזה מגיע לי?
הצטנפתי בתוך מעילי,מנסה לחסום את כל הרעשים שפה,מתחרטת על כך שיצאתי מביתי.
המשכתי בדרכי,מוטרדת קצת פחות למרות שזה לא מה שהיה אמור לקרות.
אך מילה אחת היא ששברה אותי.חבורת בנות צווחניות,רצות בחדווה עברו לידי.בת נמוכה,בלונדינית,שעברה אלי קרוב כל כך עדי לידי חיכוך אמרה:
"ליאם…"
יותר לא שמעתי,קרסתי במקום,נופלת על ברכיי,מרטיבה את מכנסיי,לא מתעניינת בכך המשכתי ליפול בתוך ראשי.נופלת לתוך תהום עמוקה ושחורה ללא סוף.בתוך התהום הזאת אין כלום,רק שחור.
תהום ריקנית,כמו חיי,הבנתי את הדימוי הנכון למעשה…
וזה מה שנוראי בה,בהם,שאין שם כלום,הרגשה עמוקה שאתה נאבד בתוך הרגשות,ללא יכולת מוצא ואתה לבד,נאבד בתוך כל הרגשות שבעולם,כך שגם השמחים והיפים,עצובים ומרים.בו זמנית בתוך כל הרגשות,אין בתהום רגשות בכלל,אך לא המעט שבמעט איך זה יכול להיות???
ניסיתי להאבק אך נשלל ממני הכוח כאילו שבמעט הזמו שהייתי עם ליאם ,תכוצתי קצת יותר,כאילו שבכמה השעות הללו הוא לקח איתו את כל מה שנשאר לי מעצמי.אולי עשיתי טעות?אולי זה לא היה הדבר הנכון לעשות?האם יש סיכוי שכן היינו צריכים להיות ביחד?
אך לפני שקיבלתי תשובה לשאלותי חזרתי למציאות.רואה את האבנים האפרוריות של לונדון.הרמתי את ראשי,מבחינה שוב במזג האווויר הקודר,הקריר שחור.
חזרתי לביתי הענק,מסתכלת על הבריכה שבחצר האחורית דרך החלון מלא האדים.
הלכתי והתיישבתי על הספה,מתכסה קלות בשמיכה משובצת בהירה,שלא כמו רגשותיי.
מסך הטלוויזיה המושחר נפרס מול עיני.השלט האפור לצידי,בלי מחשבה היד שלי הושטה,כאילו בעצמה ל השלט.אחזתי בשלט כאילו הוא פצצה שעלולה להרוג אותי ברגע שאלחץ על הכפתור האדום והבולט שבקצהו.וכשלחצתי עליו,זה בדיוק מה שקרה…