It's all united פרק 1:

"היום נלמד על בית המלוכה האנגלי…"אמרה מיס בדס,המורה להיסטוריה.יותר מזה לא הקשבתי.
אנגליה פה,בריטניה שם.מספיק,כמה אפשר?
במילא נדפקתי עם שם בריטי מגעיל,אזרחות בריטית מעצבנת,מבטא בריטי משעמם,ומראה בריטי מכוער!
למה אני?

אה כן,נכון,שחכתי להציג את עצמי:
קוראים לי אמה,אמה אליזבת' המינגטון.ואני גרה באנגלייה.
יש לי שיער חום גלי ועיניים חומות.אני די נמוכה.כבר אמרתי שאני נראית כמו בריטית?
ההורים שלי הם…מהמעמד העליון.לא חסר להם כסף.להפך.יש להם יותר מדי כסף.
בדיוק כמו הציפיות שלהם ממני,ציפיות בשמיים.
~~~~~~~~
יצאתי מכיתת הספרות,והתהלכתי במסדרונות האפרוריים של בית ספרי,כל התלמידים לבושים אותו דבר.
מדי בית ספר כהים ומכוערים.לבנות,יש חצאית משובצת בצבעי אפור כחול,חולצה לבנה מכופתרת עד לקצה,כשבראשה מתנוסס צווארון,מעל החולצה עניבה אפורה מפוספסת,וסוודר כחול כהה..בשביל הרשמיות גם בלייזר כחול כהה,עליו רקום סמל המוסד בחוט זהוב..אנו חייבות ללבוש גרבי ברך אפורות,ונעלי בובה כחולות כהות.
בנים לובשים בערך את אותו הדבר,עם כמה שינויים,במקום החצאיות המשובצות,הם לובשים מכנסיים כחולות כהות.ובמקום גרבי הברך ונעלי הבובה,הם לובשים נעליים שחורות.גם בלי סוודר.
תלבושת מדכאת למדי!!!

הגיע הזמן לשיעור שאני אוהבת,אין הרבה.
שלא תטעו,אינני תלמידה לא טובה,ההפך הוא הנכון,כל הציונים שלי עוברים את ה-90,המורים הם הסיבה לחוסר התעניינותי המובהקת בלימודים.הם כל כך מעיקים,וחסרי טעם!

הגעתי לפתח כיתת המוזיקה.הושטתי את ידי בהססנות לעבר ידית הדלת הכהה,העשויה מעץ.
הבטתי בשלט הקטן והמתכתתי,עליו טבועה המילה,מוזיקה,בשחור.
לבי התמלא בחדווה רק ממראה קטן ופשוט זה.מדהים מה ששלט יכול לעשות.

נכנסתי אל תוך חדר המוזיקה,והמראה המוכר העביר בי צמרמורת.
ספסלי עץ יקרים וגדולים,אשר עמדו בחצי עיגול,היו הפריט המרכזי והדומיננטי ביותר שהיה.
באמצע החדר,עמד כן תווים יפהיפה.

התקדמתי לאיטי אל עבר התווים,כשהייתי קרובה דיו בשביל לגעת בהם,ידי הונפה קדימה,במין רצון בלתי נשלט.המוח שלי זקוק למוזיקה בדיוק כמו שהוא זקוק לחמצן.
מוזיקה היא צורך קיומי בשבילי.
קצוות אצבעותי נגעו בחוברת הישנה.דפיה המדהימים היו כה משיים ורכים.
והתווים הסתלסלו בדיו שחורה על פני הדפים הלבנים,שנשארו נקיים,אף על פי,ולמרות מה שעברו.

המשכתי בדרכי על עבר ספסלי העץ.התיישבתי עליהם בעדינות,מנסה שלא להקים מהומה.
התבוננתי על החדר הגדול,משהו בו היה כה מושך ומזמין,ובו בזמן מרתיע ומפחיד.
כה לא ברור,מסתורי שכזה.אך כשהמוזיקה מתנגנת,הוא הופך לוורוד,צובע את חייו של הנמצאים בצבעים עליזים,משמח את כולם ומעניק תחושת חיות ועוז.

וכששקעתי בהרהורי,פתאום קטע אותי הצלצול החזק,והרעים באזני בקול רועש ומקפיץ.
תוך שניות ספורות נכנסו תלמידים אל הכיתות.בזוגות,יחידים וקבוצות.
כולם דומים.כולם שונים.

לאחר כדקה קצרה,נכנסה המורה למוזיקה אל הכיתה.כולם נעמדו,ובינהם גם אני.
בהינף יד פשוט ומזלזל היא הורתה לכולם לשבת.

התיישבתי במקומי השמור,והוצאתי את הכינור מעטיפתו השחורה.פתחתי את המזוודה,רואה את כינורי החום בתוך מעטפת של קטיפה אדומה ובוהקת.מהצד השני,נמצאה הקשת הלבנה-שמנתית.הוצאתי אותה מהמאחז בו נמצאה,שערותיה קרנו בגאווה ראוותנית,,
מתא צדדי,קטן ומוחבא,הוצאתי את השעווה,שימנתי את הקשת בעדינות ובאהבה אין ספור.

המורה ארגנה אותנו,ובתנועה אחת פשוטה,התחלנו לנגן.
עצמתי את עיני,מתעלמת מכל הקורה סביבי,ורק מתמסרת אל צלילי המוזיקה המתוקה שנכנסה לאזני.
מוזיקה תמימה והרמונית.שצליליה נמשכים אל המרום,מענגים את הנפש.
שמבטאת את כל הרגשות יחדיו,ולא משאירה אף אחד בצד.מאחדת את כולם,וגורמת להיווצרות האהבה,היא מחממת את הלב,וגורמת לי לשמוח.

כשאני שומעת מוזיקה,אני נכנסת לתוך עולם משלי.
בו אף אחד לא שופט אותי,אומר לי מה טוב ומה אסור.בו אני לא דואגת מה יאמרו עלי,או מה יעשו הוריי.שאני לא כעוסה על הורי,או מבואסת מהיותי בריטית.פשוט נהנית.

במשך כשעה תמימה ניגנתי ללא פסקה,מוזיזה ומרעידה את ידי לפי הקצב,חיוך קטן על שפתי,ולבי צוהל,נהנה מהחופש שמגיע פעם לעיתים רחוקות מדי,נהנה מהחופש אליו הוא לא זוכה.

נגמר השיעור.ואני יוצאת מהכיתה.ובכלל מהבית ספר.
כשעמדתי בחצר הקדמית,העפתי מבט אחרון על הבית ספר,בניין מלבנים אפורות,שהיושן נותן בו את אותותיו,עם חצר מוריקה ומטופחת עד מאוד.
באנחה קטנטנה,שאינני יודעת מה היא מביעה,אני הולכת אל אבי,היושב באוטו ומחכה לי.
נכנסתי לאוטו ואמרתי שלום רופף לאבי,הוא מחזיר לי בעיוות שפתים,שאמור להיות חיוך,ונוסע.

נכנסתי אל ביתי (קישור ברציתי להוסיף…),בית גדול מאוד,גדול מדי עבור 3 אנשים.
בדרך עברתי ליד אימי,וזרקתי אליה ברכת שלום לא מובנת.
עליתי במדרגות המובילות אל חדרי.(קישור ברציתי להוסיף…),ונשכבתי על מיטתי הגדולה בחוסר אונים מוחלט,מיואשת מחיי,ממשפחתי,ובמיוחד בעצמי.
החלטתי שבמקום לשבת בחדרי בחוסר מעש משווע,עדיף שארד ואשוחח מעט עם הורי.וכך עשיתי.

כשירדתי במדרגות,שמעתי את שיחתם של הורי,אשר סקרנה אותי מאוד,ולא הבנתי מה פשרה.
התחבאתי בקיר שליד המדרגות,שומעת שאבי נוסע לארצות הברית?
אני כל כך מקנאה בו!למה אני לא יכולה ליסוע לארצות הברית?
את האמת בהתחלה חשבתי שהשיחה הזו לא מעניינת וקשורה לעסקיו של אבי,אך אז הבנתי שהיא
נסיעה פרטית לחלוטין.מוזר!

התקדמתי אל עבר הורי,אך מיד כשראו אותי הם דיברו על נושא אחר ולא הזכירו במאום את נושא שיחתם הקודמת.

חייכתי בערמומיות מעושה,ועליתי אל חדרי,בכדי להחליף לבגדי מעצבים.(קישור ברציתי להוסיף…)למה?
כי הורי אוהבים כאשר אני נראית מטופחת ומסודרת,כמו נסיכה קטנה פרטית משלהם.
ירדתי בשנית אך הורי,מחכה לשיחה הקודמת.אך הם רק הפליטו חיוך מלא בשביעות רצון וגאווה,והמשיכו לדבר על נושא לא קשור.

הגיע שעת ערב,והתיישבנו לאכול בשולחן שבמטבח.עליתי על כיסא הבר הגבוה,עם מושב העור.
במשך כרבע שעה דיברנו,ופתאום אמרה אימי דבר אשר קשור לנסיעתו של אבי,הוא נראה לחוץ לשנייה,אך מייד חייך אלי חיוך,בנוסף,הוא התחיל לגעת בעניבתו בתנודות קטנות,שעוררו גלים ברצועת הבד המפוספסת.

המשכתי לאכול,אך ידעתי כעת,שמשהו לא בסדר.הוא נוגע בעניבתו רק כשהוא לחוץ!!!
גמרתי לאכול ועליתי לחדרי.החלפתי לפיג'מה מקסימה עם דובונים,נפלתי לשינה עמוקה במהירות,אך הזיכרון שלו מרעיד את עניבתו הפריע לי כל השינה כולה…