It's never to late פרק 2.

נקודת המבט של ליאם.
"אתם באים לפתיחה החגיגית של 'רולר'?" שאלתי את הבנים. "אני לא יכול היום לצאת למועדון, אימא שלי מתעקשת שאבוא אליה." הארי רטן. "ואתם?" שאלתי את לואי ונייל. "אנחנו הולכים לסרט ההמשך שיצא ל'מרגלים', ידענו שלא תרצו לבוא איתנו אחרי התגובות השליליות שלכם לסרט הראשון' נייל אמר. "ומה עם זאין?" שאלתי, ראיתי שהוא לא בסלון. "הוא חולה. כנראה שתצטרך לוותר על הרעיון או לצאת עם מישהו אחר.." הארי אמר כשהוא רוכס את הג'קט שלו.
"אני אצא עם ספנסר" אמרתי, כתבתי לספנסר, חבר קרוב- רחוק שלי 'מתאים לך לבוא איתי לפתיחה של מועדון 'רולר'?" כתבתי לו 'מעולה, רציתי לצאת ולא היה לי עם מי. מתי?" הוא שאל. "ב22:00 מתאים לך? ואיך אתה תגיע?" שאלתי, המועדון הוא רחוב אחד מהבית של ספנסר. "אני אבוא ברגל, ניפגש כבר שם" הוא כתב. השעה הייתה רק שש וחצי בערב. רבצתי לעצמי על הספה עם קערית פופקורן, וראיתי כמה תכניות. אחרי כמה זמן זאין ירד מהמדרגות "איך אתה מרגיש?" שאלתי. "זוועה." הוא אמר בין שיעול לשיעול. "ראית רופא?" שאלתי, "אלך מחר." הוא אמר כשהוא פותח את המקרר, לוקח כוס מים קרירים והולך אל ארון התרופות, כנראה לקחת כדור. הוא עלה למעלה לאחר מכן. השעה הייתה כבר 21:18, מרתון של סדרות עבר מעביר את הזמן מאוד מהר. עליתי למעלה להתארגן. התקלחתי תוך עשר דקות. שמתי דורדוראנט ומעט בושם.לבשתי ג'ינס ארוך כהה משופשף בחלקו, עם טישרט שחורה. סידרתי את שערי שהתארך מעט מאז התספורת האחרונה.לקחתי את הארנק עם קצת כסף וכל הכרטיסים שלי,השעה הייתה כבר 21:53. הזמנתי מונית. לא לקחתי את האוטו כי אני יודע שאשתכר. המונית באה מהר מאוד. כיוונתי את הנהג שיוריד אותי קצת לפני המועדון, לא איפה שכל העומס, והבנות הצורחות. שילמתי לו ויצאתי. לא ראיתי את ספנסר בשום מקום והשעה הייתה כבר 22:06. נכנסתי לתור. לא בדקו אף אחד היום. מצד אחד זה טוב, מצד שני זה רע. נכנסתי במהירות לתוך המועדון. ריח האלכוהול היה באוויר. לפתע קיבלתי הודעה "לי, אני אאחר קצת.."מספנסר. "זה בסדר.." כתבתי לו. האורות המעוממים בשלל צבעים סינוורו את עיניי במקצת. הרבה זמן שלא הייתי במועדון. הלכתי לבר. "ויסקי עם תפוחים" אמרתי לברמן שנראה בקצת יותר מבוגר ממני. הוא הנהנן. הביא לי תוך כמה שניות בודדות, שילמתי. שתיתי הכל בלגימה אחת והלכתי לחפש לי בחורה לערב. אני לא יודע ממתי הפכתי לכזה בן אדם שפל. אבל אני גם יודע שאני לא מתכוון להשתנות. ראיתי מישהי. בלונדינית. רזה. על עקבים, על החזה שלה בחוץ וכך גם הישבן. ידעתי שאם היא מתלבשת ככה למועדון. היא רוצה למשוך סטוציונרים כמוני. ניגשתי אליה. היא חייכה חיוך ענקי. היא יודעת עליי. שער התלתלים נראה כל כך פרוע ועדין על כתפה. וחיוכה היה אמיתי. רקדנו צמודים, נמשכים אחד לשני. לפתע, שמעתי קול של בכי. הסתובבתי וראיתי אותה. לא יכולה להאמין. שפשפתי את עיניי. והיא נפלה. התמוטטה "מה עשית לה?" גערתי בבחור ששנייה לפני ההתמוטטות שלה,, כשרק בכתה, נישק אותה "מה שאתה עשית לה." הוא הצביע על הבלונדינית שלא ידעתי את שמה. ידי הימנית החזיקה בישבנה. עזבתי אותה ומהר הרמתי אותה. הרחתי את ריח האלכוהול החריף מפיה. היא נראתה כל כך שונה. השיער שצבוע לחום, העגילים החדשים באוזנה. האודם השחור והצלליות השחורות גם הן. המבט המבולבל. הזמנתי תוך שניות אמבולנס. עליתי איתה. מלטף את ידה בזמן שהאחיות מנסות לטפל בה עד הבית חולים. היא נראתה כל כך יפה. אחרי כל השנים האלו. כל כך רציתי לחבק אותה. את שרלוט אהובה שלי. לא אכפת לי שהיא פגעה בי כל כך הרבה פעמים. הכל היה שווה את זה. רק כדי לראות אותה עוד פעם אחת. למרות שזה באמת כואב.
הגענו לבית חולים. לקחו אותה לאחד החדרים, ואני, מתהלך במעגלים מרוב חוסר הידיעה הכואבת. לפתע אותה הרופאה שנכנסה מיקודם לחדרה יצאה. "היא בסדר?" אמרתי במהירות. "היא יצאה מזה בנס. כמויות האלכוהול שהיו לה בכבד היו הרסניות. ניקינו לה את כל הרעלים מהגוף והיא קיבלה עירוי נוזלים." היא אמרה. איזו הקלה. היא בסדר. "היא התעוררה?" שאלתי. "לא. הגוף שלה מאוד מאוד חלש. היא קיבלה חומרי הרדמה כדי לעבור את הניקוי רעלים. היא תתעורר בעוד כמה שעות כשהחומרי הרדמה יפוגו." היא אמרה שקט. "ומתי היא תשתחרר?" שאלתי. "תראה. כשהיא תתעורר, נוכל לדעת מה מצבן, וכמה זמן היא תצטרך להישאר כאן. אבל אני מאמינה שעד יום שני היא כבר תשתחרר." אמרה הרופאה. "מצבן?" שאלתי. למה היא דיברה ברבים? "כן, מצבן. רגע, אתה לא האבא?" היא שאלה. "שרלוט.. היא בהריון?" שאלתי. הרגשתי שאני מתמוטט. "חשבתי שאתה יודע.." היא אמרה. מביטה בי בעיניים רחמניות. "לא. היא לא סיפרה לי." אמרתי. היא שתקה." אפשר לחכות איתה, עד שהיא תתעורר?" שאלתי. "כן, רק כשהיא תתעורר, תיזהר במה שאתה אומר. כל דבר יכול לערער את מצבה הפיזי." היא אמרה "אוקי, תודה רבה לך." אמרתי לה והיא הלכה. נכנסתי לחדר של רלוט. היא ישנה שם כמו מתה "איך את יכולה לעשות לי את זה?" שאלתי. אין תשובה כמצופה. "למה לא חזרת? למה בכלל עזבת אותי?" "למה לא סיפרת לי? מי בכלל האבא?" שאלתי. התחלתי לבכות. התיישבתי על הכיסא. עצמתי את העיניים. סחרחורת תקפה אותי. לפתע התעוררתי לצלילי הרינגטון שלי. ראיתי שהיא ערה. מסתכלת עליה. וזה גרם לי להפיל את הפלאפון. השיחה התנתקה מעצמה. קראתי לאחיות. הן נכנסו במהרה ותוך בערך חמש דקות יצאו בשתיקה מהחדר שלה. נכנסתי. היא הביטה בי. רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק. לא אכפת לי שאני כועס עליה. החיבוק שלה כל כך חסר לי. היא לא זזה. לא חיבקה אותי. ואני לא זזתי ממיטתה. "ליאם.." היא מלמלה. חייכתי אליה. החזקתי בידה. היא לא סיפרה לי איך היא ברחה מהמוסד. ולמה בכלל היא הלכה לשם. היא לא סיפרה לי למה היא לא אמרה לי שהיא חזרה. אבל היא כן סיפרה לי. שהחבר הכי טוב שלי. שהיה איתי עוד מלפני הבנים. הוא האבא של התינוק שלה. רצתי משם, משאיר את כל דברי בחדר שלה. כדי להרוג את ג'קסון. הוא ידע. הוא ידע כמה היא חסרה לי. הוא ידע כמה היא חשובה לי וכמה אני צריך אותה כאן איתי. הוא ידע את כל זה. אז איך הוא יכל לעשות לי את זה?! היא אמרה לי שהם היו שיכורים. אני לא מאמין לה. רואים שהיא משקרת לי. אולי כדי שאני לא אפגע עוד, ואולי לטובתה, אני כבר לא יודע. רצתי לביתו של ג'קסון. בעטתי בחוזקה בדלת. אחרי שניות מעטות היא נפתחה "ליאם, אחי, מה קרה? 2 לפנות בוקר" הוא אמר מפהק, עומד לידי בפיג'מה. הבאתי לו את האגרוף הכי חזק שיכולתי. חזק עד כדי כך שידי כאבה, דמו זרם עליה. "חתיכת אידיוט. איך יכולת לעשות לי את זה? חשבתי שאנחנו חברים." אמרתי ובעטתי בגופו ששכב על הרצפה. הוא השתעל. אני מרחם עליו. למרות הכל. הוא היה איתי תמיד. ליאם. תתרכז. הוא הכניס את מי שאתה אוהב להריון. אמרתי לעצמי. בועט בו עוד פעם אחת במפתן דלתו והולך.