It's never to late פרק 3

נקודת המבט של שרלוט.
"חיבקתי את אותו הג'קט בצבע שחור שליאם השאיר על שידתי. היה לו את הריח המוכר של ליאם. הוא בטח קרע אותו במכות. הבטתי בשעון הקיר שלא שמתי לב אליו עד עכשיו השעה הייתה 02:44 לפנות בוקר. קשה לי. קשה לי לראות את ליאם. קשה לי להגיד לו למה בכלל הלכתי ולמה חזרתי. קשה לי להגיד לו שאני שבורה. לפתע אחות אחת, לא מוכרת, נכנסה אל חדרי היא הייתה נמוכה ורזה, לובשת חלוק של אחיות אבל מעט שונה. שערה היה אסוף בצורה מרושלת וצבעו חום בוהק, עיניי אפורות ונטולת צבע." שרלוט נכון?" היא שאלה. הנהנתי לחיוב. "הכל בסדר איתך?" היא אמרה, מסתכלת על העירוי נוזלים שמוכנס לידי ע"י אינפוזיה. הנהנתי שוב. ושוב כמובן לשקר. "יש סיבה כל שהיא ששתית את הכמות הזאת?" היא שאלה. "הרי את ידעת שאת בהריון, לא?" היא שאלה. מתיישבת על הכיסא. שמתי לב שכתוב לה על התג ' פסיכולוגית רפואית' ליד שמה. "אגב, אני אלין" היא אמרה. למרות שכבר הבנתי את זה. "ידעתי. זה רק שחשבתי שפעם אחת לא תזיק. זה הכל." שיקרתי. כהרגלי. "סליחה על השעה. אבל אני לא הרבה בבית החולים הזה ושיערתי לעצמי שאת ערה עכשיו. אחרי שהבחור שהיה כאן יצא בסערה ובריצה מחדרך." היא אמרה. עצמתי את עיניי ולאחר כמה שניות פתחתי אותם. " הכל בסדר עם המשפחה והחברים שלך שרלוט?" היא שאלה. לא. כלום לא בסדר. "כן, הכל בסדר." שיקרתי. אני יודעת שהיא יכולה לבדוק את העבר שלי. אני אני בטוחה שהאיש המכונה אבא שלי, דאג שלא ידעו על המוסד. היא שאלה כל מיני שאלות קטנות כמו האם יש לי חבר, וכשאמרתי שלא היא שאלה מה עם התינוק או תינוקת שיש בבטני חרטתתי לה שיש לי אנשים שיעזרו לי גם לטפל בתינוק וגם ללמוד. למרות שאני לא חושבת שאלמד. כי איך אלמד אם אני גרה ברחוב? השעה הייתה כבר 04:13 לפנות בוקר. "שרלוט. היה נעים לי לשוחח איתך, ומי יודע, אולי נתראה באחד מן הימים. היא אמרה ויצאה מחדרי. ניסיתי להירדם. לא יכולתי. כל המצב הזה גורם לי לרצות למות. אבל אני לא אעשה את זה. לתינוק הזה לא מגיע לסבול. כי גם אם הוא הגיע לא מאהבה, הוא לא אשם בזה.

לפתע. ליאם פתח את הדלת לאט לאט. מביט בי. אני עדיין מחזיקה בג'קט השחור שלו. המבט שהיה בעינו היה עצוב. הדמעות הבוגדניות שלי חזרו. אחרי שחשבתי שאני יכולה להחזיק אותם, הוא קלט את זה והתקדם אלי. הוא פשוט חיבק אותי וחיבקתי אותו חזק כל כך. כל כך הייתי צריכה את החיבוק הזה. הבכי שלי התגבר על כתפו. לא היה לי אכפת בפעם הראשונה מזה שנים, להיראות שבורה בפניו. הוא התנתק מהחיבוק במשך כמה דקות. "תודה." לחשתי לו. "על מה?" הוא שאל. "על שחזרת. על שלא נטשת אותי. לא היום.." הוספתי בקול חלוש. "את זאת שנוטשת מבין שנינו." הוא אמר בשקט. "ליאם, אתה יודע שלא הייתי נכנעת לאבא שלי סתם ככה כן?" אמרתי. מתיישבת מעט מכופפת את ברכי אלי. כותנת בית החולים נראית כל כך משעממת ומחווירה את עורי הלבן. "שר, אני חשבתי על זה כל כך הרבה, ואני לא מבין.." הוא אמר. מתהלך בחדר. "אז למה חזרת?" שאלתי "אתה יודע שאתה תיפגע שוב כשאני אעזוב." אמרתי לו. "לא היית צריך להביא אותי לכאן בכלל" הוספתי כאלו לעצמי. "איך את מדברת? את רצינית? החיים שלך ושל התינוק שלך היו תלויים בזה" הוא אמר מביט אל הרצפה." "ליאם. אני.." מלמלתי. אני מה? אני לא יודעת. "ליאם, ברגע שאשתחרר מכאן, אני אעזוב את העיר. אני מבטיחה לך. לא תראה אותי יותר. לא תשמע ממני כלום." אמרתי. ודמעה נוספת זלגה מעיניי השמאלית. "את לא מבינה שזה לא מה שאני רוצה שיקרה?!" הוא אמר. נוחה גם הוא את דמעותיו. "ליאם, שנינו יודעים שרק רע יצא מזה. ואתה זה שתיפגע יותר." אמרתי. "אין לך כסף. אין לך בית. ואת בהריון. איך את מתכוונת לשרוד?" הוא אמר מעביר לי צמרמורת עם כל מילה נוספת.

נקודת המבט של ליאם.
" כשחזרתי מלהרביץ לג'קסון, הבטתי בה. היא הייתה כל כך עצובה. ראו את זה על פניה. לשם שינויי היא לא ניסתה להסתיר את זה. חיבקתי אותה חזק. היא הודתה לי. ראיתי שהיא מחבקת את הג'קט השחור שלי שהשארתי אותו בחדרה קודם לכן. דיברנו קצת מנסים לראות איך ממשיכים מכאן. אני לא רוצה שהיא תעזוב. היא תפגע בי בלי כוונה. אני יודע, אבל זה כאב ממכר. כזה שלא יכולים בלעדיו. "אין לך כסף. אין לך בית. ואת בהריון. איך את מתכוונת לשרוד?" שאלתי אותה. הרגשתי רע עם העוקצנות שלי. "אני אלך לפתוח חשבון ואקח הלוואה ו.." היא כאלו ניסתה לשכנע את עצמה. אני יודע שאתחרט על זה. אבל אני חייב לעזור לה.
"שר, את תעני לי בעתיד על הכל?" שאלתי אותה. מגיע לי לדעת למה היא עזבה. למה היא חזרה. "ליאם. זה לא שאני לא רוצה לענות לך על הכל עכשיו. אני פשוט לא יכולה. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. כרגע זה בטוח. בעתיד אני לא יודעת.. אני יודעת שזה יפגע בך ולא משנה מתי אספר הכל." אמרה. "ליאם, תבין. אין לי כוחות לזה. לא יכולה להתמודד עם זה יותר.." היא הוסיפה לדבריה. מעיפה קצוות שיער מהפוני שלה לצד הפנים. "את ברחת. זה נגמר.." לחשתי לה מנסה לעודד אותה. "שום דבר לא נגמר. אתה לא מבין? הוא מחפש אותי.." היא לחשה בחזרה. לא היה לי מה לענות לה. הוא מסוגל להכל. בכנות שאני לא מבין אותו. "אגב, איך זה להיות בלהקה מצליחה? כי לפי מה שראיתי במועדון, אתה קצת השתנית.." היא אמרה. "ראית אותי קודם לכן?" שאלתי. "ראיתי אותך נמרח על הבלונדינית ההיא. אבל לא הייתי בטוחה בהתחלה שזה אתה. נראית כל כך שונה פתאום וזה ממש לא מתאים לך להיות הבחור ההוא." היא אמרה. היא צודקת. "דברים משתנים." אמרתי לה. למרות שאני שונא את עצמי על זה. זאת דרך התמודדות. להיות הבן הסטוציונר הזה שלא אכפת לו מאף אחת ומתייחסת לבנות כמו שהן חפץ. דיברנו קצת, ובאופן מפתיע שיננו אווירה. היה נחמד לדבר איתה על הלילה. עד שהבוקר עלה. מידי פעם אחיות באו לבדוק אותה. יצאתי מחדרה לקנות לשנינו ארוחת בוקר מהקפיטריה, כי הדייסת שיבולת שועל שמגישים בבית חולים נראית כאלו כבר אכלו אותה ואז הקיאו אותה בחזרה. קניתי שני קורסאונים עם שוקולד ושני כוסות של נס קפה. חזרתי לחדר ואכלנו ושתינו ביחד. "מה עם 'פאטיתחת'?" היא שאלה מגחחת כשהיא אוכלת את הקוראסון. "היא לא הפסיקה להציק לי עד שהיא התחילה לצאת עם פריקי בוב" צחקתי. אנחנו לא באמת קוראים להם ככה. אלו כינויים מהצגה שהכריחו אותנו לעשות. " תגידי שרלוט, חשבת על מה שהצעתי לך בלילה?" שאלתי. "על לעבור לגור איתך?" היא שאלה למרות שידעה. "כן, חשבתי על זה.." היא אמרה. "ו..?" שאלתי. "החלטתי ש…"