It's never too late פרק 1[ יש גם הקדמה למי שלא קרא.]

אני לא יודעת כמה זמן שקעתי לי בשינה, אני רק יודעת שבאיזה שהוא שלב התחלתי לשמוע. "היא תהייה בסדר?" "הסיכויים הם לטובתה אבל לא בתוך שלטובת ה… " בשלב הזה המילים נשמעו כגמגומים, ושוב לא יכולתי להיות ערה למציאות. אחרי כמה זמן, פקחתי את עיניי, בחדר שכולו לבן. אני על מיטה. מכשירים מחוברים מיני אל ידי הימנית. אני ממצמצת כמה פעמים, כדי לסלק את הטשטוש בעיניי. ואז ראיתי אותו. אחרי כל השנים האלו. הוא ישן לו מוטרד. שיערו המבולגן נח בעדינות על מצחו, ידיו היו רפויות ורגליו היו מעט קשיחות. לא יכולתי לזוז. לא לדבר, ולא לקום, רק להסתכל. לפתע, השיר Once התנגן. זה השיר שלנו. זה היה מהפלאפון שלו. הוא ניבהל והתעורר במהירות. הוא התכוון לענות עד שהביט בי. הוא ראה שאני ערה. והפיל את הפלאפון שלו על הרצפה בחבטה רועמת. הוא יצא מהחדר. חשבתי שלא יחזור אבל הוא השאיר כאן את כל דבריו. לאחר כמה שניות הוא חזר עם שתי אחיות. הביט מי מפינת החדר ויצא. האחיות בדקו אותי. "שרלוט, את שומעת אותי?" אחת מהן, הגבוהה יותר, שאלה אותי. מצמצתי פעמיים. היא הבינה " אם את לא יכולה לדבר תמצמצי שלוש פעמים" האחרת אמרה. מצמצתי. הן בדקו אותי עוד כמה בדיקות כלליות. אחת החליפה לי עירוי נוזלים, והן יצאו. ליאם חזר אליי. "שרלוט" הוא אמר, ורץ אליי, מחבק אותי וכאלו מתרפק בזרועותיי למרות שאני לא ממש יכולה לזוז. "לא חשבתי שניפגש. ובטח שלא דמיינתי שאני אציל אותך ככה." הוא אמר, להציל? ממה? מה כבר קרה? "ליאם." הצלחתי להגיד מבין כל הקושי. הוא חייך אלי. הוא קם והחזיק בידי. ידו הייתה חמה ונעימה. שחכתי כבר עד כמה. התיישבתי בזהירות בכל כוחותיי האחרונים. הוא העיף בזהירות קצוות שיער שנדחפה לי לפנים. "מה.. מה קרה?" שאלתי. "אני לא ראיתי הכל. שמעתי מישהי בוכה. ראיתי שמישהו מתנשק איתך, זה לא היה נראה הדדי. ואז פתאום נפלת. והנה אנחנו כאן.
הוא אמר. רגע, מה קרה ל.. לשאול אותו? או שלא? זה יכאב לו. "למה לא אמרת לי שחזרת?" הוא שאל. הוא היה שבור בקולו. "אין לי תשובה שבאמת תספק אותך" אמרתי לו למרות שכן יש לי, אבל הוא פשוט לא יאהב לשמוע אותה. פגעתי בו כבר יותר מידי פעמים. "איפה את גרה? כמה זמן את כאן בלונדון? איך ברחת?" "ליאם, תן לי זמן. אני לא יכולה לענות על הכל עכשיו. כואב לי כל הגוף." "איך לא יכאב לך? הכבד שלך קרס מכל כמויות האלכוהול ששתית. איך את יכולה להיות כל כך חסרת אחריות ולשתות כשאת בהריון?" הוא שאל, קולו ומבטו נראו כאובים יותר מתמיד. הוא אהב אותי. הוא באמת אהב אותי. ואני החרבתי הכל. "ליאם אני.. אני מצטערת" אמרתי. "על מה? על זה שכמעט הרגת את עצמך ואת התינוק שלך, או על זה שאת בכלל בהריון?" הוא שאל. בנקודה הזאת כבר נשברתי. "על החלק השני." מלמלתי. הוא שחרר את ידו מידי וחזר להתיישב בכיסא המעט רחוק מהמיטה שלי. "מי האבא?" הוא שאל. "ליאם, היינו שיכורים לא ידענו מה אנחנו עושים.." שיקרתי. שוב. "שאלתי שאלה פשוטה. מי האבא?" הוא אמר בקול תוקף. "ג'קסון." אמרתי. הדמעות כבר ממזמן זלגו. אבל זה היה השלב שבו באמת נשברתי " החתיכת כלב הזה איך הוא מעיז?" ליאם אמר קם ובועט בכיסא. מביט בי והולך אל כיוון היציאה מהחדר שלי בבית החולים "ליאם.. בבקשה.." אמרתי בקול מתחנן. ידעתי שהוא ילך אליו. לחבר הכי טוב שלו, זה שהכניס את החברה הקודמת שלו להריון. למרות שטכנית אני וליאם לא נפרדנו.. ליאם הביט בי בפעם האחרונה ויצא אל דרכו. הוא השאיר את הג'קט שלו על השידה שליד המיטה שלי. לקחתי אותו. חיבקתי אותו כל כך חזק.