It's never too late פרק 4

נקודת המבט של שרלוט.
" אני החלטתי שאני אעבור אליכם. אבל רק לשבוע או שבועיים. לא יותר מזה." אמרתי. אני לא רוצה לעבור. אבל אני יודעת שליאם צודק. וזה או רחוב, או אשפוז בכפייה באחד מהמוסדות הדומים לזה שחייתי בו עד עכשיו. ליאם חיבק אותי חזק. " תעברי לכמה זמן שאת צריכה, אבל תבטיחי לי דבר אחד. את לא עוזבת אותי יותר." הוא אמר. שמעתי בקולו שהוא שבור. "אני.. אני לא יכולה להבטיח דבר כזה.." לחשתי. "אני מצטערת לקטוע אתכם, אבל שרלוט את צריכה לעבור עוד כמה בדיקות לעובר ועוד בדיקות כלליות נוספות" ד"ר ברוק, הרופאה שטיפלה בי עד עכשיו נכנסה לחדרי והצילה אותי מהשתיקה המביכה ששררה ביני לבין ליאם. "אני אחכה בחוץ." ליאם אמר. שתיתי בלגימה אחת את כל הנס והנחתי את הכוס ואת העטיפה הריקה על הקוראסון בצד השידה. ליאם יצא מהחדר. ד"ר ברוק בדקה לי דופק ולחץ דם. היא קראה לעוד כמה אחיות שלקחו לי דם, ועשיתי גם בדיקת שתן. היא כתבה על מצע קשיח כל מיני דברים. לא הקשבתי לה "שרלו הכל בסדר?" היא שאלה, "כן, אמרת משהו?" שאלתי. " אמרתי שנגמרו לך הבדיקות להיום. התוצאות יגיעו עוד כשעתיים, עד אז תישארי לנוח. את בטוחה שאת בסדר?" היא שאלה. "כן, אני פשוט לא ישנתי כל כך טוב הלילה." אמרתי. "יש לך הזדמנות להשלים את השעות שינה שלך ברגע זה, אם יהיו בעיות רק תצעקי." היא אמרה וחייכה, חייכתי והיא יצאה. ותוך כמה שניות ליאם נכנס. כשהוא נכנס הוא פיהק. הוא לא ישן הלילה בכלל. "ליאם, אולי תלך לנוח? אתה נראה הרוג" אמרתי. "אני בסדר." הוא אמר בקול לא יציב. "ליאם, אתה נראה זוועה. תלך, זה בסדר." אמרתי. למרות שהייתי רוצה שהוא יישאר איתי. "את בטוחה?" הוא שאל, מתקרב אלי מהכיסא שישב עליו בפינה המרוחקת שבחדר. "כן. תחזור כשתרצה." אמרתי. הוא הביט בשעון שבקיר. השעה מורה על 09:10 אני אחזור לפני 12 או 11 וא.." הוא אמר, אבל קטעתי אותו. "ליאם. יהיה לנו עוד זמן לדבר על הכל ופשוט להיות בקרבה. זה בסדר עם תישן כמו בן אדם. אתה ער מאתמול בבוקר כבר, אתה יכול לפגוע בעצמך ככה. לך לבית ותחזור בערב." אמרתי מביטה בו ואז מהר מעיפה את מבטי לכיוון האחר. הוא היה ליד המיטה שלי. מביט בי. אני מרגישה את זה. הוא התקרב אלי ונשק ללחי "תודה שר." הוא אמר. חייכתי. למרות שאני והוא יודעים שלא מגיעה לי שום תודה."

נקודת המבט של ליאם.
"אתמול בלילה, בן הריצות שלי ממקום למקום ראיתי 7 שיחות שלא נענו מספנסר. שחכתי ממנו, עם כל הבלגן.. התקשרתי אליו וביקשתי סליחה ושנלך בפעם אחרת, סיפרתי לו על נערה כל שהיא, אבל אם הוא ידע על שרלוט, הוא פשוט יהרוג אותי. הוא זה שהיה איתי כשהיא עזבה. לא ג'קסון. למזלו של ג'קסון הוא היה באיטליה. המשפחה שלו עברה לשם לשנה שלמה לשליחות. היה מאוד קשה בלעדיו. אבל היה לי את הבנים ואת ספנסר. הבנים לא ממש הכירו את שרלוט. הם שמעו עליה רבות. ועל כמה שהיא הכאיבה לי. שרלוט עזבה כשהיא הייתה בת 16 ועכשיו, היא כבר בת 17 וקצת. היא עזבה ביום הולדת שלי. היא השאירה לי מכתב שבו כתוב שהיא עוברת למוסד של אבא שלה. היא כתבה לי מזל טוב ובהצלחה עם הלהקה. אז רק היינו באקס פקטור והיא לא הספיקה לפגוש אותם יותר מידי פעמים. שקעתי בזיכרונות הכואבים, עד שלפתע הרגשתי ברטט בכיסי. הוצאתי את הפלאפון מהכיס האחורי וראיתי על הצג את המספר של הארי עם השם שלו. עניתי. "טוב שאתה עונה." הוא אמר בקול זועף. בנתיים, יצאתי מהבית חולים. הלכתי ברגל. זאת הליכה לא כל כך רחוקה. "מה?" שאלתי. "איפה אתה?" הוא שאל. שוב באותו הטון. "בדרך הביתה." אמרתי. "אתה חוזר ממועדון ב9 וחצי בבוקר?" הוא שאל בקול מופתע. שחכתי לעדכן את הבנים, חוץ מאת נייל. שלו אמרתי לא לספר לאף אחד ושאם מישהו ישאל איפה אני שיגיד שהוא לא יודע. "אני לא בא מהמועדון." אמרתי. "הארי, אני תכף בבית, תכעס עלי שאגיע." אמרתי."ביי" הוא אמר. לאחר כמה דקות של מחשבות, הגעתי לשער. הוצאתי את המפתח מכיסי ופתחתי את השער, ראיתי את השומרים וחייכתי אליהם בנימוס. הדלת של הבית הייתה פתוחה. נכנסתי, הארי היה בסלון. "תגיד אתה מפגר? אתה יודע איזה מוזר זה לקום בבוקר, לראות שכולם ישנים, להעיר את כולם כשאתה לא כאן כי אתה במועדון?! הארי גער בי. הלכתי למטבח לקחת כוס מים קרים והארי עקב אחרי. "אתה מתעלם?" הוא שאל בקול יותר תקיף. שתיתי מהמים במהירות. " מה זה אכפת לך איפה אני?!" שאלתי, גם אני יכול לתקוף אותו בקולי. " אתה גר כאן, אתה מחויב להגיד לפחות מתי אתה חוזר, ולא להדאיג אותי על הבוקר" הוא אמר. "היא חזרה." אמרתי, מביט בו. "מה?" הוא שאל. "שרלוט. היא חזרה." מלמלתי כאלו לעצמי. הארי ניגש אלי, שם את ידו השמאלית על כתפי. "אתה בסדר?" הוא שאל בטון רגוע. "לא. אני לא בסדר." אמרתי. הוא חיבק אותי. "תספר הכל" הוא אמר. "רגע, ישנת?" הוא הוסיף לדבריו. "לא." אמרתי. "תעלה לישון עכשיו, תספר אחר כך." הוא אמר. "אל תספר לאף אחד." אמרתי. "אני כבר אספר לבנים." הוספתי. "בסדר." הוא אמר. עליתי במדרגות אל חדרי בשקט. הורדתי את הג'ינס והטישרט השחורה, שמתי טרניניג וסתם איזו טישרט שגדולה עליי קצת, ונשכבתי במיטה. מביט בתקרה. שרלוט. היא באמת חזרה. אבל מי יודע עד מתי, ומי יודע איך כל זה יגמר? השאלות האלו גרמו לי לערער בעוד כמה דברים, הרגשתי את עיניי כבדות וכך גם גופי, ונשאבתי אל תוך שינה עמוקה.."