It's never too late פרק 5

המשך נקודת המבט של ליאם.
"התעוררתי בשעה 19:21, ישנתי כל היום. מהלחץ שחכתי להגיד לשרלוט את המספר שלי, אבל זה לא שיש לי פלאפון כרגע. קמתי מהמיטה במהירות, והלכתי במסדרון אל האמבטיה. שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. ירדתי למטה וראיתי את הבנים אוכלים ארוחת ערב " בוקר טוב ליפיפה הנרדמת" לואי אמר וגיחך, "השתכרת חזק אה?" זאין שאל, לא עניתי. פתחתי את המקרר, לוקח פרוסת עוגה שהיה מונחת בצלחת. "היי זה שלי" נייל אמר, וזה לא מנע ממני לאכול את העוגה.
התיישבתי עם הבנים, עדיין שותק, והם דיברו. "ליאם, הכל בסדר?" נייל שאל, הוא ידע כבר הכל.
לקחתי נשימה עמוקה. "אני צריך לבקש ממכם משהו." אמרתי. זאין הנהנן וכל שאר הבנים חיכו שאמשיך לדבר.
"שרלוט, היא חזרה.." אמרתי בשקט. "מה?" זאין היה המום, ולואי לא ידע מה להגיב. "אתה.. אתה בסדר? לואי לבסוף שאל. "כן, אני בסדר." שיקרתי.
"למה אתם נראים לא מודאגים?" זאין שאל. "הם, הם יודעים" אמרתי. "למה לא סיפרתם לנו?" זאין גער בנייל והארי." והם שתקו
"ביקשתי שלא יספרו. לנייל סיפרתי מהלילה כי הוא התקשר והייתי חייב לדבר עם מישהו ולהארי סיפרתי בבוקר אחרי מטח של צעקות." אמרתי.
"מה רצית לבקש?" נייל שאל, פותח את פיו בפעם הראשונה השיחה. " אין לה איפה לגור ו.." אמרתי.
"שמע ליאם, אם אתה לא חושב שתיפגע שוב, מבחינתי, אין בעיה, אבל הפעם, יהיה קשה יותר לעזור לך." הארי אמר, גם הוא דיבר לראשונה.
"אני לא חושב שזה מעשה נכון, אבל גם היא אפשר לנטוש אותה ככה." זאין אמר,
"אני חושב שתיפגע, אבל כרגע אין איך לדעת, והיא לא תשרוד ברחוב." לואי אמר.
"מבחינתי זה בסדר, היא בשלנית מעולה" נייל אמר, מעלה לי חיוך הוא וההומור על אוכל.
"רגע, איפה היא עכשיו?" זאין שאל. "הייתה לה הרעלת אלכוהול, אבל היא בסדר, היא תשתחרר עוד יומיים או שלושה." אמרתי
"אני הולך לבקר אותה, אני אחזור מאוחר, הארי." הדגשתי את שמו של הארי שגער בי על זה שלא הודעתי שאאחר, הוא הביט בי במבט רציני.
קמתי מהכיסא, "אגב, אני אסביר לכם הכל אחר כך" אמרתי, בזמן שפיניתי את הצלחת המלוכלכת משאריות עוגה, שתיתי כוס גדולה של מים מהברז ועליתי למעלה.
החלפתי את הפיג'מה לג'ינס שחור יומיומי וחולצה מקושקשת שרובה בצבע כחול, לקחתי ג'קט לבן ויצאתי במהירות אל בית החולים.."

נקודת המבט של שרלוט.
" השעה כבר 17:17 דקות, קמתי מסוג של שנת צהרים ארוכה, מאז שליאם הלך ועד עכשיו. ואם כבר ליאם, הוא היה אמור להגיע כבר.
אני יודעת שאני סתם דואגת. אבל הוא לא יודע כלום. כאלו הוא יודע אבל לא את הסיבות.
ואני פשוט רוצה שהוא יהיה איתי. כי אני יודעת, שזה לא יהיה להרבה זמן.
אני מקווה לנצל את הזמן איתו בצורה הכי טובה שיש.
לפתי, אחות אחת, לא מוכרת, נכנסה לחדר "שלום, שרלוט? היא אמרה, הנהנתי לחיוב. "אני רק אחליף לך את העירוי נוזלים, עירוי אחרון ואת כבר לא תצטרכי יותר." היא אמרה וחייכתי.
"שרלוט, אכלת היום?" היא שאלה. "אכלתי בבוקר קוראסון ומאז ישנתי כל היום" אמרתי לה.
" אני אבקש שיביאו לך לכאן ארוחת צהרים, את חייבת לאכול בשביל שניים." היא אמרה בחיוך.
הבטן שלי עוד לא גדלה. הסווצ'רטים הרחבים דיי עוזרים להסתיר, אבל זה נראה שהשמנתי איזה 2 ק"ג ואולי 3, לא משנה שמצריך דאגה להריון.
אני רק בחודש השני, יותר נכון סוף שני, אז אני לא דואגת.
היא סיימה להחליף את העירוי, ויצאה מהחדר.
שכבתי במיטה, בלי כל מעש, רק המחשבות מרצדות במוחי.
לפתע, אחות אחרת, נכנסה לחדרי " הבאתי לך ארוחת צהרים שרלוט" היא חיכה. היא הביאה לי פירה עם שניצל וכוס של מיץ תפוזים. האוכל כאן מגעיל, אבל אני מודה על זה שיש לי אוכל.
"תודה." אמרתי בחיוך קל.
היא הביאה לי את המגש והתיישבתי בצורה יציבה והתחלתי לאכול.
כעבור 15 דקות סיימתי לאכול, קמתי מהמיטה, מניחה את המגש על השידה.
הלכתי אל השירותים. אני נראית נורא. חיוורת מאוד ושערי פרוע. אבל את האמת שזה לא הפריע לי בכלל.
שפטתי את פניי לרענון אחרי כל השינה, התפניתי, ואספתי את שערי לקוקו גבוה מרושל, רק כדי שלא יכנס לעיניי.
האחיות כאן מאוד נחמדות, הן הביאו לי היום כל מיני מוצרי היגיינה נשית, ושאלו אם אני צריכה עזרה, דאגה שממש לא לצורך, ואני ממש לא רגילה לזה.
השעה הייתה כבר 17:54, מרוב המחשבות וההתעסקות במצב הזמן עבר מהר. נשכבתי במיטה. עצמתי את עיניי, וכנראה ששוב נרדמתי.
***
הרגשתי שמישהו מלטף את שערי, עיניי סרבו להיפקח, והן היו כבדות, אבל בכל זאת פקחתי אותן, וראיתי את ליאם.
חיוכו היה ממיס, הוא היה נראה מאושר, אפילו קצת.
"בוקר טוב" הוא אמר, ממשיך להישען על קצה המיטה, ליד ראשי, וללטף את שערי.
"בוקר" אמרתי, מתיישרת קצת. "ישנת? נחת? אכלת?" שאלתי, תוך כדי שאני משפשפת את עיניי. "כן, ואת?" הוא שאל, הנהנתי. ראיתי שהמגש עם השאריות כבר לא כאן, כנראה אחת מהאחיות לקחה אותו.
"דיברתי עם הבנים." הוא אמר, מביט בי, ואז במהירות מסיט את מבטו.
"אם הם לא קיבלו אותי, זה בסדר, אני כבר אסתדר" אמרתי.
" תביני אותם, הם היו איתי כשעזבת, וקשה להם לקבל את זה שאת חוזרת, כי מי יודע מה יהיה?" הוא אמר.
"אז הם אמרו לא, אני מבינה" לחשתי.
"דווקא הם אמרו שכן, וגם אם הם היו אומרים שלא, את יודעת שלא הייתי נותן לך ללכת לרחוב" הוא אמר מחייך חיוך חושף שיניים, החזרתי לו בחיוך קטן.
"סיפרת על התינוק? שאלתי, מסתכלת על כל דבר חוץ מאל ליאם.
"לא. אני חושב שזאת ההחלטה שלך למי לספר ומתי." הוא אמר, מביט לשנייה אחת בעיניי. והשנייה הזאת הספיקה לי להבין שקשה לו.
"תודה ליאם, על הכל." לחשתי לו. והוא חייך.
מפה לשם דיברנו על כמה מיני זכרונות שלנו מגיל קטן יותר. לא ראיתי את הבן אדם במשך שנה וחצי, וזה מרגיש כמו נצח. בכל זאת. היינו כמו אחים.
ליאם, הוא אהב אותי תמיד כיותר מאחות. אבל אני לא רציתי להרוס את זה, והכי חשוב לפגוע בו. אז שיקרתי שאני לא מרגישה אליו כלום.
זה באמת עבר לי. אבל אני מרגישה שזה מתחיל לחזור אלי שוב, כלומר הרגשות אליו.
אני מקווה שאני אשתלט על עצמי, כמו מיקודם.
"שר, הכל בסדר?" ליאם שאל. "כן, רק חשבתי על משהו, זה הכל, מה אמרת?" שאלתי. "שאלתי אותך את רוצה לטייל" הוא אמר, מגחך לעצמו.
"בסדר, רק דקה." אמרתי. הייתי עם כותנת של בית החולים, וגרביים שהיו לי. שמתי את נעלי הספורט השחורות, שמאוד לא מתאימות לכותנת בצבע תכלת בהיר. פיזרתי את שערי והעברתי בו את אצבעותיי מעט. לקחתי את העירוי עם המקל והגלגלים המוזרים, מזל שזה נייד, ויצאנו אל החצר. היה קפוא, אבל אני אוהבת את הקור הזה. "אני תכף חוזר" ליאם אמר, בזמן שהתיישבתי על חומה קטנה בצד האחורי. המקום היה דומם ואהבתי את זה.
לאחר כמה דקות ליאם חזר עם שתי כוסות של שוקוצ'ינו, כמה זמן לא שתיתי אחד כזה. "תודה" אמרתי וחייכתי אליו, הוא הגיש לי בזהירות את המשקה, ושתיתי בלגימות קטנות.
המשקה החם שרף בגרון, אבל זה חימם מאוד.
בנתיים, ליאם סיפר לי על איך זה לגור עם הבנים. כשרק הכרתי אותם, הם לא גרו איתו עוד, כי זה היה רק בהתחלה של האקס פקטור. ועכשיו אחרי שנה וחצי, הם נשמעים לי דיי מאוחדים.
אני לא רוצה להפריע לאיחוד הזה.
אני זוכרת את אחת מהפעמים שבאנו כולם לבית של ליאם והכנתי שם פשטידה וכולם טרפו אותה. האווירה הייתה כל כך נעימה.
מעניין אם לגור איתם יהיה משהו כזה.
עם ליאם, כבר גרתי עשרות פעמים, כל פעם לא נמשכה יותר מחודש. אז התחלנו לריב באשמתי, או שאבא שלי אילץ אותי לעזוב, ואני שיקרתי לו..
"את כאן?" הוא שאל. "סליחה ליאם, יותר מידי מחשבות, קצת מידי סדר." אמרתי. "זה בסדר, קחי את הזמן." הוא אמר ולאחר כמה שניות הוא חייך.
היה קר מאוד, נדמה לי שאני רועדת. "קחי" ליאם אמר, מביא לי את הג'קט הלבן והמחמם שלו " השתגעת? אתה רק עם חולצה קצרה מתחת" אמרתי לו. "אני עם ארוכה, זה בסדר."
הכותנות של בית החולים היו ארוכות מכל הבחינות, אבל ממש דקות.
הוא הניח את הג'קט על כתפי בשקט. כל כך מתאים לליאם.
המשכנו לדבר, לפעמים על דברים כואבים, שנינו אשמים בזה, אבל מהר שיננו נושא. "ליאם, כדאי שנחזור, אולי ירצו לבדוק אותי" אמרתי, קמה ומתמתחת והוא קם אחרי. ונכנסו בחזרה אל תוך בית החולים.."