just cant let her go- פרק 1, וואן די. *ארוך*

"אני…" מלמלתי. עד עכשיו רק חשבתי על המעמד הזה, אבל לא האמנתי שהפרידה תהיה כה קשה. "אני בחיים לא אשכח אותך. אתה האהבה הראשונה שלי, ואהבה ראשונה לא שוכחים. אתה עזרת לי, ואין לי אפילו איך להודות לך. אני אוהבת אותך, דין."
הוא הסתכל לי בעיניים , גם הוא, כמוני, לא האמין שנגיע לרגע הזה. למה החיים שלי חייבים להיות כל כך מסובכים? למה אני לא יכולה לעפעף בעיניים כחולות ולקבל כל מה שאני רוצה, בדיוק כמו הבנות המושלמות בכיתה שלי? היה לי כל כך קשה להגיע לאיפה שאני נמצאת היום; קצת יותר מקובלת מפעם, תלמידה מצטיינת, והכי חשוב- זאת עם החבר שכולם רוצים.
עכשיו אני צריכה לוותר על הכל, להתחיל שוב מאפס. ומי אמר שהפעם יצליח לי כמו פעם קודמת.
עד עכשיו לא בכיתי, אבל פתאום אני פשוט רוצה לבכות, לצעוק לעולם שנמאס לי ולחתוך מהעולם הזה. כל מה שרציתי הוא להצליח בחיים, ובשביל זה הייתי צריכה להיכשל בהכל.
"לכי… פשוט לכי לעזאזל!!" הוא צעק. הסתכלתי בעיניו במבט רחום. "ככה את מוותרת על כל מה שיש בינינו?! ועוד בשביל איזה להקה מטופשת שלא שמה עלייך בכלל?!"
זהו… הוא שונא אותי. אין כבר דרך חזרה.
אני לא אגיד שלא נפגעתי ממני, כי נפגעתי. אבל איכשהו באותם הרגעים פשוט רציתי לנשק אותו, למרות איך שהוא מדבר אליי.
"אני מצטערת. זה נגמר" אמרתי בלי רגש. אין לי ברירה, אני לא יכולה להמשיך לגרור את זה, כי זה פשוט לא ייגמר ככה.
הוא הסתכל עליי מאוכזב במבט כזה של 'איך את יכולה לעשות לי את זה?' נשבעת שרציתי ממש לבכות, הבעיה היא שאני לא יכולה. הלכתי משם מהר, אני לא יכולה להמשיך להסתכל עליו, זה שובר אותי.
עליתי על מונית מהר. נתתי לנהג 50 שקל והוא יצא לדרך אל שדה התעופה. כנראה זו הדרך האחרונה שאעבור בארץ.
יצאתי מהאוטו וטרקתי את הדלת חזק.
"הלו, עוד 50 שקל מזה?" הנהג צעק בקול מזרחי כזה.
"למה מה קרה?" שאלתי אותו בעצבים. "חשבתי רק 50, מה פתאום 100?!"
"את יודעת איך זה… מיתון, המונה דופק" הוא אמר. נאנחתי ונתתי לו שטר של חמישים. לאנשים לא אכפת היום כלום, רק כסף הם רוצים.
רצתי במהירות לדיוטי פרי, נוקשת על העקבים שלי ומוסיפה לרעש שגם ככה קיים. היו שם מלא חנויות, רציתי פשוט לקנות הכל ולא משנה מה. הסתכלתי הצידה, היה שם עקב שרציתי כבר שנה. הסתכלתי בשעון, איך כבר 01:00?! אני אאחר לטיסה!! לעזאזל. רצתי מהר, כמעט נפלתי. ואז ראיתי אותן… אותן הנעליים שקיבלתי לפני שנה. מיד נזכרתי בדין.. איך שהוא בא הביתה אחרי מלא זמן והראה לי אותן. כמעט נמסתי, הוא היה כל כך מקסים. היום כבר לא נשאר מכל זה כלום. עצרתי לכמה דקות וחשבתי רק עליו..
ואז, מרחוק, שמעתי את המזכירה הזאת עם הקול העדין אומרת "טיסה 674 יוצאת בעוד 5 דקות, אני חוזרת, טיסה 674 יוצאת בעוד 5 דקות!"
רצתי לשם מהר, זו הטיסה שלי. אני לא מאמינה… אני אאחר, ואז אני אחזור ומה אני אגיד? מה אני אגיד לדין? זה פשוט לא אמיתי. ועד שחשבתי שכבר עברנו את זה. אני בסיוט.
הגעתי איכשהו להיכל של השדה תעופה, מלא אנשים התאספו בתור. הסתכלתי בשעון… עוד 2 דקות, אני לא מספיקה! לעזאזל. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, מהלחץ כנראה.
"טיסה 674 יוצאת עכשיו, טיסה נעימה" טיסה נעימה עלק. אני לא מאמינה. הסתכלתי למעלה, לתקרה. זה פשוט לא קורה לי.
כל היום רץ לי בראש… מהרגע שפתחתי את העיניים ועד עכשיו. כמה בן אדם יכול לעבור ביום אחד?
רצתי מהר לאיזה מישהו שנראה מההנהלה.
"שמע, איחרתי לטיסה, זו הייתה טיסה ממש חשובה! מה אני יכולה לעשות?" אמרתי לו. הוא הסתכל עליי במבט מזועזע, כנראה אני מקרה חריג וזה לא קורה הרבה- או שהאיפור נמרח לי במהלך הבכי ועכשיו אני נראית כמו ליצן. אני אלך על האפשרות השניה.
"אממ… רוצי, אני חושב שעכשיו יוצאת טיסה 743, זו טיסת וי איי פי, משנה לך?"
"ניראה לך? העיקר שאני אלך. אבל לאן הטיסה?"
"זה ללונדון, הם אוספים כמה סלבריטים ומשם לריו דה ז'נירו. מתאים?"
"אחלה… אני כבר אסתדר ואמצא דרך להגיע לאן שאני צריכה. תודה, אתם ממש יעילים. דירוג 5, לפני שתבקש" אמרתי לו. מתאים לי וי איי פי. הנה הכל מסתדר לי