Life Story Of One Direction :)

~פרק 1~
אז הסיפור שלי התחיל ככה..
"זאין תקום כבר אתה תפספס את האודישן שלך יש לנו נסיעה ארוכה!" אמא שלי צעקה לי מהמטבח בזמן שהיא מכינה אוכל לדרך, "אין לי כח לקום!" צעקתי לה מהחדר ושמתי את השמיכה על הראש, "אולי לא נלך?" שאלתי אותה ולרגע היא לא ענתה. הורדתי את השמיכה מהראש וראיתי אותה עומדת לידי ונבהלתי, "לא נלך? אתה רציני?! אתה יכול להצליח מזה! אתה יכול להיות מפורסם זה משהו שתמיד רצית!" היא אמרה לי עצבנית וגם מאוכזבת, "אוף אבל אין לי כח לעמוד בתור הארוך הזה" אמרתי והתיישבתי על המיטה בזמן שאני משפשף עיניים עם שתי הידיים שלי, "זאין.. זה חשוב גם לך וגם לי וזה שווה את כל המאמץ הזה, תדע שאם לא נלך אני התאכזב ולא רק אני גם אתה כי אתה תבין מה פספסת" היא אמרה ובאה לצאת מהחדר, "אמא.." אמרתי, היא הסתובבה אלי ועשתה מבט של שאלה, "בואי רגע" אמרתי לה וקמתי מהמיטה. היא באה לכיוון שלי ועצרה כשהייתה מולי, "אני אוהב אותך ואני גאה שאת אמא שלי" נתתי לה נשיקה במצח, וחיבקתי אותה, "גם אני אוהבת אותך בן שלי" היא אמרה עם חיוך אוהב על הפנים, "אה ואמא דבר אחרון.. בואי נזדרז שלא נאחר" אמרתי, והיא כבר הייתה בפתח של החדר שלי. עשיתי לה נשיקה באוויר והיא חייכה, היא החזירה לי נשיקה באוויר והלכה להתארגן.
נכנסתי למקלחת שטפתי בזריזות את הפנים, ציחצחתי שיניים, עשיתי מקלחת מהירה שמתי על עצמי מגבת על החלק התחתון ויצאתי לחדר, ראיתי בגדים חדשים ונעליים חדשות על המיטה והיה שם גם את הבושם האהוב עלי.
חייכתי והתלבשתי מהר, שמתי עלי מלא בושם, סידרתי את השיער יפה, וירדתי במהירות במדרגות לסלון, "איך אני?" שאלתי את שלושת האחיות שלי שהיו כבר מוכנות בסלון, "ואוו אתה חתיך" הם אמרו לי שלושתן ביחד וקפצו עלי בחיבוק, "אני אוהב אותכן" אמרתי להן וחייכתי, "אני מאחלת לך שתעבור את זה ותצליח במה שתמיד חלמת להצליח" דוניה אמרה לי וחיבקה אותי. "אני מתרגשת ללכת לשם איתך אני יחזיק לך אצבעות" וואליה אמרה ונתנה לי נשיקה בלחי וחיבקה אותי, "אני אוהבת אותך!!" ספה אמרה וקפצה עלי בחיבוק.
עליתי שוב במדרגות ונעמדתי ליד החדר של אמא שלי, "אמא אני יכול להיכנס?" שאלתי ושמתי את היד על הידית של הדלת, "כן תיכנס" היא אמרה ונכנסתי, "ואוו אמא" אמרתי וחיבקתי אותה, "ייאלה הולכים?" היא שאלה והנהנתי בראשי. "דוניה, וואליה, ספה הולכים" אמרתי בזמן שאני יורד במדרגות, נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע, כל הדרך שרנו וצחקנו באוטו.
-אחרי תשע שעות-
"היי אני זאין מאליק" אמרתי לאישה שישבה בפתח האולם. "קח מספר ואל תוריד אותו ממך עד שאתה לא יוצא" האישה אמרה ונתנה לי מספר. "ואוו" אמרתי כשהסתכלתי על המספר שהיא נתנה לי "165616?!" אמא שלי הסתכלה ולא האמינה שיש מספר כזה בכלל. אמא שלי שמה לי את המספר על החולצה בגאווה ונכנסנו לאולם.
אני זוכר שהיו שם הרבה אנשים היו מבוגרים, נוער, ילדים והיה רעש חזק של דיבורים ושל אנשים שרים ורוקדים.
אני ואמא שלי מצאנו מקום לשבת והתיישבנו והתכוננתי לאודישן, ישבנו שם הרבה זמן אני חושב שכמעט שעתיים חיכינו. "מספר 165616?" איש אחד אמר נעמדתי והלכנו אליו. "תיכנס בבקשה" האיש אמר ופתח לי את הדלת, "בהצלחה!!" אמא שלי ואחיות שלי צעקו לי, הסתובבתי אליהם, חייכתי ונכנסתי לאודישן.