little things 11-12

שני פרקים קצרצרים של ליטל טינגס :)
מקווה שאהבתן!

פרק 11.

שוב צלצול בטלפון. על הצג, היה רשום שזה שוב קייל. בפעם המיליון היום אני עניתי לשיחה. "הלו?"
"קיילי.." שמעתי את קולו הנעים אומר, גורם לי להינמס. כל פעם מחדש. "אני יכול להסביר?" קייל שאל אותי בטלפון, ואני ניסיתי לא לבכות. להישאר חזקה.
"תסביר." אמרתי לו, נכנעת. הוא כבר חופר לי שעה שלמה.. ואני לא יודעת למה אני ממשיכה לענות..
"לא בטלפון." הוא אמר לי. "אני רוצה שניפגש בפארק."
הבטתי החוצה מהחלון. "להיפגש עכשיו? אבל מאוחר." אמרתי לו.
"בבקשה, קיילי.." הוא התחנן. "בבקשה.. תתני לי להסביר לך למה עשיתי את זה. אני לא יכול לומר לך את זה בטלפון.."
"אוקיי.." נכנעתי, שוב. "אני בדרך."
"יש!" שמעתי אותו אומר, מתלהב. "תודה, תודה שאת נותנת לי הזדמנות להסביר.."
"טוב, קייל.." אמרתי לו. "ביי."
התארגנתי, שטפתי את פניי שהיו רטובות מהדמעות, התלבשתי ויצאתי.
שוטטתי ברחוב, מסתכלת לכל עבר. ידיי היו בכיס מעילי, כי היה קר. מרחוק ראיתי את הפארק, שהיה נראה חשוך כי אף מנורה לא דלקה ברחוב. חוץ ממנורה אחת, שלידה ראיתי צל מוכר לי. התקרבתי קצת, וראיתי את הפנים של קייל.
"היי," אמרתי לו, נעמדת מולו. "קדימה, תסביר."
"כל מה ששמעת.." הוא התחיל לומר, גורם לי להתרכז במילותיו. "כל מה ששמעת, זה נכון. אני לא אשקר לך. בהתחלה באמת היו לי כוונות כאלה, אבל.. לאט לאט התחלתי להכיר אותך. והתחלתי לחבב את האישיות שלך. אני מחבב אותך.." הוא אמר לי, מתקרב אליי. אני עליתי על קצות האצבעות, במטרה לנשק אותו. חשבתי שזה מה שהוא רוצה. נשיקה. את האמת, זה מה שגם אני רציתי.. נשיקה מקייל, שבעבר הייתי כל כך דלוקה עליו אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. וכרגע, אני כן יכולה לעשות עם זה משהו. הוא כן מחבב אותי.. והוא אפילו לא שיקר. לא הכחיש. זה אומר שזה כן אמיתי. שהוא כן מרגיש משהו.. אז קדימה, תנשק אותי! תנשק אותי!
אך לא, זה לא מה שהוא רצה. הוא עבר את שפתיי, וקירב את פיו לכיוון האוזן שלי. "עזבי." הוא אמר לי. "אני לא יכול לחבב אחת כמוך. אחת שהיא מכוערת מבחוץ, ומבפנים." הרגשתי דחיפה קלה, ומצאתי את עצמי נופלת לתוך שלולית מים.
"היה כיף להכיר אותך, קיילי ג'ונסון. חבל שזה קרה בכלל, מכוערת!" הוא אמר, מחייך את החיוך המתנשא שלו. הוא הסתובב, והתחיל ללכת לכיוון ביתו, משאיר אותי בתוך השלולית. בוכה, מלוכלכת.

פרק 12.

התחלתי לבכות. לבכות. לא היה אכפת לי שעדיין הייתי בתוך השלולית המטונפת.
בגדיי התלכלכו, בדיוק כמו נשמתי, שהתלכלכה גם היא. התלכלכה משקרים. הרגשתי באותו הרגע, כמו אחת שכל החיים שיקרו לה. תמיד משקרים לי. תמיד אנשים כמוני מפסידים, יוצאים טיפשים..
קמתי מהשלולית, מסדרת מעט את בגדיי. דמעותיי לא הפסיקו לרדת.
כבר לא יכולתי לראות את קייל באופק, וטוב שכך. אני לא רוצה בכלל לראות אותו יותר. הלכתי לכיוון הבית שלי, לא מפסיקה לבכות. לבכות, לבכות ולבכות.
הייתי מול דלת הכניסה לבית שלי, והנחתי את ידי על הידית. פתחתי את הדלת באיטיות, חומקת ללמעלה מבלי שאימי תבחין בי. רק זה חסר לי עכשיו, שתתערב לי בחיים.
עליתי ללמעלה במדרגות, לקחתי לעצמי בגדים ונכנסתי להתקלח. לא חושבת על כלום. אפילו לא שרה, שזה הדבר היחידי שהיה מרגיע אותי במצבים שונים.
ניקיתי מעליי את הלכלוך, הבוץ המגעיל שנדבק עליי כשנדחפתי לשלולית. אבל הרגשתי מלוכלכת מבפנים. הרגשתי איך כל חיי מתלכלכים.. הרגשתי איך שכבר לא בא לי לחיות יותר כשכל החיים שלי הם.. הם.. לכלוך אחד גדול.
ולרגע, נזכרתי. נזכרתי בדבר היחידי שהסב לי אושר, כשהיה לי רע…/ הדבר הזה, שקוראים לו 'ליאם פיין'..
אין נתתי לו ללכת ככה מהחיים שלי? למה נפרדתי ממנו? הוא היה הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים, ואני.. כמו טיפשה, נתתי לו ללכת. לברוח.
יצאתי מהמקלחת, מתלבשת בבגדים לא כל כך יפים. לא היו לי בגדים יפים בארון, כי אני לא כזאת מטופחת, ולא כל מה שמעניין אותי זה בגדים ואופנה. את האמת, אני בכלל לא יודעת למה בגדים ואופנה זה חשוב כל כך לנערות.
ניגבתי את שיערי השחור, שדי ארך לי כי מזמן לא הסתפרתי. אהבתי אותו תמיד קצר ופשוט, אבל משום מה עכשיו ארוך היה נראה לי יותר מתאים. לא שזה באמת עניין אותי, אורך השיער, אבל התחלתי לאהוב את שיערי יותר כשהוא ארוך מאשר קצר.
לקחתי את הטלפון שלי, שהיה מונח על השידה. דפדפתי קצת באנשי הקשר, שולחת הודעה.
-'רק שתדע שאני אוהבת אותך' רשמתי, ולחצתי על 'שלח'.
'ההודעה נשלחה לליאם פיין' היה רשום לי בטלפון, ואני זרקתי אותו על הריצפה, קפצתי על המיטה והתחלתי לבכות.
למה אני חייה בכלל ?! כדי לסבול ?!