Little things 2-

*ליל הנשף.*
"אני לא מאמינה.. זו הפעם הראשונה שהבת שלי הולכת לנשף!" אימי התרגשה, תוך כדי שהיא מסדרת קצת את השמלה. נכנסתי למכונית שלי והתחלתי לנהוג. נסעתי בזהירות, ותוך 10 דקות כבר הייתי שם. יצאתי מהמכונית, ומהר שמתי את המסכה שלי.
הייתי לבושה ככה:
http://www.polyvore.com/cgi/set?id=94621334

מהמועדון כבר שמעתי את המוזיקה. זה היה המועדון של אבא שלי.. אמא שלי שנאה את המקום הזה. אבא שלי היה שם כל כך הרבה, והם לא היו מתראים. וכשהם כן ראו אחת את השני, הם היו רבים.
בסוף הם התגרשו. אני זוכרת מתי זה היה.. כשהייתי בכיתה ט', ועברתי לבית הספר החדש. אבא שלי ניסה לדבר איתי בטלפון, אבל לא הסכמתי. לא רציתי לדבר איתו..
"כמה זמן לא ראיתי אותך!" שמעתי את אבי אומר, וראיתי אותו עומד בכניסה, והולך לכיווני. הוא חיבק אותי, מחייך.
"זיהית אותי?" שאלתי אותו. הריי, הייתי עם מסכה.
"אבא תמיד מזהה את הבת שלו." הוא אמר לי, מחייך. "תיכנסי."
נכנסתי. הכל היה בסגנון.. שאני לא רגילה אליו. מפות על השולחנות, שהיו מלאים בהמון נערים.. עמדת די-ג'יי, ורחבת ריקודים..
די התפעלתי מהמקום הגדול. הרבה זמן לא הייתי פה. אני חושבת שהייתי באה לפה בילדותי, לעזור לאבא שלי.
חיפשתי את המקום השמור לי, ולבנתיים בחנתי את כל אלה שהגיעו. הרבה בנות עם שמלות מלמלה, שלמרות המסכה שעליהן היה אפשר להבחין בפרצופן היפה. היו שם כל כך הרבה בנות מחייכות, ורק אני משתדלת שלא לחייך כדי שלא יראו את הגשר. לפי דעתי גשר זה דבר יפה, אבל עליי זה לא. זה רק כיער אותי. ועוד עם המשקפיים..
עשיתי בשכל שהורדתי אותן כעת. היה לי מספר נמוך, אחד וחצי אני חושבת, ובגלל זה הייתי יכולה להסתדר בלעדיהן בלי בעיה. אבל לא רציתי.. רציתי להיות איתן. אני חושבת כדי להסתיר את העיניים שלי, שזה גם חלק בגוף שלי שאני לא אוהבת. את האמת, אני לא אוהבת כלום בעצמי. כלום.
ראיתי את המקום שהיה שמור לי. שולחן 10, שמסביבו התיישבו חמישה בנים. יופי, כל הכבוד.. תקעו אותי בשולחן עם בנים. אני בקושי עם בנות מסתדרת. רק נקווה שהם לא ינסו לדבר איתי, כי אני לא יודעת לדבר עם בנים. תמיד יוצא לי לגמגם.
"היי.." אחד הבנים אמר, פיו מלא באוכל.
"ה..היי.." כבר התחלתי לגמגם, אולי גם להסמיק. אני לא חושבת שאי פעם בן דיבר אליי. חוץ מאולי לצחוק לי על המשקפיים, או על הפה.. או לקרוא לי 'חננה' ו'תולעת ספרים'.
ואני בחיים לא דיברתי עם בן, או על בן. אני לא חושבת שניסיתי לדבר בכלל למישהו כל ה-4 שנים האלה שאני לומדת בבית הספר הזה.
"אז איך קוראים לך?" אמר לי בן אחר, שלו בצלחת היו כמה גזרים. יש לי התמכרות לגזרים.. אני יכולה לאכול כל היום רק גזרים!
"ק..קיילי.." גמגמתי, ופזלתי לכיוון הצלחת שלו. יש כאלה שטוחנים ממתקים, יש כאלה שטוחנים חמוצים. יש כאלה שטוחנות סלטים כי הן 'מנסות לשמור על הגזרה', ואני פשוט מכורה לגזרים.
"את רוצה?" הוא שאל אותי, כששם לב שהסתכלתי לו על הגזרים. סירבתי.
השירים התחילו להתנגן, ואנשים התחילו לקפוץ לרחבה ולרקוד. אפילו הבנים קמו ורקדו. אבל אני העדפתי לשבת, לאכול משהו..
הלכתי לכיוון הבר, והברמן הציע לי כמה מאכלים לאכול. ביקשתי ממנו משולש פיצה, וגזרים בצד [כי אין על גזרים !]
התיישבתי, והתחלתי לאכול. התעסקתי רק בצלחת שלי, ולא רציתי לראות את כולם רוקדים מסביבי.
"קיילי, את רוצה לרקוד?" שמעתי קול גברי קורא לי. הרמתי את מבטי, וראיתי שזה אחד מהבנים שישבו ביחד איתי בשולחן.
"א.. אני אוותר .." גמגמתי, והוא התיישב בכיסא לידי.
"אני ליאם." הוא אמר, ושלח לי את ידו. לחצתי את ידו, וחייכתי.
"א..אתה יכול ללכת.. אני ב..בסדר.." אמרתי לליאם, והוא חייך.
"זה בסדר, אני אשב קצת איתך.." הוא אמר לי, ואני חושבת שהסמקתי. "למה את לא רוצה לרקוד?"
"א..אני לא אוהבת ל..לרקוד.." אמרתי לו, והתחלתי לאכול לאט את הגזר.
"אז למה באת לכאן אם את לא אוהבת לרקוד?" הוא שאל אותי, והמשיך לדבר כשהוא שם לב שזה נשמע לא טוב. "כלומר, אני כן שמח שאת פה. אבל זה מועדון לריקודים.."
"סתם פשוט.. אבא שלי מנהל את המועדון." אמרתי, כבר פחות מגמגמת. "ואני במילא לא הולכת לנשף של הבית ספר שלי, אז.." בטעות פלטתי, וכל כך הצטערתי על זה.
"למה את לא הלכת לשם?" הוא התעניין ושאל, ואני חזרתי והסתכלתי על הצלחת שלי, שלאט לאט התרוקנה יותר.
"סתם, לא היה לי כוח.." שיקרתי לו, והוא חייך אליי.
"את בטוחה שאת לא רוצה לרקוד?" הוא שאל, והושיט לי את היד. החזקתי אותה, ונעמדנו.
"רק כי אתה מבקש, ליאם.." אמרתי לו בחיוך, והלכנו לכיוון הרחבה. התחלנו לרקוד, ואני מודה שהיה די כיף. אבל עכשיו רק חסר לי שהוא יסתכל עליי יותר מקרוב…