Little things 3-

"כיף לך?" ליאם שאל אותי, מחייך.
"כן.." אמרתי לו, מחייכת אליו גם. אני חייבת להודות, היה לי די כיף. אבל אני בטוחה שעכשיו בבית הספר, עושים יותר כיף. בטח רוז עכשיו נמרחת על קייל, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. אני די מאוהבת בקייל בסתר, אבל אני חושבת שהכי טוב זה להכחיש. הוא אף פעם לא באמת הסתכל אליי, אז אני לא חושבת שמשהו אי פעם יקרה. אבל עדיין. אני לא יכולה שלא להוריד ממנו את העיניים..
השיר הקצבי והמקפיץ, התחלף לשיר שקט, וישר אני וליאם קפאנו במקומנו. הסתכלתי מסביבי, ואנחנו היינו היחידים שהפסקנו לרקוד. שניים מהבנים כבר מצאו עם מי לרקוד, והשניים האחרים רקדו אחדד עם השני ולא הפסיקו לצחוק. דרך אגב, זה לא נראה כל כך טוב.
"אפשר לרקוד איתך?" ליאם שאל אותי, והנהנתי. הנחתי את ידיי על צווארו של ליאם, והוא הניח את שלו על גבי. היה דווקא כיף סוף סוף להרגיש פתוחה כלפיי בן, ולתת לו לגעת בי. זה היה ממש נחמד להרגיש שיש פה מישהו שבאמת רוצה שאני אבוא ואעשה כיף. לפחות, אני חושבת שאלו היו הכוונות שלו.
לפחות מה שחשוב הוא שנהניתי בערב הזה, כמו שלא נהניתי בחיי. וזאת הרגשה טובה.. זאת הרגשה של מנצחת.
השיר האיטי פסק, והתחלף למוזיקת רקע. כולם התפזרו והתיישבו בשולחנותיהם, ואני וליאם הלכנו ביחד לשולחן.
"אז אני חושב שזה הזמן שנכיר.." אמר אחד מהבנים, וחייך. "אני זאיין.."
"ואני הארי." אמר אחד מהבנים, שרקד עם בן אחר.
"אני לואי." אמר הבן שאכל גזר, ורקד עם הארי.
"ואני נייל.." אמר זה שאכל מקודם הרבה אוכל..
"היי .." אמרתי להם, הפעם קצת יותר עם ביטחון עצמי ממקודם. הם לא מכירים אותי, וזו הזדמנות טובה לנסות לעשות משהו יוצא מן הכלל. משהו שאני לא רגילה לעשות ..
"אז את אוהבת גזר?" אני חושבת שלואי שאל אותי.
"התמכרות.." צחקקתי, ושמתי לב שהוא התלהב.
"אני מת על גזר!" הוא אמר, מחייך.
"שמים לב.." אמרתי לו. "הצלחת שלך מלאה בגזרים.."
"ואני מת על אוכל." נייל פלט מפיו.
"גם אני אוהבת לאכול.." חייכתי אליו.
כל הערב הזה, רק דיברנו, צחקנו, הכרנו אחד את השני [את השלישי, את הרביעי, את החמישי, את השישית..]
בסוף הערב, כולם היו ברחבה ואני יצאתי לבחוץ, לשאוף אוויר. היה מזג-אוויר קריר בחוץ, ואהבתי את זה. נשמתי לרווחה, מחייכת.
"מה את עושה פה לבד?" שמעתי מישהו שואל מאחוריי. הסתובבתי, וראיתי את ליאם מתקרב אליי.
"נושמת קצת אוויר.." אמרתי לו, וחזרתי להסתכל לכל עבר. על המכוניות שעוברות, על האיזור המלא אנשים הזה. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה במקום כזה, אדבר עם בנים ואתחבר אליהם, או בכלל אהיה בקרבת כל כך הרבה אנשים. אני בחורה בודדה שתמיד תמצאו אותה קוראת ספר או כותבת משהו חדש.
"אז היה לך כיף?" ליאם שאל אותי, ואני והוא התיישבנו על ספסל שהיה קרוב מאוד למועדון.
"היה לי מאוד כיף.." אמרתי לו, מחייכת.
"אבל אנחנו נפגש עוד, נכון?" ליאם שאל אותי, וזה בדיוק הרגע שהרגשתי,
זהו.
נהרסה השמחה.
החיוך שלי התחלף למבט כואב, וניסיתי להראות לליאם עד כמה שאני כן שמחה ועד כמה שכיף לי.
"קרה משהו?" הוא שאל אותי, והסתכל עליי. אני לא יכולה להיפגש איתו עוד.. אני יודעת שהוא לא ירצה. כל כך הרבה אנשים בחרו לא להיות איתי, להתרחק ממני, לא לדבר איתי ולא להיות בקשר איתי רק בגלל המראה החיצוני שלי. ואני מפחדת שזה מה שליאם או שאר הבנים יעשו כשהם יראו מי נמצאת מאחורי המסכה. אבל מצד שני, אני לא רוצה לומר שלום לאנשים שסוף סוף מכירים את הפנימיות שלי, ולא את החיצוניות.
"לא קרה כלום.." עניתי לליאם, שהיה לו מבט מודאג בפניו. "פשוט אני מעדיפה שלא נפגש או משהו.." ראיתי את המבט הנפגע של ליאם על פניו.
"למה?" הוא שאל אותי, והשפלתי מבטי.
"אני מעדיפה שלא לדבר על זה, אבל באמת שזה לא קשור אליך.." אמרתי לליאם, מנסה להרגיע את החששות שלו.
"אז למה זה קשור?" הוא שאל אותי, והסתכל עליי קצת יותר מקרוב, הוא נגע במסכה שלי.
"ממש בבקשה, אל תוריד אותה.." אמרתי לו, ותפסתי את ידיו. "בבקשה.."
"אז את יכולה לספר לי מה קרה?" ליאם שאל אותי. "אני פה בשבילך.."
אבל איך אני אדע שהוא לא ילך כמו כולם?יפגע בי כמו כולם? רק כי אני תולעת ספרים, חננה עם משקפיים גשר ושיער מבולגן? אחת שלא אוהבת להתאפר כי זה רק הופך אותה ליותר מכוערת, אחת ששונאת כל חלק בגוף שלה, ויורדים עליה ככה מאז כיתה ט'? ואפילו לפניי זה, לא היו לי כל כך הרבה חברים.
אז מה לעשות, לספר לו ולהסתכן, או לוותר ולגרום לבן אדם היחיד שאי פעם ניסה לגרום לי לחייך, ללכת ממני?