My weird life פרק 12[1D]

נ'ק מבט של סופי
" בוקר. החתכים שורפים והגרון גם כן. מנסה לשכנע את עצמי שיהיה טוב אבל לא שום דבר לא טוב. אני מנסה לבנות תדמית שגויה וזה לא אני וזה כואב. אני גם פוחדת להיחשף. איך להגיד הכל לליאם? איך להגיד לו את זה.? שאני בהריון, מסם אונס. שהייתי עוד קורבן במועדונים. שאין לי מושג מי האבא שאין לי מושג איך לגדל ילד בגיל 18. אני לא מסוגלת לעשות הפלה. יש לי רק עוד שבועיים עד חודש שלישי, שבוא כבר אי אפשר להפיל. איך אני אספר לו על כל הכאב שלי?, אני אוהבת אותו. אני לא רוצה לפגוע בו.אני רוצה להישתנות. אבל אני צריכה עזרה."

נ'ק מבט של אנג'ל
" היי אנג'ל, זאת סופי קיבלתי תמספר שלך מליאם, אנחנו צריכות לדבר (:" קיבלתי הודעה, דיי מפתיעה " מי זאת?" נייל שאל "ליאן" אמרתי. אני לא רוצה שיידע משום מה" כן, מתי נוח לך ואיפה?(:" החזרתי לה " באלך בארבע בארומה?" שלחה " מעולה, אני אחכה לך בכניסה" מעניין מה היא צריכה ממני. יש לה תדמית ככ שונה משלי. שאני לא יכולה לחכות לרגע הזה שבו אני אשאל אותה מה קרה. "את נראית מודגאת" נייל אמר, הוא מכיר אותי טוב מידי "כלום, אני בסדר,קצת .. כאלו זה הכל מהר מידי אני צריכה לחשוב" אמרתי ויצאתי, אני מבולבלת. אני לא אוהבת אותו או מאוהבת בו אבל אני מרגישה את ההרגשה הכי טוב שיש שאני איתו. אבל.. יש את עניין כריס.., הוא חזר לשלוח לי הודעות כמו " מה את ונייל בקשר?" " השתחררת ,מחכה לך ללילה" "בואו אני רוצה אותך " "תעני לי זונה!" "אני יודע שזאת את!!!!! וזאת רואה את זה"
כריס, היה הילד הכי מקובל בשכבה. נהיינו חברים כי הוא חשב שאני קלה. הוא ניסה לנצל אותי כמה פעמים. וכמובן שהצליח בחלק מהם. הוא הסיבה שנאנסתי. הוא.., לא היה לו אכפת ממני בכלל. לא היה אכפת לו מהריון או שאני כלואה במוסד, או מהרגשות שלי. " תפסיק להטריד אותי. פתחתי חיים חדשים. אין אתה. ואין אני ביחד! תעזוב אותי בשקט" שלחתי לו לאחר שקיבלתי את הודעתו האחרונה" אני חם עלייך ביץ' שלי" " הדחייה שלך מושכת" אמר. התקשרתי לחברת פאלפון " אפשר להחליף מספר? כן אא אוקיי כמה זמן ? אא לבוא לחברה? אוקיי מחר אני אקפוץ תודה רבה" ניתקתי את השיחה. בשלב זה כבר יצאתי מהבית. עד עכשיו הייתי במקלחת שבסוף המסדרון בוכה את נשמתי. הלכתי לא יודעת לאיפה , מישהו משך אותי לשיחים אחריי השיחים מתקמדים במהירות ליער. אוחז בי בחוזקה ובכאב רב " תשחרר אותי!" צעקתי נאנקת בכאבים " שוב נפגשים" אמר בחיוך, כריס, כמה צפוי. הוא הוריד את חולצתי, ואת המכנס הקצר כפכפי נפלו. בשערי נאסף לאחור והוא מתחיל בשלו ואני מנסה שלא לבכות מולו, עוצמת עייני מחכה שזה יעבור " אח אח " גניחות ואנחות חלושות נשמעו מפיו. ואני לא צועקת לעזרה. מפחד. אני מכירה את המקום הזה. אין כאן אף אחד חוץ מנרקומנים. לאחר כמה דקות. שוכבת בסמטה, שלשלם הובלתי. ללא בגדים חוץ מחזייה ותחתונים. נתתי לדמעות שלי לצאת. אני לא מאמינה שזה קרה שוב, אני מרגישה מחוללת. פגועה. והכי שבורה. השעה כבר 3 ואני שוכבת שם " אני לא אוכל לבוא היום" שלחתי לסופי " קרה משהו?" השיבה לאחר דקות מספר" לא הכל בסדר, פשוט צצו תוכניות " אוקיי נקבע מתיישהו" שלחה לי. לבשתי לאט את בגדי. סידרתי את שערי. מוציאה ממנו עלים. מנגבת את הדמעות מנסה להראות שהכול בסדר. אבל לא.

נק מבט של נייל
" לא רצתי אחריה, אני מכיר אותה היא תלך לטייל ותחזור מאוחר יותר. היא אוהבת להתייחד עם הטבע . היא אוהבת את הנוף החופשי הזה. עברו כבר 7 שעות מאז שהיא הלכה. השעה כבר 6 בערב. אני מתחיל לדאוג לה, היום שלי עבר בהמון מחשבות שכבתי במיטה כמה שעות מבלי לזוז. מדי פעם שתיתי מים והלכתי לשירותים חוץ מזה כלום. " אני יוצא " אמרתי לזאיין שהיה במבט כועס בסלון מחבק את תהל. יצאתי הלכתי לטייל, לפתע ראיתי אותה. יושבת בספסל אחד בוכה. ניגשתי אלייה בזהירות " אם את בוכה בגלל זה אני מצטער ש.." אמרתי אבל נקטעתי " חבק אותי" היא אמרה. חיבקתי אותה. היא בוכה על החזה שלי " אני רוצה לחזור" לבית?" שאלתי " לא, לחזור למוסד.." למה?" שאלתי הרי כל מה שהיא רצתה היה לצאת משם " שם התייחסו אליי כמו שאני אליי. בחוסר תקווה. שאני כמו כולם לא יותר ."את יותר מכולם " אמרתי. "אנחנו ננסה ביחד. אני מבטיח לך " תודה" היא אמרה בחיוך שבור."

נ'ק מבט של אנג'ל
" אני לא אספר לו. אני לא יכולה. "נחזור?" שאל הנהנתי לחיוב. הלכנו שהוא מחבק אותי. "אני אכין ארוחת ערב. תנוחי בנתיים" אמר בחיוך עליתי לחדר שכבתי במיטה ושוב הדמעות זלגו. אני מרגישה ככ רע עם עצמי עכשיו. לקחתי את הסכין שלי. שלא נגעתי בו שלוש שנים. והתחלתי לחתוך פס ועוד פס הבכי מתגבר ואני מסתחררת שמה בכוחות האחרונים שלי מוזיקה. רוק כמובן וצורחת באפס כוחות עומדת וצונחת למטה.."