My weird life פרק 13 [1D]

נ'ק מבט של אנג'ל
" אני לא אספר לו. אני לא יכולה. "נחזור?" שאל הנהנתי לחיוב. הלכנו שהוא מחבק אותי. "אני אכין ארוחת ערב. תנוחי בנתיים" אמר בחיוך עליתי לחדר שכבתי במיטה ושוב הדמעות זלגו. אני מרגישה ככ רע עם עצמי עכשיו. לקחתי את הסכין שלי. שלא נגעתי בו שלוש שנים. והתחלתי לחתוך פס ועוד פס הבכי מתגבר ואני מסתחררת שמה בכוחות האחרונים שלי מוזיקה. רוק כמובן וצורחת באפס כוחות עומדת וצונחת למטה."
נ'ק מבט של סופי
"כן, אני רוצה לאשפז את עצמי. כן.. אוקיי לא.. ב4 תודה. ביי" ניתקתי את השיחה עם פקידת הקבלה של מוסד פסיכולוגי שהחלטתי להירשם עליו. הדמעות זלגו. אך המשכתי בשלי. שטפתי פנים. והתקשרתי לליאם " היי, לי באלך להיפגש מאוחר יותר?" שאלתי מנסה שלא ישים לב בקולי השבור. " כן, ב10 בגג?" שאל " כן " "קרה משהו ?" " לא, לא קרה כלום סתם להיפגש" טוב, נדבר כבר" אמר בקול חלש וניתק.. שיחה מוזרה. אני יודעת שהוא חושד במשהו. "

נ'ק מבט של ליאם
" מה פתאום היא רוצה להיפגש אחריי שהיא ברחה מהים. ואני יודע שמה שהיא אמרה על אחותה. הוא שקר. הכל קורה כל כך מהר, זה מחרפן אותי! השעה הייתה שלוש בצהוריים את שאר היום העברתי בצפייה בטלויזיה ובמחשבות רבות על הכל, השעה הייתה תשע ועשרים. התחלתי להתארגן לאט. בשעה 21:40 עליתי לגג שלנו. ששם אני וסופי, נפגשים לפעמים הכנתי עוגיות, ועוגה אחת ומיצים טבעיים. כמו שאנחנו אוהבים וחיכיתי. כל כך לאט הזמן עבר. שזה כבר כאב.."

נ'ק מבט כללית [ לא של אף אחד]
" סופי הגיעה. לבושה בשלמת מקסי לבנה ולא צמודה. זה לא קורה הרבה שהיא לובשת לבן או לא צמוד.
היא הייתה עם איפור קלילי של שפתון שקוף ומסקרה. היא נעלה נעליי בובה עם עקב קל מאוד. בצבע שמנת עם כמה ניטים שחורים. היה לה שני צמידים חלקים ועבים על היד. אחת שחור אחד לבן. והם הסתירו את החתכים. והכי חשוב היא שמה אותו. את החיוך המזויף . היא נגשה לליאם. יושבים שניהם בשולחן בשקט. מידי פעם מבטיהם מצטלבים השתיקה הזאת כבר הפכה לכואבת. ליאם לא הבין . למה היא ככה. כל כך חגיגית. למה היא שונה מבדרך כלל,והכי חשוב למה היא שונה מכולן. למה דווקא הסיבוך שלה גורם לו לרצות אותה יותר. למה הוא לא עושה את הצד הראשון " את כל כך יפה היום" פלט ליאם " ת..ודה" אמרה בהיסוס. קשה לה לשמוע מחמאות. השתיקה כבר צרמה. לשניהם. העיינים שלה כבר כאבו. מהבכי שעמד לצאת. היא עוזבת . למוסד. בעודה בהריון בכמעט חודש שלישי. לא יכולה או רוצה לעשות הפלה. אך גם לא מוכנה לתינוק. היא לא נראית ככה. בן אדם כזה. היא נראית חזקה אבל היא ממש לא. ליאם היה שקוע בעייניה הירוקות שפתאום לא ניתן לקרוא אותם כמו בדרך כלל. היה לה מבט ריקני בעיינים. השעה כבר חצות השעות הגדול שעל הגג הורה זאת. הם פשוט ישבו שעתיים ושתקו."

נק מבט של ליאם.
" מה קורה לך?" שאלתי. אחריי שעתיים כואבות של שתיקה. "כלום.." אמרה " זה לא כלום, דיי כבר לדחות את העזרה שמציאים לך " בשלב הזה היא כבר נתנה למבט הריקני להיעלם והחלה בבכי. חיבקתי אותה. לקחתי אותה מהשולחן אל מעקה הגג. העיר כל כך יפה בשעות האלה ובגובה הזה.
" עכשיו ספרי?" שאלתי מנסה שלא להראות לחץ " ליפני שלושה חודשים.. במועדון.." היא אמרה ונפלה לריצפת הגג הקרה. " מה קרה?!" " נא..נסתי" התקרבתי אלייה. חיבקתי אותה חזק. " אני אעזור לך להישתקם, מלך למוסדות ו.." אמרתי אך נקטעתי " אני בהריון .." אמרה בהשפלת מבט, כאלו שזאת אשמתה " אני אהיה איתך" אמרתי מבלי לחשוב" אני אתמוך בך.. בכל החלטה" אני בשלב בו נשארו לי שבועיים אם להפיל או לא…" אמרה שוב במבט מושפל " סוף זאת לא אמשתך, אל תחשבי על להפיל אני אעזור לך בהכל " חיוך קל עלה על פנייה. מנגב לה את הדמעות" קבעתי לי איפשוז לשלושה חודשים. לבד" אמרה " את תעברי את זה אני מבטיח לך " אמרתי. " אני מקווה שזה יעזור." אני אהיה איתך שם. אני אבקר אותך וייתנו לך לצאת לבדיקות של התינוק או התינוקת שלך ואני אהיה שם." זה כבר ממש העלה את החיוך שלה "תודה" אמרה "הכל בשבילך" הוספתי. התקרבתי אלייה. ושתפיי רכנו בעדינות על שפתייה. זה היה כל כך מדהים.."

נק מבט של נייל
"מה יהיה המצב שלה?! " שאלתי בלחץ את הד"ר " אנחנו לא יודעים מה קרה לה, אנחנו חושבים שזה ניסיון התאבדות. היא פגעה בוורידים בצורה קיצונית. מצבה קשה. נעשה כל שביכולתנו. כרגע היא בתרדמת " אמר והלך הדמעות כבר חנקו אותי. אני לא רוצה לאבד אותה שוב והפעם לתמיד אני כל כך אוהב אותה.. אני רוצה להיות איתה עכשיו ולחבק אותה. ולנשק אותה ולהצחיק אותה.. אני משתגע.. "

נק מבט של אנג'ל
" זה באמת היה שווה את זה?, כן זה כן. אני מתנגדת למוחי. הגוף שלי רדום אבל המוח פועל לא מצליחה לזוז. משתגעת בשקט ששורר בחדר. עדיין מרגישה מחוללת. אחריי שלוש שנים כמעט שזה לא קרה. זה חזר. וזה עוד יחזור הוא לא יוותר. גם אם נשים אותו בכלא. הוא ישתחרר בפרוטקציות. הרי יש לו קשרים במשפחה. הוא עושה הופס ויש לו כל מה שבא לו. צד אחד אומר לי למות. לתת למוחי להפסיק לעבוד וכך גם ללב. וצד אחר אומר לי להלחם. אני לא יודעת.. כל מה שעברתי כל מה שאני אעבור כל מה שאני עוברת.. הכל יותר מידי פשוט.. אני מצטערת.. אני מצטערת שנולדתי.. להורים שלי לא אכפת ומקס בטח חושב שאני בסדר אבל לא אני ל א פ ש ו ט ל א . כל כך מוקפת אנשים וככה מרגישה לבד. זה הגיוני בכלל? מצליחה הכל מעורפל. חדר לבן אני מתקדמת עליו .אני מסוחררת יותר ויותר אני פותחת עיינים. איפה אני? מה זה החדר הלבן הזה ? והכי חשוב מי זה הבלונדיני שיושב לידי?
לא מצליחה לדבר. רק בוהה בו והוא בי הוא שותק אך רואים שהוא רוצה לדבר " סל..יחה. מי אתה?" מלמלתי הוא שתק לכמה שניות " את באמת לא זוכרת?" אמר שהדמעות שלו כבר חנקו את גרונו..