My weird life פרק 17 [1D]

צחק. " בחלק" היא אמרה בחיוך. " אנחנו נערוך לך כמה בדיקות. נייל צא איתי החוצה בבקשה" יצאנו " מה קרה?" שאלתי. " נערוך לה בדיקות לגבי האמנזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. אלה על הסיבה שהיא הגעה לכאן. זה נראה כמו נסיון התאבדות ואם זה אכן כזה זה לא יכול לעבור בשתיקה.." " אנג'ל היא מסובכת, לפי התיק שלה. אני אנסה לדבר איתה אבל שהיא תהייה רוגעה יותר.." הוא הנהן. והלך. אני לא רוצה לחוות את אותו סיפור עם אנג'ל. לפתע קיבלתי הודעה " מה נסגר אחי?" מליאם. " אני לא יודע.. אמרת לבנים.?" השבתי "אמרתי שאתה ואנג'ל לא תהיו בבית לקצת ושלא ישאלו שאלות כי אין לי את התשובות. איך אתה?" מיואש.." "אתה בטוח לא רוצה שאני אבוא?" "לא, זה בסדר. אני אחזור כנראה היום לקצת. ואעדכן את הבנים." " אוקיי אני כאן אם תרצה משהו" חזרתי לחדר. אנג'ל הורתה לי לשבת לידה, על המיטה. דיברנו על כל מיני דברים על הכל רק לא על המצב הזה. לא הייתי מרוכז בכלל. לפתע היא נישקה אותי. ואז דחפה אותי ממנה בחוזקה. " תצא!" היא צעקה. "מה קרה? מה עשיתי?" " תצא!!!1" היא גערה בי. הדמעות שלה עמדו לצאת. יצאתי מחוץ לחדר. הולך לפינה קטנה. ישבתי שם ובכיתי את כל מה שהרגשתי. היא מנשקת אותי. ואז דוחפת אותי ממנה, ואז גוערת בי לצאת? המצב הזה מבולבל. וכואב. המצב הזה בעיקר כואב. אני לא יכול. אני מרגיש שכל שנייה שעוברת זה יותר כואב. אני מרגיש אבוד. פשוט אבוד. המחשבות לא הפסיקו לשגע אותי. להיכנס בחזרה או לתת לה להיות לבד? להיות שם בשבילה או לתת לה קצת מרחב? לשבת בשקט או לעשות דברים? ככ הרבה מחשבות.. שמשגעות אותי."

נ'ק מבט של אנג'ל.
" אני ונייל דיברנו. הוא חזר מהשיחה עם הרופא מאוד לא מרוכז. אבל לא נתתי לה להפריע לי. דיברנו במשך דיי הרבה זמן עד שמשהו אמר לי לנשק אותו. ושנייה אחרת להעיף אותו ממני. הרגשת פחד. הרגשה של משהו יקרה. אני פוחדת. אני לא מבינה כלום. אבל אני כן זוכרת. את התקופה של השנה שבה כריס אנס אותי. ושעברו מאז שלוש שנים. ושזה קרה אתמול שוב. אני גם זוכרת את ההפלה. את הכל. אבל אני זוכרת שלא רציתי לספר לנייל על זה. אני לא יודעת איך לספר לו. אני מרגישה אליו משהו. לא הייתי קוראת לזה משהו רגיל אבל אהבה זאת לא. קמתי בכוחותיי האחרונים מהמיטה נעלתי את הכפכפים שלי, והלכתי לחפש לאט לאט את נייל. זה כואב לי יותר ממה שזה כואב לו. וזה מאוד כואב לו, רואים את זה בפנים שלו. הוא ישב שם מביט ברצפה. אני בטוחה ששמעתי את קול הבכי שלו. ניגשתי אליו בעדינות הרמתי את ראשו. התקרבתי אליו. ונישקתי אותו שנינו בוכים. הוא התנתק מהנשיקה ופשוט חיבקתי אותו " אני מצטערת שהייתי ככ מגעילה. אני מצטערת שלא אמרתי. אני מצטערת על כל הסבל הזה שאני גורמת לך."אני זה שלא מבין. הייתי צריך להתחשב בך יותר. אני באמת מצטער. " אין לך על מה אני זאת הסיבה שאנחנו כאן." הוא שתק. " אני רוצה לספר לך. אבל זה יותר מידי כואב לי. זה יותר מידי קשה לי. זה מכביד עליי לא לספר אבל זה עוד יותר קשה לי לספר.." שיגיע הזמן את תספרי. אני לא לוחץ עלייך. אני יודע שקשה לך אני מכיר אותך אני אחכה לך תמיד אל תשכחי את זה. "אמר. " לך קצת לבנים, הם בטח דואגים." את בטוחה שאת לא רוצה שאני אהיה איתך ?"אני ככ רוצה שנייל ישאר איתי עכשיו. אבל אני רוצה שידאג לעצמו. " אני אהיה בסדר." אמרתי מנסה לחייך. מנגבת דמעות אחדות. " אני אחזור עוד שעה בערך" אל תמהר" אמרתי. שנינו קמנו מהפינה הקטנה שישבנו בה. חזרתי לחדר. נייל הלך מהכיוון השני. [ כיון אחד XD] חזרתי לחדר לאט. התיישבתי במיטה. הרגשתי ככ חלשה באותו הרגע. שהעיניים שלי נעצמו לבד."

נ'ק מבט של סופי
" ליאם . תודה על הכל" אמרתי שנייה לפני שנפרדו. מחובקים. "באמת שאין על מה" אמר." באמת שיש" אמרתי. נישקתי אותו נשיקה קטנה שלאט לאט גדלה. הרגשתי שאני מתהפכת. הרגשתי פעם אחת בחיים שלי מוגנת הלכנו בשתיקה לחדר שלי. לחדר שלי לשלושה חודשים הקרובים. "אז כאן אנחנו נפרדים" אמר בעצב. " כן. אבל תחשוב שזה למטרה טובה" אמרתי מנסה לעודד אותו. " כן." ליאם, שהזמן יגיע אני אספר לך הכל עליי. לא עכשיו." "אני לא לחצתי עלייך. תספרי מתי שתרגישי צורך. ועכשיו את צריכה להיכנס לחדר הזה. ולבלות בו 3 חודשים. הסיבוב הופעות שלנו מתחיל עוד חודש. לקחנו הפסקה של שלושה חודשים. למנוחה. עד שהוא יתחיל כל יום אני אהיה כאן בחצות. תבואי לחלון בחדר. אני אחכה לך" "טוב.. שוב תודה" הוא חייך. " בבקשה" מנסה להישאר אופטימי. "להתראות" אמרתי ונכנסתי לחדרי. לחדרי החדש. נערה בלונדינית עם עיניים שחורות, רזה מאוד ודיי גבוהה. ישבה על מיטה אחת מתוך שתיים ובכתה. " גם את פה בכפייה?" אמרה בבכי. " לא, אני כאן מרצון." מה?! למה. זה כלא כאן. מכריחים אותך לאכול. ולהשמין" אמרה דומעת " אולי עכשיו זה נראה קשה אבל זה יעזור לנו, דרך אגב אני סופיה אבל את יכולה לקרוא לי סופי." "ניקול. אבל אני יכולה לקרוא לי ניקי" אמרה מנגבת את הדמעות. התקרבתי למיטה שלי. מניחה את התיקים. ומתקרבת עלייה. חיבקתי אותה. היא נעמדה. וחיבקה אותי חזרה " הרגשתי בעיטה או שנדמה לי?" שאלה. והתנתקה מהחיבוק." אז כן זה. אני בהריון.." אמרתי. היא זרה ואולי בגלל זה אני יכולה לספר לה. " מה?! אבל את נראית צעירה! בת כמה את?" " עוד מעט 18" מה את צריכה את זה עכשיו?! את נע.." היא התחילה להטיף לי מוסר עד שהתעצבנתי וצרחתי " נאנסתי." ויצאתי מהחדר. למזלי הMP3 שלי היה עליי. הפעלתי את השיר next time אין לי מושג של מי הוא. הוא היה לי בMP. ומאוד התחברתי אליו. בכיתי עם השיר.
היא ניגשה אליי לאחר כמה דקות " אני מצטערת.. אני לא ידעתי.." אמרה. "איך יכולת לדעת?, אבל זה בסדר." " זה לא. אני מבטיחה לך שאני אעזור לך בהכל!" תודה" אמרתי וחיבקתי אותה. " נחזור לחדר. לארגן את הדברים " הצעתי. והיא הנהנה חזרנו. תוך כדי סידור הדברים שלנו בארונות כל אחת סיפרה בקצרה אל הסיפור שלה. ניקול נקלעה לסמים. אחריי שההורים שלה מתו. היא התמכרה לסמים ולאלכוהול ולהפרעות אכילה. חברה טובה שלה אשפזה אותה, ועכשיו היא שונאת אותה. אבל סיפרתי לה על אנג'ל. על זה שנייל שם אותה. במוסד דומה לזה וזה הציל אותה. " אני אסדר לך פגישה איתם " צחקתי." הם כל החיים שלי" היא אמרה "לא הטעם שלי במוזיקה אבל בתור אחת שחייה איתם הם מדהימים, שנצא מכאן אני אכיר לך אותם" אני עייפה" אמרה. השעה הייתה כבר 23:55 " אני קצת. אבל אני מחכה לליאם " ליאם פיין יבוא לפה?!" היא כמעט צעקה " שקט" גערתי בה. " כן בחצות. קבענו שככה הוא ילווה אותי במשך כחודש ואז הם יחזרו לסיבוב הופעות.." " אני אלך לישון. אני לא אפריע לכם לדבר. לילה טוב." אמרה " לילה טוב" אמרתי וחיבקתי אותה. היא לקחה את בגדי בית החולים ולבשה אותם בשירותים. ואני בזמן הזה לבשתי אותם בחדר. השעה 12:10 וליאם עדיין לא הגיע.."