My weird life פרק 18 [1D]

נ'ק מבט של אנג'ל.

" השעה כבר 11 בלילה. נייל הלך בשעה שמונה. ולא חזר. אני מאוד פוחדת שמשהו קרה לו. המחשבות שלי שגעו אותי. הרופאים יצאו וחזרו כל כמה דקות. לבדיקות מוזרות מה שעוד יותר הקשה עליי להיות בזה בלעדיו. מתי שהוא אני אצטרך לספר לו את הסיבה שאני כאן. בינתיים שייחשבו שאני לא יודעת, שאני לא זוכרת. ברגע המתאים אני אספר. " מה קורה לך?! " שמעתי צרחה. שהזיזה את מבטי מהספר שקראתי. זה היה נייל " על מה אתה מדבר?" שאלתי מבוהלת. " אל תשחקי אותה תמימה. אני לא יכול יותר" אמר " שוב. על מה אתה מדבר לעזאזל?" את משחקת בי, בכולם, את מופקרת." הרגשתי את הדמעות חונקות אותי. אני לא אתן לו לשבור אותי . ניסיתי להגיד לעצמי הוא התקרב לנשק אותי בכוח. זה הזכיר ככ הרבה מחשבות מטרידות, מלחיצות שסוחפות אותי לעולם פחד. ריח האלכוהול ממני היה חריף. הוא ירד לצווארי. ואני מנסה לקרוא לעזרה. אך ללא קול. לפתע ליאם בא. והוריד אותו ממני "אתה אידיוט?!" גער בו. הוא משך אותו בכפייה. מחדרי. הוא סגר את דלת החדר[ כל חולה בבית חולים בחדר משלו. לא כמו בישראל]
בשלב הזה כבר נתתי לדמעות לזרום, רועדת אבל לא מקור. מכאב. מפחד. מלחץ . מבלבול. מהכול ביחד. לפתע רופא נכנס. " הכל יהיה בסדר" הוא אמר. לא ראיתי בבירור מרוב הדמעות. הרגשתי שמחברים אותי לכל מיני מכשירים. הרגשתי דקירה של זריקה. הרגשתי יותר ויותר כבדה. הרגשתי את עצמי צונחת מ200 קומות ללא מצנח. שמעתי קולות של לעג, קולות של תירוצים קולות מן העבר. העיניים שלי נסגרו. אך הייתי ערה. זה כאלו שהמוח שלי היה ער אבל הגוף לא. הרגשתי חנוקה וכלואה,מנסה להשתחרר מעצמי. אך ללא הצלחה. אני מוותרת. "

נק מבט של ליאם.
" בסביבות השעה 10 נייל חזר לבית ריח של אלכוהול נדף ממנו. הוא אמר כל מיני שטויות. הוא לא דיבר בהיגיון הוא לקח סכין שם על הלב שלו. וכמעט התאבד. אני יודע שזה לא בהשפעתו אלה בהשפעת האלכוהול. הוא דיבר על אנג'ל , שהיא זונה, שהיא בוגדת, שהיא מסממת אותו, שהיא משפילה אותו, מבזה אותו וגם מנצלת, הוא יודע שזה לא נכון. האלכוהול מוציא ממנו את העצבים. נותן לו זהות של מישהו אחר לכמה שעות. העפתי ממנו את הסכין והוא ברח מהבית. ידעתי שהוא ילך לבית החולים. או לפחות ינסה ללכת. הוא רץ. נעלתי נעליים. לקחתי את הארנק שלי, ויצאתי בעקבותיו. ראיתי אותו כ300 מטר לפניי. מנסה להשיג אותו. כשהגעתי לבית החולים נעלמו עקבותיו, "איפה זה החדר של אנג'ל לאיין??" 154 אבל מי אתה בשבילה?" שאלה בנחמדות. למרות קולי המערער " אין זמן להסברים."אמרתי ורצתי. מחפש את החדר. שהגעתי דלת החדר הייתה סגורה אך היה ניתן לשמוע את צעקותיו של נייל על אנג'ל, נכנסתי לשם. רואה אותו מנשק אותה בכוח ומיד עובר לצווארה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי שם עכשיו העפתי אותו ממנה "אתה אידיוט?!" צרחתי עליו. הוא לא הפסיק לענות והוצאתי אותו מהחדר. משאיר את אנג'ל רועדת. " מה?" אמר בקול מזלזל וציני כאלו כלום לא קרה עכשיו " אתה באמת שואל?" שאלתי מופתע. הוא פשוט בכה, חיבקתי אותו והוא התפרק עליי. " בוא איתי." אמרתי לו. לקחתי אותו אל מכונת הקפה. היו שם מעריצות אבל ביקשתי מהם לא לצלם, שזה לא הזמן ואם אכפת להם מאיתנו הם יכבדו את הפרטיות שלנו. והם הלכו. הזמנתי ממכונת הקפה. קפה חזק לנייל ולי אספרסו קצר. "בוא איתי " אמרתי שוב " לאן עכשיו?" שאל. " פשוט בוא." אמרתי. הלכנו על השירותים. לקחתי מלא ניירות וחסמתי את אפשרות המים לרדת מהכיור. מילאתי את הכיור במים. " תצלול." אמרתי. נייל נראה מבולבל " זה יעזור " אמרתי. הוא צלל כמה פעמים. הבאתי לו ניירות יבשים וזרקתי את הניירות שהשתמשתי בהם לחסימת המים. "בוא קצת לבחוץ " אמרתי לנייל. יצאתי בשתיקה עם השתייה החמה שלנו. התיישבנו על חומה מאחור, הוא לגם מהקפה שלו לכמה שניות " מה קרה לי?" הוא שאל מבולבל. " אתה היית שיכור.." אמרתי. בשקט. " אני מטומטם. היא לא תסלח לי בחיים. איבדתי אותה אבל הפעם לתמיד.." הוא אמר משפיל מבט. " אני חושב שהיא תבין. אני אלך אליה תישאר כאן, תגמור את הקפה אני אקרא לך אחר כך." הוא לא ענה. חזרתי לחדר של אנג'ל. פתחתי את הדלת. היא ישנה שם. רופא אחד נכנס. " אתה יודע מה קרה לה?" לא בדיוק.." " היא הייתה שרועה תחת לחץ נפשי חמור עד כדי כך. שהזרקנו לה חומריי הרגעה. " " מתי היא תתעורר.?" שאלתי " אלו חומרי הרגעה קלים. משהו כמו שעה שעתיים. " אמר ויצא. הבטתי בה כמה שניות ויצאתי. השעות האחרונות היו עם נייל בחוץ. ישבנו והוא התפרק . דיברנו על הכל. אבל על הכל. בכיתי איתו. הייתי כאוב איתו. השעה הייתה קצת אחריי 1 לפנות בוקר. נייל כבר היה רגוע יותר. " לך אלייה." אמרתי. הוא חיבק אותי ורץ . ואם כבר ללכת אני צריך ללכת לסופי. מקווה שהיא עוד ערה. לפחות אני כבר כאן.."

נק מבט של סופי
"מצטער שאיחרתי" נשמע קול . זה היה ליאם, השעה הייתה 1:10 לפנות בוקר.. " חשבתי שלא תבוא.." אמרתי משפילה מבט. " פשוט הייתה בעייה עם נייל ואנג'ל.." אמר קולו היה מוטרד. אני לא אוהבת לחטט לאחרים בעניינים אז לא שאלתי. דיברנו עד כמעט שתיים לפנות בוקר. סיפרתי לו על ניקול. ועל המחשבות שלי. " אני חייב ללכת. מצטער. " זה בסדר. מקווה שתבוא מחר" ברור" הוא אמר. הוא חיבק אותי מהגדר שבחלון יותר נכון ניסה לחבק. נשכבתי במיטה בחזרה " כמה טוב שיש לי את ליאם "

נ'ק מבט של נורית [ אימא של שקד]
" אז את מרשה לי לקחת אותה לישראל בתחילת השבוע?" לואי שאל אותי. " זה מאוד חמוד מה שאתה מנסה לעשות. אני מאשרת לך לקחת אותה לשלושה ימים. אבל תיזהרו" אמרתי בחיוך. הוא החזיר לי חיוך. " אני עולה אלייה אם לא מפריע לך" הוא אמר " בטח שלא מפריע, תרגיש כמו בבית " תודה " אמר ועלה למעלה. אני פוחדת שהיא תשמע את החדשות על רון. חברתי אניס, שהיא במקרה אימא שלו אמרה לי על ארין, הוא לא חיכה יום אחד! כמובן שהיא כעסה עליו. אבל אין מה לעשות. לפחות לואי יהיה זה שיעבור איתה את זה. הוא הכי יתמוך בה ויעזור לה."

נ'ק מבט של שקד.
" תארזי תיקים לשלושה ימים." "לארוז? למה?" שאלתי " תארזי תיקים עם כול מה שאת צריכה לשלושה ימים הבאים. תביאי איתך בגדים ארוכים אך לא הגזמה. לא ככ קר. תביא איתך דברים פשוטים " לואי אמר לי ." תסביר למה?" לא. זאת הפתעה" אמר בחיוך. אני ככ שמחה שהכרתי ידיד כזה. למרות הנשיקה שהייתה בינינו זה היה מהר לי מידי. אנחנו ידידים. לואי הלך בשעה 10 ואני התחלתי להתארגן. מחר ב12 בצהורים הוא יקח אותי. לא יודעת לאן אבל אני סומכת עליו."

נ'ק מבט של לואי.
" היא באה איתי לישראל. אומנם זה לא המקום שהייתי רוצה ללכת אליו איתה, אבל לפחות אנחנו ביחד ולפחות זה ישמח אותה. אני מתרגש למחר השעה כבר 1 בלילה. ליאם ונייל רבו בצעקות ויצאו מהבית לפני שהבנתי בכלל מה קרה. סיימתי לארוז. התקשרתי לליאם " אז מה שבעצם אתה אומר לי שהוא.." " אם לא הייתי בא. זה היה יכול להיגמר באונס. הבחור לא נורמאלי, אומנם זה בהשפעת האלכוהול אבל שיחשוב איך היא קיבלה את זה.." וואו. אני מרחם עליה וגם עליו. " אמרתי, המצב הזה נהייה מוזר מאוד.
המחשבות על הכל גרמו לי לשכוח שליאם בקו. " סליחה לא הייתי מרוכז עוד כמה דקות אתה תגיע?" אני מגיע עוד 3 דקות בערך." אוקיי נדבר שתגיע.." אמרתי וניתקתי. הכל קורה ככ מהר. למה יש לי הרגשה שאני לא היחידי שחושב ככה.? ירדתי לקומה למטה. חיממתי שקית פופקורן ובדיוק שהמיקרוגל הפסיק לעבוד, ליאם דפק בדלת. פתחתי לו ונעלתי את הבית. חיבקתי אותו הוא היה נראה שפוך. הוצאתי את הפופקורן מהמיקרוגל והתיישבנו על הספה בסלון. המשכנו לדבר על כל מה שקרה עם נייל ואנג'ל וסיפרתי לו על הנסיעה, " תגיד איפה זאין תהל והארי ?" שאל " בבית של זאין ותהל, הם ישנו שם הלילה. ואולי גם מחר. " אה" השיב. "אני חייב לבדוק מה קורה עם נייל, אבל צריך לתת לו ולאנג'ל מרחב.." " אל תדאג, הוא יודע לבקש סליחה, הוא לא בן אדם של אגו ובטח שלא במצבים כאלה. " אני מאוד מקווה שהכל יהיה בסדר."

נק מבט של נייל.
" אני עומד ליד הדלת של חדרה. הנשימות שלי נהיות כבדות משניה לשנייה הדופק שלי גובר, אני נכנס. היא שכובה לה שם. בוכה בשקט, כשהיא קלטה שאני בחדר, היא ניסתה להראות הכי רגועה שהיא רק יכלה להיות, היא ניסתה להסתיר את הכאב שלה " אין לך מושג עד כמה אני מצטער." אמרתי , שובר את השתיקה. " אני מצטערת. אין לי מה לדבר איתך." אני הייתי שיכור." אמרתי משפיל מבט. " אלכוהול משחרר אותך, טוב לדעת שאתה חושב שאני זונה מופקרת שמשחקת בכולם." היא אמרה. קולה היה פשוט שבור. "אלכוהול לא משחרר אותך, הוא גורם לך להגיב למציאות בצורה אחרת. כל המצב הזה פשוט כאב לי. יותר מכל השלוש שנים האלה. יותר מכל החודשים שביקרתי אותך בבית החולים הזה. במחלקה אחרת מבלי שהרופאים ידעו. יותר כואב מלראות אותך בלעדי " אני מנסה להבין. אבל אני פשוט לא יכולה. אתה לא יודע מכלום. " היא אמרה. מתפרקת לי מול העיניים " אבל אני רוצה לדעת, אני רוצה לדעת כדי לעזור לך. מה שקרה היום לא היה בשליטה שלי אני ככ שונא את עצמי כרגע, ליאם מנע ממני מלהתאבד היום. כמעט דקרתי את עצמי למוות. אבל אז ברחתי לכאן, לא יכולתי להתאפק יותר." נייל, אני לא יודעת מה הייתי היום אם בכלל הייתי בלעדייך. אני לא אתן לעצמי לאבד אותך שוב. אבל מה שעשית לא עובר בשתיקה אצלי. אתה מכיר את הסיפור שלי, את רובו לפחות. אתה יודע כמה קשה היה לי.." הבנתי שהיא מדברת על האונס בגיל 15. " את רובו? לא הכל? " " לא יש דברים שגם אתה לא יודע" היא אמרה בתקיפות. התקרבתי אליה מתיישב על מיטתה מלטף לה את השער "אני רוצה לדעת." אמרתי. " אתה בטוח ?" שאלה. את האמת אני לא חושב שאני מוכן לעוד משהו כזה, לעוד סיפור אבל אני רוצה לעזור לה. אני רוצה להיות איתה. היא ככ חשובה לי והיא לא יודעת את זה. " כן, אני רוצה לדעת." זה קרה שלשלום שוב." מה?" שאלתי. כדי להיות בטוח במה שאני חושב. "נאנסתי. שוב."