My weird life פרק 19 [1D]

אתה מכיר את הסיפור שלי, את רובו לפחות. אתה יודע כמה קשה היה לי.." הבנתי שהיא מדברת על האונס בגיל 15. " את רובו? לא הכל? " " לא יש דברים שגם אתה לא יודע" היא אמרה בתקיפות. התקרבתי אליה מתיישב על מיטתה מלטף לה את השער "אני רוצה לדעת." אמרתי. " אתה בטוח ?" שאלה. את האמת אני לא חושב שאני מוכן לעוד משהו כזה, לעוד סיפור אבל אני רוצה לעזור לה. אני רוצה להיות איתה. היא ככ חשובה לי והיא לא יודעת את זה. " כן, אני רוצה לדעת." זה קרה שלשלום שוב." מה?" שאלתי. כדי להיות בטוח במה שאני חושב. "נאנסתי. שוב." היא אמרה. הייתי המום. אבל במקום לחבק אותה ולהיות שם איתה. שהדמעות שלה מרטיבות את פנייה, קמתי משם ויצאתי. תחושת רגשות האשם הכאיבה לי מאוד, מה היא חושבת עליי? על התגובה שלי? על ההתנהגות מקודם? עוד ועוד שאלות שיגעו את מוחי, והדמעות גרמו לי לסחרחורת, אבל החלטתי להפסיק להישבר. ניגבתי את הדמעות וחזרתי לחדרה של אנג'ל. " אני לא יודע למה, לא יכולתי לקבל את זה, הייתי חייב לנשום הרגשתי ככ חנוק." היא שתקה וזה ככ כאב, יותר ממה שזה היה. ניגשתי אליה. מחבק אותה חזק. ולא מרפה ממנה, היא בוכה לתוכי. ואני מצטרף אליה, לאחר כמה דקות של בכי כואב, היא התחילה להירגע וכך גם אני,"אתה לא מתאר לעצמך את תחושת הגועל שיש לי עכשיו, גועל מעצמי" היא אמרה. אותו משפט שהיא אמרה לי אז ליפני שלוש שנים. " אני לא חושבת שאי פעם התחושה הזאת עברה, אבל עכשיו זה כואב, יותר ויותר." "אין לך מה להאשים את עצמך. את היית קרבן. יש לך מושג מי זה?" שאלתי. " כ כ כן.." אמרה. " מי?" שאלתי בכמיהה ." כריס, אותו אחד שאנס אותי גם אז, וגם עכשיו." אמרה והדמעות חוזרות, חנקו אותה שוב. " יש אגודה לנפגעות מתקיפה מינית. אני אזמין לכאן, נציגה שלהן, מחר בבוקר, אני מבטיח לך שאני מצטער על הכל, ושאני מרגיש ככ חרא ורע עם עצמי, ושאני אעשה הכל כדי לעזור לך." אמרתי, חיוך קטן עלה על פנייה. " אני לא יודעת מה להגיד, הכל קורה לי ככ מהר." אני יודע שקשה לך, אבל אני מבטיח לך שזה יהיה שווה את זה. אני חושב שהכי טוב עכשיו זה יהיה ללכת מכאן. תחשבי לבד קצת. מה את אומרת?" שאלתי,לא רציתי ללכת, רציתי לחבק אותו ולהיות איתה ולעזור לה. ציפיתי שהיא תגיד, 'כן' משהו יבש כזה " אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה להיות איתך. באמת שכן, זה גורם לי להרגיש תקווה, אבל אני גם לא יכולה לשכוח, אני מאמינה לך שזה לא אתה. אני פשוט לא יודעת מה לחשוב." אם אני אשאר, ואני מאוד רוצה להישאר איתך, אני מבטיח לך שאני אשמור עלייך." תודה נייל. אבל אני אסרב, אני חושבת שאתה צודק, באמת צריך לעכל את זה.." מחר אני אהיה כאן ב11, אני אדבר עם נציגה שאני מכיר, מהאגודה לנפגעות תקיפה מינית, הכל יהיה בסדר.." התקרבתי עלייה, הרמתי את מבטה המושפל, נישקתי אותה לאט, בעדינות מבלי למהר, בשקט שלנו, התנתקתי מהר, לאפשר לה להרגיש בטוחה, חיבקתי אותה, ויצאתי, השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר, עם כל הדרמה הזאת, הזמנתי מונית לבית החולים, חתמתי לנהג, יותר נוכן לבת שלו שמעריצה אותי. אם היא הייתה מכירה אותי אישית היא הייתה מבינה שאין לה בכלל על מה להעריץ בן אדם עם אופי ככ מגעיל כמו שלי יש, הנסיעה עברה במהירות. עם כמה הערות של הנהג, שילמתי למרות שהנהג לא רצה לקחת מ'אישיות' גדולה כמוני כסף. השומרים של הבית פתחו לי את השער של החצר, נכנסתי לבית, ליאם ישב שם בספה, " חיכיתי לך" אמר. " ידעת שאני אבוא?" "שיערתי לעצמי." הוא אמר, פתחתי את המקרר ולקחתי כוס מים קרים, שתיתי במהירות ומזגתי שוב, הלכתי לליאם, ופשוט בכיתי עליו, בחיבוק, " מה קרה.?" שאל בתמימות. " אותו דבר." אמרתי למרות שזה לא. אני לא אספר לו על אנג'ל ועל מה שקרה ליפני יומיים עם כריס, "זה עדיין כואב, הצעתי שאני לא אשאר איתה כדי לתת לה לחשוב, היא לא רצתה בכך אך חשבה שזה נכון לעשות, ומחר, כלומר היום ב11 בבוקר אני אכיר לה את היילי" אמרתי " היילי.?" ליאם אמר. היילי הייתה קראש של ליאם, במשך כמה חודשים, אחר כך היא עזבה את האזור, והתחילה לעבוד באגודה למען נפגעות תקיפה מינית, כי אימא שלה עובדת שם, זה היה נראה לה הכי נכון לעזור לה ולנשים." אני מקווה שזה יעזור" ליאם אמר. אבל קולו השבור העיד על כך. שהוא אמר ' לא היילי, לא שוב.' "