My weird life פרק 26 [1D]

הלכתי למרפסת עומדת ליטול את חיי, ולא רק בגלל רון או יולי אלא בגלל הכל. בשנייה האחרונה לואי בא אליי בריצה מחבק אותי שגבי אליו מסובב אותי אליו וממשיך את החיבוק. ואני בוכה ומדממת עליו, נכנסנו לחדר בחזרה, לואי השכיב אותי על המיטה בלי לדבר, לקח שתי מגבות פנים'חבש' את ידיי , ניסיתי שלא לבכות. " את יכולה להסביר לי מה קרה?" שאל ברוח ובנעימות. " לא.. לא עכשיו.." אמרתי. מנסה בכוח שלא לבכות אך לשלילה, לואי התקרב אלי, אל פניי ונישק אותי לאט לאט, לא יכולתי לזוז פשוט, לא יכלתי להפסיק או להגיד מילה, לאט לאט הנשיקות התחזקו הרגשתי שהוא לא רוצה להתנתק, אבל בלית ברירה הוא הפסיק. עדיין קרוב עליי מסתכל בעיניי השורפות מבכי ומכאב, " אני מצטער.." אמר. " על.?" שאלתי מבולבלת, לא מבינה על מה יש ללואי להצטער " על הכל.." אמר בקול עצוב. " מה שקרה זה לא באשמתך.. פשוט לואי זה יותר מידי מהר לי.." אני אלך." אמר מותיר אותי עם הידיים המצולקות על המיטה והדמעות התחזקו.. הוא חזר . " אל תעשי את זה שוב." אמר בכאב ויצא.. שוב.. לאחר כחצי שעה קמתי מן המיטה מנגבת את הדמעות. נכנסתי שוב למקלחת מנסה לשטוף ממני את הזהמה שאני מרגישה.. התלבשתי בפג'ימה חמימה ונעימה נשכבת על המיטה הדמעות לא יוצאות אבל הכאב נשאר אותו דבר.. ולחשוב שכמעט התמסרתי לו.."

נקודת מבט של לואי.
" איך אני אמור להגיב לזה?!, איך היא ניסתה להתאבד, אני אפילו לא יודע מה קרה .. אני מרגיש ככ אשם ככ רע עם עצמי.. ועוד יותר עם זה שעזבתי אותה.. וגם על זה שנישקתי אותה.. אני ככ מבולבל . זה כואב בצורה שלא חשבתי שיכאב לי איי פעם, יצאתי לשאוף אויר, הרגשתי חנוק. מידי פעם מעריצות ראו אותי. אני אוהב את הדיירקשניות אבל פשוט לא היה לי כוח אליהן .. הצטלמתי וחתמתי להן והן הלכו, אני לא מכיר את האזור שאני אבל מאוד יפה כאן. כעבור שעתיים של טיולים ושקט החלטתי לחזור, אני לא רוצה להתמודד עם מה שמחכה לי, הזמנתי את נהג הלימוזינה ששכרתי לנו, השקיעה כאן ככ יפה. הוא הגיע במהירות, הורתי לו בבקשה לחזור למלון והגענו תוך כחצי שעה מהמלון, מסתבר שהלכתי המון!. ציפיתי לראות את שקד שבורה, אבל למזלי זה לא קרה, ראיתי אותה אוכלת שוקולדים שצוות המלון הביאו לנו. כשחזרתי היא לא יכלה שלא לחייך. "כמה זמן את עושה את זה?" שאלתי. " את מה?" ענתה. " חותכת.." אמרתי .. היא השפילה מבט.. "כמה חודשים.. ליפני זה חרטתי.." חיבקתי אותה חזק, והדמעות שלה חזרו ." למה?" שאלתי בשקט תוך כדי החיבוק החם שלנו." לואי.. שייבוא היום אני אספר .." אני רק רוצה לעזור. אני לא אלחץ עלייך לספר, רק שתדעי שאני כאן בשבילך. איתך. בשביל הכל." היא התקרבה לפניי, עינייה נצצו . " כבר שבע וחצי. בשמונה ארוחת הערב בחדר האוכל. באלך ?" שאלתי מנסה לחייך, אני הכי חושב שכדאי לנו לא לרחם על המצב פשוט להמשיך. " כן, אני אתארגן " היא אמרה. " אני אחכה לך כאן.." אמרתי. היא יצאה מהחדר שינה אל כיון הסלון סוגרת את הדלת אחריה. לקחתי את החולצה האלגנטית שהכנתי מראש ליפני שיצאנו, ולבשתי אותה. נשארתי עם אותו מכנס שחור, " אתה יכול לבוא " היא צעקה . פתחתי את הדלת . " וואו." אמרתי מתקרב עלייה, היא לבשה שלמה שלבנה חלקה, שבחלק העליון היא הייתה צמודה ובחלק התחתון משוחררת יותר. מבפנים הייתה תחרה לבנה ומבחוץ בקצות השמלה תחרה בצבע לבן אבל כהה משל שער השמלה. " תודה." היא אמרה בחיוך.. החזקנו ידיים ויצאנו.. "