My weird life פרק 30 [1D] [ העלאה מחדש.]

נקודת מבט של ליאם.
" יסמין? תמשיכי בסיפור שלך" אמרתי לשותפה לשעבר של סופי. " היא הפילה את התינוק.. זה גרם לה להישתגע.. היא חתכתה ואיבדה דם ו.." אמרה רועדת.. " פגעה לעצמה בווריד ראשי.. " נפלתי לריצפה וזאין הרים אותי וחיבק אותי. " תשארי חזקה." לחשתי לה ויצאנו. " אני מצטער." רופא אמר לי . " היא איננה עוד.." נפלתי על הריצפה. " תרימו אותו.. "שמעתי.. " לשם.." עיניי היו עצומות. לא יכולתי לזוז.
מה אני אעשה כאן בלעדייך? סופי תעני לי! מנסה להגיד.. " אתה יכול הכל. אני תמיד אהיה איתך." שמעתי קול. לפתע הייתי בחדר לבן ריק. רואה אותה בדמות מאלך. היא בחיים לא לבשה לבן. שיערה היה מסודר מהרגיל. והיא הייתה חיוורת במיוחד. " אני עוד כאן.. אני לא בשמים. אבל שתדע שאם זה אכן זמני. אני תמיד אהיה איתך. " לפתע התעוררתי. מחובחר למכשיר מוזר. נושם בכבדות. " דוקטור אלברט סטפן לחדר 208 בדחיפות." נשמע ברמקול . החדר של סופי. אני לא יכול לזוז. או לדבר. לבד בחדר. מנסה שלא להירדם שוב. הסחרחורת מכה בי שוב. וכך גם הכאב. אני מרגיש פשוט אבוד. פשוט אבוד.."

נקודת המבט של סופי.
" הגעתי לחדר לבן. עם שלוש דלתות. דלת שחורה. דלת לבנה. ודלת צבעונית. על הדלת השחורה היה כתוב 'סבל' היה על הרצפה בסמוך לדלת שלט " כל מי שסבל בחיים שלו. כל מי שצריך לנקום. כל מי שחיי על כאב ללא תקווה'. בדלת הלבנה היה שלט שכתוב ' התחלה חדשה.' מתחת שלט שכתוב בו. " כל מי שלא הצליח בעולם למטה ורוצה להתחיל מחדש יכול כאן, כל מי שרוצתה לתקן את החיים שלו." הדלת הצבעונית: 'תקנה' " כל מי שזה לא הזמן שלו. כל מי שבאמת יכול לתקן את הטעויות שלו למטה. כל מי שמגיע לו הזדמנות נוספת." לפתע הופיע תיבת דואר קטנה בצבע כסף, חלודה. פתחתי אותה, היה בה פתק שכתוב בו. " תדפקי על שלושת הדלתות. הדלת שהכי מתאימה לך תפתח בעבורך. כל דלת תתן לך שלט פתאומי על הרצפה, שכתוב בו הסברים. קיפלתי את הפתק איתי. התיבה נעלמה. דפקתי על הדתל השחורה. היא לא נפתחה. הופיע פתק בדיוק כמו במכתב. " את אולי סבלת. אבל את רוצה לעשות טוב. את רוצה לתקן. את רוצה לשפר. אין לך מקום כאן" והדלת השחורה נעלמה. הלכתי לדלת הלבנה. דפקתי עלייה. הופיע פתק שני. פתחתי אותו. " יש בך מקום לתקן, יש לך את הרצון לשנות. אבל זה עוד לא הזמן שלך. יש לך תפקיד חשוב יותר בעולם שלך". והדלת נעלמה. דפקתי על הדלת הצבעונית. והיא נפתחה. החלל היה שחור. וריקני. לפתע התיבה חזרה אבל היא הייתה קרובה אליי ממקודם. פתחתי אותה. " מצאת את הדלת, את הגורל שלך. עכשיו את צריכה להוכיח שאת שווה אותו." כל הפתקים נעלמו. והתיבה גם כן. נכנסתי לדלת עם הרגל באוויר ולאחר מכן עם שאר גופי. וצנחתי באוויר. לתוך חור שחור. לפתע החור התחלף בתמונות מהעבר שלי. ומעוד כמה תמונות שלי עם אנשים שלא קראו. לפתע. בבום אחד גדול התעוררתי. התיישבתי אוטומטית ולאחר מכן חזרתי לשכב.. מסתכלת בבלבול על הכל. זוכרת כל פרט מהמסע הארוך הזה .. " זהו נס רפואי!" אחד הרופאים אמר. " בדיוק שנתקנו אותה מהמכשירים " אחר אמר בחיוך. " סופי. את שומעת?" אחד מהם אמר. לא יכולתי לדבר. הנהנתי לאט עם הראש. לפתע רופא אחר נכנס. הוא מהר בדק אותי. בדיקה לא פולשנית במיוחד. בדיקה עם פנס קטן שגרם לי לעקוב אחריי האור החלש. בדיקת דופק קלה. ובדיקת לחץ דם. ועוד כמה בדיקות שלא הבנתי מהם. " סופי. מצבך משתפר בצורה מדהימה. מצבך יציב. כל הסימנים תקינים. ואין משהו חריג במיוחד. " מה לגב.י הי..ל.ד.?." שאלתי בכל הכוח. " קרה נס. אמרו לנו שאיבדת את הילד. בגלל זה התאבדת. אבל זה לא הגיוני. כי הילד חיי ובריא." אנחנו לא יודעים מה קרה, אבל אנחנו נברר את זה כשתרגישי טוב. אגב יש בחור בחוץ בשם ליאם פיין שמאוד דואג לך. נגיד לו להכינס?" שאל אחד הרופאים. ליאם כאן. הוא לא נטש אותי. הוא איתי. שוב הנהנתי לחיוב. ושני רופאים יצאו. השלישי חיבר אותי למכשיר ויצא…"

נקודת המבט של ליאם.
" ד"ר אלברט סטפן לחדר 2018 בדחיפות. נשמע במגפון של בית החולים. מסתבר שזה אותו רופא שדיבר איתי וסיפר לי על מות סופי. קמתי מהמיטה בכוחות האחרונים שלי, שטפתי פנים בשירותים שבחדר. ויצאתי לכיון חדרה של סופי. להיפרד ממנה. לפתע נכנסו מלא רופאים לחדרה עם מלא כלים. נלחצתי. לא ידעתי מה קורה. ישבתי שם בשקט. " ליאם? אחד הרופאים אמר. קטע את חוט המחשבה שלי. " אתה יכול להיכנס.. " אמר והלך. נכנסתי לחדר. וראיתי אותה. מחייכת במיטה. נראית חיוורת. עייפה. מותשת אבל מחייכת רצתי אליה. חיבקתי אותה ככ חזק. הדמעות המשיכו לזלוג יותר ויותר. וככה גם אצלה. " אני .. אני .. איך ?" שאלתי. " אני לא יודעת.." היא אמרה בחיוך. תוך כדי החיבוק. " תבטיחי לי שלא תעזבי אותי אף פעם." אמרתי מהדק את החיבוק. "בחיים לא." היא אמרה. התנתקתי מהחיבוק. והתיישבתי קרוב אליה באותה מיטה. "הרופאים אמרו שאת איננה עוד, מה קרה?" שאלתי המום. " הרבה כוח רצון." היא אמרה. היא נשמעה מאוד אופטימית " מה את עשית..?" שאלתי. " זאת לא אני. אני מבטיחה לספר.. לא עכשיו.. " היא אמרה . ושוב חיבקתי אותה. " אפשר בבקשה שתדאג לזה שיסמין תדע שאני בסדר?" היא לחשה. ברור יש לי את המספר שלה. אני אשלח הודעה." אמרתי ופתחתי את הפאלפון עם הנעילה. " היי, הכל בסדר. אפשר לנשום." שלחתי. " איזו הקלה." היא ענתה לאחר כמה שניות. ליטפתי את שיערה השחור לאחור,לאט לאט בצע חזר לה לפנים. " אני הולך לקנות לך משהו מתוק" אמרתי. היא לא הספיקה לעצור אותי וכבר יצאתי. התקשרתי לזאין. " הכל בסדר..?" שאלתי. " לא. לא הכל בסדר." אמר בוכה. " איפה אתה?" שאלתי. " ליאם זה לא זמן טוב." אמר וניתק. התקשרתי להארי. " הכל בסדר?" שאלתי. " יהיה טוב…" אמר. " ואיתך?" הוסיף. " את האמת, שהכול מתחיל להסתדר." אמרתי. " אני שמח בשבילך. וגם לנייל הכל מסתדר.. דיברת איתו?" שאל . " לא מאז שסופי התאשפזה.. " אמרתי.. " המצב שלהם גם הסתדר, ואם לואי דיברת?" לא.. אני באמת מזניחן. אבל זה רק בגלל התקופה הזאת שעברה אצל כולנו.." זה בסדר ליאם.. לכולנו יש תקופה קשה כמו שציינת. אבל זאת רק תקופה והיא תעבור.. " הארי אמר לי. " טוב אני חייב ללכת, זאין משתגע כאן.. נדבר.." אמר. אני שלחתי הודעה ללואי. " הכל בסדר?" הוא השיב. " כן, שמעתי שאצלכם לא.." אמר. " אצלי ואצל נייל הכל מסתדר, אבל יש בעיה עם תהל. אבל הכל יסתדר.. אני מקווה.." כן .." השיב. " תהנו" שלחתי ללואי הודעה. והוא לא השיב. קניתי מהקפיטריה שני קפה הפוך ושני קוראסוני שוקולד, וחזרתי לחדר שלה, הבאתי לה את האוכל והיא אכלה לאט. וככה גם אני. דיברנו הרבה וצחקנו עד שרופא אחד נכנס. אותו רופא שהודיע לי על המוות שלה.. "סופי, התקדמות יפה" אמר בחיוך בזמן שהיא לוגמת מהקפה שלה. שהפסיק להתקרר. " מחר, שתרגישי טוב יותר נברר על כל המקרה הזה. בנתיים את צריכה לקחת את הכדור הזה פעם ביום לשבוע האחרון. חסרים לך המון ויטמינים ונוזלים בגוף " אמר והביא לסופי כדור לבן בינוני וכוס מים והיא לקחה את הכדור והמשיכה לשתות את הקפה. " אם יש בעיה אל תהססו לקרוא" אמר ויצא. " ליאם.." אמרה בעצב ובפחד.. "כן?" שאלתי. " אני לא אשאר לבד נכון?" שאלה. " בטח שלא. אם היית נשארת לבד, לא הייתי יושב שלושה ימים בלי לאכול כמעט בקושי לשתות ובלי להתקלח. מול החדר שלך בתקווה שתעוררי. " אמרתי. " אז ממך הריח" אמרה בחיוך ערמומי. ושנינו צחקנו. " לך לבית, לנוח קצת אני אהיה בסדר.. "אמרה. " את בטוחה שאת לא רוצה שאני אשאר?" שאלתי " ברור שאני רוצה שתישאר, אבל אני רוצה שתדאג גם לעצמך. תחזור מחר בבוקר" היא אמרה. התקרבתי אליה, לאט לאט והתחלתי לנשק אותה. ואם כמה שלא רציתי להפסיק, עצרתי את זה חייכתי אליה ויצאתי מהחדר, מתקדם מיציאה של בית החולים."