My weird life פרק 34 [1D]

נקודת המבט של לירון.
ראינו את הסרט, כששינו מחובקים. לפתע נשמע רעם חזק. חזק עד כדי כך שגרם לי לצרוח. זאין צחק עליי, חייכתי והמשכנו לראות את הסרט. לפתע גשם חזק נשמע. ערב סתיו קריר. מהחלון הפתוח במסדרון הקרוב הגיע קורב רב. זאין לקח שמיכת צמר קטנה שהייתה שם, וכיסה אותי. החל ללטף לי את השיער. הכל היה באמת מדהים. הרגשתי אושר. גם אם זה דבר פשוט. ככ רציתי להיות נאהבת. לדעת שיש שם מישהו. והנה הוא. זאין ליטף את ידי, מבלי להסתכל עליה, אלה על המסך. כשהוא נגע לי בחתכים, הרגשתי צמרמורות. החתכים מהיום פשוט כאבו. הוא הרגיש שיש לי משהו ביד. והביט בה. ברגע הזה הבטתי בידי וראיתי שיש בערך ארבע פסים בולטים ועוד כמה שפחות. " מה זה?" שאל. " כלום" אמרתי. מכסה במהירות את היד. מביטה במהירות בסרט. רואה שהוא עדין מביט בי אבל מנסה שלא להביט בו. הוא סובב את מבטי בזהירות עם אצבעו. הוא חיבק אותי חזק. הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו. " למה?" הוא שאל. בכנות. לא ידעתי מה לענות לו. לא ידעתי אם אני יכולה לספר לו, או לא. למזלי היה לי טלפון. כשבאתי לענות ראיתי על הצג " הארי החתיך שלי" . נזכרתי שהארי שיחק לי בפאלפון, כנראה ששנה את השם שלו באיש הקשר. עניתי " הלו?" " היי, מה קורה?" שאל." אממ.. בסדר" עניתי. " באלך לבוא?, תהל רוצה אותך. היא אומרת כל הזמן את השם שלך" כן, אני אהיה שם בערך עוד חצי שעה, להתראות חתיך שלי" אמרתי בגיחוך. והארי צחק, מבין שהבנתי שהוא שינה לי את השם שלו באנשי קשר. ניתקתי. קמתי מהספה. מנקה דמעה אחת שברחה לי עוד מהשיחה עם זאין, עולה למעלה. " לאן?" שאל. " אם מי דיברת?" הוסיף. " דיברתי עם הארי, הוא אומר שתהל קוראת לי, אני הולכת לשם" אמרתי. לזאין אסור היה להיות שם. הוא היה פשוט מתפרק. זה היה שובר אותו. " אני בא איתך " אמר. מביט בי עם עיניים כמעט ודומעות. אומנם זה יפגע בו, אבל זאת אחותו, ויש לו זכות לראות אותה " מהר" אמרתי. עולה במהירות לקומה השנייה. לבשתי ג'ינס צמוד שתהל הביאה לי. עם חולצה שלי. וג'קט של זאין. נעלתי מגפיים. את אלו שאני איתם מההתחלה, הסתרקתי לקחתי את הפאלפון שלי עם האוזניות,וירדתי. אני לא ככ אוהבת להתאפר, לא ביום רגיל. ראיתי את זאין מוכן. הוא הביא לי מטרייה, יצאנו בשקט . פתחתי את המטרייה, הוא פתח את שלו. ירד גשם חזק מאוד, זאין הלך לחנייה, לקחת את האוטו שלו הוא הביא אותו למקום שהייתי בו, סגרתי את המטרייה, נרטבתי מעט. התיישבתי ליד זאין שמעתי אוזניות והפעלתי את המוזיקה. שמעתי את השיר three days grace-last to know זה אחד השירים הכי מרגשים שאני מכירה, וגם אחד העצובים. שהשיר נגמר כבר היינו קרובים לבית החולים. אבל בכל זאת הפעלתי את השיר Numb אותו שיר ששרתי עם זאין. פתאום לא הפסקתי להיזכר במה שקרה. בלופים, רצפים מוזרים ובלתי מוסברים שכאלה, בשירה, במשחקי אוכל, בנשיקות, בסרט והכי גרוע בשאלה " למה?" כשגילה את החתכים. הגענו לבית החולים. הגשם לא פסק, זאין ירד מהאוטו, ופתח לי את הדלת כשבידו המטרייה שלו, פתחתי את המטרייה ויצאתי . הוא סגר את דלת האוטו ונעל. הלכנו כדקה מהחנייה עד לבית חולים עצמו. מעריצות צילמו אותנו, ניסיתי להסתיר את פניי על ידיד חבישת הכובע. השיר נגמר. הגענו לבית חולים הורדתי את האוזניות, הלכנו ביחד עד החדר של תהל. ככ קרובים אבל עם זאת ככ רחוקים, הגענו לחדר, הראי חיבק את זאין, ולאחר מכן אותי. הארי לחש לי. " יהיה בסדר, יפה שלי" לא הבנתי אותו. אני לא שלו ובטח שלא יפה. התנתקתי מהחיבוק. נכנסתי לחדר. תהל שכבה שם. שעריה מוטעה לאחור, מבולגן בצורה מסודרת. היא חייכה אליי. " לירון" לחשה. התקרבתי אליה, חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי ממש חזק. " אז מה קורה?" אמרתי בקול שמח. מנסה לחייך. " הכל רע." לחשה. " למה?" " כי אני לא יודעת" אמרה בצורה של חוסר אונים.
" מה זאת אומרת? תנסי להבהיר" אמרתי. " אני לא יודעת מה קורה לי, אני מרגישה לבד, יש מולי הרבה אנשים אבל לבד, אני פוחדת מהצל של עצמי. אני מתחילה לפתח אובססיה לגבי איך אני נראית. אני פוחדת מזה. ואני לא יודעת מה לעשות." אמרה בנואשות מוחלטת. " אני איתך. " לחשתי לה. מתקרבת למיטה שלה, מחבקת אותה שוב. " זה קשור למצב הבריאותי?" שאלתי " אני חושבת. לא אכלתי כמה ימים בצורה נורמלית, לא הייתי מסוגלת. הקאתי.." אמרה. בכיתי. זה הזכיר אותי. פשוט אני. רק שלה יש מי שיעזור. אני. " אני מבטיחה לך שאני אעזור לך" אמרתי בשקט שלא תשים לב לדמעות."אבל איך ידעת שאני יכולה?" שאלתי. היא לקחה את היד שלי. הרימה מעט את השרוול, והביטה בי. " אתמול כשבאת לבקר אותי שמתי לב. אתמול באמת לא יכולתי לדבר. עכשיו אני קמת יותר טוב, כי נותנים לי תרופות. ואגב" אמרה, חושפת את ידה. כמה חתכים והרבה שריטות. חיבקתי אותה ככ חזק הפעם. " בבקשה לא.." אמרתי. " ואת?, מה איתך?, אני יודעת שאת חושבת שלא רוצים לעזור לך, אני זאין, הארי, אני,? אני בטוחה שיהיה לך יותר טוב. " אמרה. " למה עשית את זה ?" שאלתי. " את מתחמקת" אמרה " אני יודעת" אמרתי. מתיישבת על הכיסא, " נו, כאלו אני, אצלי זה לא חדש. אצלך אפשר לצאת מזה" אמרתי. " גם אצלך." אמרה. " תחשבי על זה", " את יכולה בבקשה לקרוא להאז?" שאלה. " כן,ברור" אמרתי מחבקת אותה. מנגבת כמה דמעות, "אגב, האח העקשן שלך בחוץ" אמרתי. " חשבתי שהרחתי ממך את הבושם שלו" אמרה בגיחוך, חייכתי, ויצאתי. " האז, היא קוראת לך " אמרתי. האז חיבק אותי חיבק מהיר ונכנס. ישבתי ליד זאין. באמתי להוציא מהכיס את האוזניות, אבל זאין חסם אותי בעדינות. מביט שוב בידי המכוסה. בטח עוברים לו התמונות בראש. אני גורמת לו רק סבל. עדיף לי לעזוב. " את חייבת לי הסברים" אמר. לא ידעתי מה לענות. " בבקשה לא. לא עכשיו" אמרתי . זאין נעמד, התקדם לכיוון אחר. והלכתי אחריו. הוא הסתובב עלי, חיבק אותי חזק. כולם מחבקים אותי היום אה?, " אני מצטערת על הכל" לחשתי לו, הוא שתק. " באמת.. אני אביא לך הסברים. רק לא עכשיו." אמרתי. הוא הנהנן עלי, הוא התקרב אלי, נישק אותי נשיקה קטנה. לפתע נשמע קולו של הארי. " צריכים לספר לי משהו?" אמר בקול ערמומי, ניגבתי שוב את הדמעות. גם זה קורא הרבה. צחקתי, " היא קוראת לך" הארי אמר לזאין. וטפח על שכמו, זאין הלך לחדרה של תהל.
"הכל בסדר?" שאל. לא הארי. אתה לא רואה?!. אני נראית לך בסדר? הכל רע! רציתי להגיד. אבל פחדתי. אני פוחדת להתמסר לאנשים בקשר לאמון. לא פעם שברו לי אותו. אבל עם הארי זה מרגיש אחרת.. פשוט הנהנתי, והוא התקרב אלי. " אני לא אלחץ עליך, הכל יהיה בסדר. אני כאן איתך." אמר. זה נראה כאלו יש לו ניסיון עם אנשים במצבי. חייכתי אליו. " תודה" לחשתי לו. " בבקשה אחות קטנה" זה ריגש אותי שהוא קרא לי אחות קטנה, אפילו שאני גדולה יותר ממנו. אני מריגשה שהוא שומר עלי, ואני מאוד מקווה שלא להתאכזב שוב. " שקט, אתה הקטין כאן" אמרתי בהתגרות. והוא צחק. הוא חיבק אותי. חיבוק חטוף. " בואי לקפיטריה, עם כל הריגושים האלה צריך קצת משהו מתוק" אמר. הנהנתי והתקדמנו אל הקפיטריה.