My weird life פרק 35(1D.]

נקודת המבט של תהל.
" אני לא יודעת מה קורה איתי. אני מפתחת אובססיה קשה לאיך שאני נראית. לכל גרם וגרם. אני מפתחת אובססיה קשה לזה שינטשו אותי, אני מפתחת אובססיה להכל! אני מרגישה לבד. מוקפת באנשים אבל לבד. מי שהכי יכולה לעזור לי זאת לירון. כי על הדרך היא גם תעזור לעצמה. אני לא מכירה אותה. אבל אני יודעת שהיא מיוחדת. אני יודעת שהיא לא אבודה. אם כמה שזה קשה. זאין נכנס לחדרי, הוא חיבק אותי חזק. " אתה עוד תמעך אותי" אמרתי לו, הוא צחק. " מה קורה סיס?" שאל " יהיה בסדר" אמרתי. אותו אני לא רוצה לבאס. נהייה לח קצת חם. הבשלתי את כותנת בית החולים. חושפת כמה מהחתכים שלי. מהר מורידה את השרוולים נזכרת בהם. זאין ראה אני יודעת. " עכשיו גם את?" שאל. " מסתבר" עניתי. " למה?" הוא שאל. היה לו קשה, ומזה בדיוק פחדתי. " אני לא יודעת. זאין תן לי לדבר איתך על זה עוד כמה ימים. אחריי שאני בעצמי אבין מה קורה כאן אוקיי?" אמרתי. והוא הנהנן. " בנתיים, כדאי לך לעזור ללירון. היא צריכה את זה יותר ממני. " אמרתי. הוא הנהנן שוב. " אני מנסה לעזור, אני פשוט לא יודע איך." הוא אמר. הוא היה נראה פשוט שבור, כמו עם הגירושים של ההורים. למרות שזה נראה שהוא עדיין לא התגבר על זה, " הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה לך" אמרתי. למרות שזה אמור להיות הפוך. שהוא אומר לי. הוא חייך. אבל אני יודעת שהוא פשוט נואש."

נקודת המבט של זאין.
" קודם לירון. עכשיו גם תהל? מי הבא בתור?, אני פשוט מרגיש נואש. אני לא יודע מה לעשות. איך לנהוג. אם גם לי קשה. ואם גם אני לא יודע מה לעשות. קשה לי. כן. אני מודה. אני מרגיש לבד. פשוט לבד. ואני לא יודע מה לעשות. איך לעזור לאחרים אם אני צריך עזרה בעצמי? יצאתי מהחדר של תהל רואה את הארי מעודד את לירון. אני משער שהוא יודע על מה שקרה. זה נראה כאלו הוא מסיב לה אושר. והיא לא צריכה אותי. אבל אני צריך אותה. ככה אני מרגיש. אני מרגיש שנקשרתי אליה ושאני מפתח אליה משהו. משהו בלתי רגיל. אני לא יודע אם היא מרגישה ככה. התיישבתי לידה. הפעם אני זה ששם אוזניות. שתמיד איתי. שומע כל מיני שירים ישנים. שמזכירים לי כאב. אני אוהב לשמוע אותם שאני עצוב. ושיש גשם. " שעות הביקור מסתיים בעוד עשר דקות. תודה" הודיעו ברמקול, ולמרות ההאוזניות, שמעתי את ההודעה. " נלך להיפרד מתהל?" הצעתי. מוריד אוזנייה אחת. שניהם הננו. "אני אכנס" הארי אמר. והוא נכנס. נשארו שם. שותקים לאחר כדקה בערך הארי יצא. לי, לכי לשם. 'לי'?מה הוא מכנה אותה ככה. למה בכלל?, משהו שם מתפתח. חשבתי לעצמי. לירון נכנסה ותוך כמה דקות יצאה. נכנסתי אחרון. " סיס, אני מבטיח לך. שאני אעשה הכל כדי שיהיה לכולנו בסדר" לחשתי לה. " אתה קודם צריך לעזור לעצמך. ורק לאחר מכן לאחרים. " אמרה לי. חיבקתי אותה. ויצאתי. לא דיברנו יותר מידי." הארי אתה נשאר כאן גם הלילה?" שאלתי. מותר שמלווה אחד יישאר " כן" אמר. זה נראה כאלו יש איזה מתח ביני לבין הארי. לא אמרתי להארי דברי פרידה. לירון חיבקה אותו יותר מסתם חיבוק. מה שגרם לי להרגיש תחושה של.. קנאה. הבטתי בשעון, 19:56, הלכנו מהמחלקה. היינו שם דיי הרבה זמן. עושים סבבים, אסור יותר מאיש אחד בחדר במחלקה הזו, " לגבי מה שקרה היום.." אמרתי. " אני מצטער.." "אין לך על מה, באמת. אם כבר סליחה אז אני אליך." אמרה. זהו. ככה שתקנו כל הדרך. היא שמעה שוב מוזיקה באוזניות, ואני חשבתי הכל הכל. מנסה להתרכז בנהיגה. "

נקודת המבט של אנג'ל."
" מחר היום הגדול. אני עוזבת את הבית חולים הזה, סוף סוף. אומנם מפריע לי שיש לי מישהי צמודה, שתגיד לי מה לעשות כל הזמן. אני שונאת את זה. אני אוהבת חופש. את המרחב שלי. את הטבע , ולא שאומרים לי מה לעשות ומי להיות, זה מרגיש לי כמו להיות כלואה .
" את כאן?" נייל שאל. " סליחה מה אמרת?" שאלתי, " שאלתי אם באלך גם גלידה" אמר בגיחוך ." אני קצת לא מרוכזת היום, מחשבות" אמרתי. " זה בסדר, ועכשיו. באלך גלידה?" שאל. " כן, אבל פשוטה" אמרתי. אני לא רוצה שיבזבז עלי עוד. הוא יצא, הזמן הזה סיימתי לשתות את הקפה. קמתי מהמיטה, הלכתי לשירותים, במראה סידרתי בקוקו את התלבושת שלי, שטפתי שיניים עם מי פה. ככה זה כאן, שטפתי פנים. וחזרתי למיטה, נייל חזר תוך כמה דקות. " זה גלידה פשוטה?" שאלתי. כשנייל מגיש לי גלידת וניל עם סירופ שוקולד חם בגביע ענקי עם סוכריות גומי. "אני יודע שאת אוהבת את זה" אמר בחיוך. " והכל כדי לשמח אותך, גם אם זה אומר שיקפאו לי הידיים" אמר הביא לי גלידה אחת. התיישב והחל לאכול את הגלידה שלו הזהה לשלי. " נייל. אולי עכשיו, זה נותן תקווה. אבל זה הולך להיות קשה, ואני אבין אם לא תרצה להיות איתי בתהליך הזה." אמרתי מורידה אבן מהלב. " אני רוצה להיות איתך. אני רוצה לעבור את זה איתך. אני רוצה להיות איתך. את משלימה אותי. ואני אעשה הכל כדי שזה יגמר." אמר. המילים שלו רגשו אותי. " תודה" מלמלתי. " הכל בשביל האנשים שחשובים לי." אמר. הפסיכולוגית נכנסה, " אני מבינה שמפנקים אותך אה?" אמרה בחיוך. הנהנתי בחיוך. " אני אשמח לעשות איתך פגישה קטנה. הכירות. מתאים לך עכשיו?" שאלה בנחמדות. אני לא קונה את הנחמדות הזאת. היא רק ככה כדי להפיל אותי. אני יודעת את זה. " אני אנצל את ההזדמנות לבקר, את תהל," נייל אמר. קם עם גבי גלידה כמעט ריק. מסיט אותו לאחור ומחבק אותי ביד השנייה." תמסור לה דש ממני" ביקשתי. והוא הנהנן. ויצא. " אז ככה, כמו שכבר הבנת, קוראים לי ג'סלין, אני בת 19 עוד מעט. ואני לומדת פסיכולוגיה כבר שנתיים." אמרה. " לא שמעתי על פסיכולוגית ככ צעירה." אמרתי . " אממ, גם כשאני יהיתי צעירה יותר הזדקקתי לפסיכולוגית, לא רציתי בה. בדיוק כמו שאת לא רוצה בי. אבל היום? אני מודה לה, והיא הסיבה שבנוסף לעבודה שלי בבורגר, אני מתנדבת כאן. ויש לי את כל ההסמכות " אמרה. " מחר.. כשאני אשתחרר. תהיי צמודה אליי 24/7? שאלתי, והיא אמרה. " אם תהיי אפשרות אז כן, סתם לא. בשבוע הראשון אני צריכה להיות אצלך 21 שעות. זה יוצא כל יום שלוש שעות. בשבוע השני 14 שעות. שזה יוצא כל יום שעתיים, בשבוע השלישי כל יום שעה. ובשבוע הרביעי יום כן יום לא, במשך שעה. אבל כל פעם שתצטרכי אותי את מוזמנת להתקשר." אמרה והביאה לי מספר טלפון בפתקית קטנה וורודה. " אני עייפה. אפשר לדבר מחר?" אמרתי מניחה את מה שנשאר מהגלידה, שותה מבקבוק המים שלי שאיתי תמיד. " ברור. תנוחי טוב, המסע שלנו מתחיל מחר." אמרה ויצאה מהחדר. 'מסע שלנו?' למה היא תתערב לי בחיים.. ? אני לא רוצה את זה.. פשוט לא רוצה את זה. אבל מה שכן.. אני צריכה את זה. אם כמה שקשה וקשה לי להגיד את זה..