My weird life פרק 36

נקודת המבט של נייל.
" כשחזרתי לחדרה של אנג'ל, היא ישנה. היא הייתה נראית ככ רגועה. אבל מוזר, כי לפני כן היא הייתה ערנית. התיישבתי לידה, שיחקתי בשערה, " את יודעת. אני חושב, שעכשיו אנחנו מאוחדים יותר מאי פעם" לחשתי לה, " כמו בימים של ג'לי ואפרוחי. כמו בימים שהייתי מתגנב לפנימיית בנות שלך בלילה, כמו בימיים שהתחפשתי למישהו אחר כדי לראות אותך בבית. " לחשתי שוב. "את לא יודעת כמה את חשובה שלי. כמה זה כואב . אבל אנחנו נתגבר על זה ביחד. אני מבטיח לך. באמת.. אני לא סתם אומר.
"תראי אותך. כל כך שלווה, כל כך רגועה, כל כך הורגת אותי בכל חיוך שלך. אני לא יודע מה אני מרגיש אלייך, אני יודע שזה משהו מאוד חזק. ואני יודע שאני אעשה הכל כדי להסב לך אושר. אני לא אלחץ עליך. אבל אני כן אצפה ממך. אני לא אכעס עליך, אבל אני כן אתאכזב ממך. אני לא אתפקד בלעדייך, אבל אני כן אחיה. אני מרגיש כל כך קרוב אליך. כל כך מאוחדים. אני מקווה שהפעם הכל יסתדר."

נקודת המבט של שקד.
" אכלנו ארוחת בוקר. קיבלתי התראה מהפייסבוק, רן בחברים קרובים שלי. מהלחץ הזה לא זכרתי את זה. " אהבת חיי ♥" העלה תמונה של נשיקה עם יולי. תחת הכותרת הזאת. ראיתי שהוא תייג אותי ומחק. הכל כדי שאני אראה ואסבול. " אין לי תאבון" אמרתי ללואי. קמתי במהירות. הדמעות חונקות אותי. נכנסתי לשירותי בנות הקרובים. בכיתי כמה שיכולתי. הוצאתי הכל. " אני שונאת אותך. ואותך" אמרתי. על יולי ועל רן. " אני שונאת את המראה המכוער שלי. אני שונאת את זה שאני הקרבן, שאני חייבת לפגוע בעצמי כדי להרגיש הקלה מסוימת. לפתע נערה צעירה באה מהצד. " שמעתי הכל, אני מצטערת" אמרה וחיבקה אותי חזק. חיבקתי אותה. לא ידעתי מי היא. או מה היא חושבת עלי. "אני ליאן" היא אמרה. " אל תפגעי בעצמך. הוא לא שווה את זה." היא אמרה. " אני יודעת." אמרתי בחוסר אונים מוחלט. לפתע היה לה טלפון. הוא היה על מצב רטט. היא ענתה באנגלית. " הלו, כן, עוד מעט. ביי" [ עצלנית לתרגם.] " אני יכולה לעזור לך. מה שמך?" שאלה. " אני בסדר תודה. ושקד." " אני חייבת ללכת. אם תצטרכי עזרה תתקשרי אליי. " אמרה לוקחת את הפאלפון שלי עם הנהון חיובי שלי, ורושמת לי את מספרה. " להתראות" אמרה. ויצאה. שטפתי פנים. זה היה פשוט מוזר. אני חייבת עזרה. אבל אני לא בטוחה ממי. "

נקודת המבט של לואי.
" אני מתחיל לחשוב שהכל באשמתי. לא הייתי צריך להביא אותה. אני מרגיש רע. חזרתי לחדר. ותוך כמה דקות היא חזרה, היא הלכה מהר למרפסת. וסגרה את הדלת. פחדתי עליה. אבל שמחתי עליה. הצצתי מהוולין מידי שניות. היא רק ישבה שם. עם אוזניות, מביטה בנוף המרהיב.
לאחר כחצי שעה שהיא לא באה. יצאתי עליה. התיישבתי לידה, לא אמרתי מילה. " אני מצטערת" אמרה והורידה את האוזניות לקבלת תשובה. " את? למה? אם כבר אני צריך" אמרתי. היא התקרב עלי. והתיישבה על ברכי. מצמידה את גופה עלי. היא הביטה בעיניי. היה נראה כאלו היא פוחדת מאוד. התקרבתי אל פניה. והיא אלי, היא 'אישרה' לי, לאט לאט התקרבתי יותר אליה. ונישקתי אותה. נשיקה עדינה אבל מלאת עצמה. היא ניסתה להדחיק את הדמעות. עצרתי את הנשיקה וחיבקתי אותה חזק. " את יכולה לסמוך עלי. אני כאן." "תודה" היא אמרה בקול בכי חלש. "

נקודת המבט של סופי.
" ליאם הלך. כבר בוקר, להתעורר לבד. לעולם קר כל כך. לעולם עצוב כל כך. לעולם אפל כזה. אני לא יודעת מה יהיה עכשיו. רע לי באמת. אבל יש לי הזדמנות לתקן הכל. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. או מה לעשות והכי חשוב עם מי ללכת.. אני מרגישה אבודה. לפתע ליאם נכנס. " בוקר טוב" אמר בחיוך. מתקרב אלי. נושק לי בלחי. "בוקר" אמרתי. מנסה לחייך. " הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך" אמר מחבק אותי." אני איתך עם זה." אמר . " תודה" אמרתי בחיוך. דיברנו כל היום. מידי פעם בדקו אותי. לפתע רופא רציני מאוד נכנס. " סופי. מחר יהיה ברור לגבי הכל. ואם זה ניסיון התאבדות. זה לא יגמר בזה." אמר. " זה לא. אני פשוט לא מרגישה שאני יכולה לדבר על זה. לא עדין." אמרתי. חשופה לעיניי ליאם, ולעיניי הרופא. "לאט ,לאט. צעד, צעד" אמר הרופא ויצא מהחדר. "סופי. את לא חושבת שהגיע הזמן לדבר?" ליאם שאל. והשתררה שתיקה מרה בחדר.