My weird life פרק 37 [1D]

נקודת המבט של ליאם.
" סופי,את לא חושבת שהגיע הזמן לדבר?" שאלתי אותה. היא לא ענתה. התקרבתי שוב למיטתה, מחזיק את ידה. " אל תדאגי. אני אחכה" אמרתי. היא התנפלה עלי בחיבוק. " זה רק ש.." אמרה. פגועה. חשובה בקולה, היה נראה שהדמעות כבר חנקו אותה. " זה רק שמה?" שאלתי בעדינות. " שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. שאני לא יודעת מה לעשות. " אמרה בשקט. אל תוך החיבוק. קרוב אלי. " זה בסדר. באמת. אל תתאכזבי. אני אחכה. וכמה שצריך." לחשתי לה. "תודה" היא אמרה. ורק הידקתי את החיבוק.
הרגשתי את הכאב שלה. את הפחד שלה. וזאת לא סופי שאני מכיר. סופי שאני מכיר חזקה. הולכת עם האמת. עם הכוח. וזאת? זאת סופי האמיתית. הכל היה פשוט תדמית. ואני כמו אידיוט האמנתי לה. על הכל. ורק לאחרונה נפל לי האסימון הזה. התנתקנו מהחיבוק. היא נראתה מאוד נסערת. " אחות!" צעקתי. לפתע שני אחיות נכנסו לחדר. אחת מהם תפסה את סופי שהתפרעה שם, והשנייה הזריקה לה חומר. לאחר כמה שניות היא עצמה את עינה " מה נתתן לה?" שאלתי. " כמו כדור הרגעה, רק בתמיסה. " אחת האחיות אמרה. " היא תתעורר רגועה יותר עוד כמה שעות." אמרה השנייה, ושתיהן יצאו מהחדר. היא נראתה ליפני כמה רגעים כל כך סוערת. ועכשיו גם בשנתה היא נראית ככה. יצאתי מחדרה. הולך לנשום אויר. עושה כמה סיבובים בבית חולים. במקומות שאף אחד אינו מכיר. אני אלך לתהל. הארי וזאין צריכים אותי. הלכתי במהירות לקבלה. "היי, איפה זה החדר של תהל מאליק?" שאלתי. " אתה ליאם פיין לא? מהלהקה הזאת, אפשר חתימה לאחותי?" שאלה. לא יכולתי לסרב. " כן" אמרתי בנחמדות. היא הביאה דף מהמגירה." מה השם שלה?, "רנטה" אמרה. רשמתי על הדף. " לרטנה. באהבה רבה. ליאם פיין." והבאתי לה את הדף. " תהל בחדר 145. ותודה" אמרה. " תודה" השבתי לה. והלכתי משם. לאחר כמה רגעים מצאתי את החדר.
ראיתי את זאין. בוכה שם." חיבקתי אותו . והוא השיב לי בחיבוק. מתפרק עלי. " יהיה בסדר. אני מבטיח לך" אמרתי. אפילו לא יודע מה המצב עם תהל. " איך הייתי כל כך עיוור?" שאל. " מה?, מה הכוונה?" שאלתי מבולבל. " היא פגעה בעצמה. ואני? ואני לא ראיתי את הכאב שלה. שהחיוך המזויף הסתיר.." אני מבין את זאין, ההרגשה הזאת שהאנשים הכי קרובים לך מתפרקים לך מול העיניים ואתה לא שם לב. רק שכבר ממש מאוחר. וכמעט אי אפשר לעשות כלום. חוץ מלחכות. " זאין. הכי קל זה להאשים את עצמך. במקום זה. אל תתייאש. תנסה לעשות דברים. לעודד אותה. לשאול. לתמוך. להיות שם בשבילה שהיא צריכה אותך. " אמרתי. " תודה,אחי" השיב. הארי יצא מהחדר. מנגב כמה דמעות. וזאין נכנס אחריו. ללא מילים. כאלו יש מתח בין הארי לבין זאין. "מה קורה בינך לבין זאין?" שאלתי את הארי שהתיישב לידי. " חשבתי שאני היחידי שרואה את זה. כבר חשבתי שאני מדמיין" אמר. "אתה לא. אבל מה קורה.. מה קרה? אמרת משהו לא בסדר? כי זה נראה שהוא כועס עליך. והוא? עשה משהו שלא היה טוב בעינך ? זה נראה שאתה מאוכזב ממנו." אמרתי. " איך אתה מכיר אותנו ככה" הארי אמר נדהם. " כנראה שעם הזמן." אמרתי. " לא משנה מה קרה, אל תשאירו את זה ככה. תפתרו את זה. אחר כך זה פשוט יתפרץ. וזה יהיה יותר מידי. לכולנו. " אמרתי. " ולגבי תהל. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לכם. זאת רק תקופה קשה לכולנו. זה יעבור אני מבטיח." הוספתי. " אני מאוד מקווה." אמר. זאין יצא. הביט בהארי במבט לא ברור. של כעס. ושל כאב. והלך לכיוון אחר. " אני יכול להיכנס?" שאלתי את הארי. והוא הנהנן. קמתי מהכיסא ונכנסתי. תהל הופתעה לראות אותי. אבל היא חיבקה אותי חיבוק ענקי כשהתקרבתי. " איך את?" שאלתי לאחר החיבוק הארוך. " אני לא יודעת." אמרה מבולבלת . " אני עברתי את זה. עם סופי. ואני יודע שזה כואב לך. מאוד. ולסביבה שלך. ואני מבטיח לך. שהכל יהיה בסדר. חשוב שלא תוותרי. " אמרתי. מפה לשם. דיברנו על מלא דברים. "

נקודת המבט של נורית [ האימא המאמצת של שקד.]
" אז כן. סוף סוף. היום זה קורה. הבת שלנו. הבת הקטנה שלנו. סוף סוף האימוץ הצליח. כואב לי מאוד שאני לא יכולה ללדת ילדים. שאיבדתי את הדבר שהכי חשוב לכל אישה. אבל לילדים המאומצים שלי. שקד וליה, אני נותנת את כל אהבה שלי. אולי זאת הסיבה. שאני מרגישה כאלו שקד שלי. ואני אעשה הכל כדי שליאה תרגיש ככה. שקד ואני לא דיברנו על האימוץ חוץ מפעם אחת. היה לה קשה מאוד. ניצלתי את העובדה שהיא לא כאן. תאמתי עם לואי תאריך. של היום. אני ושמעון, בדרכינו אל בית היתומים הקרוב לכאן. אני מאוד מתרגשת. מזה. כל התהליך הזה בפעם השנייה. היה שווה את זה.
ליה, היא נערה צעירה בת 15. שלא התמזל מזלה לגדול בבית חם ואוהב עם אנשים שידאגו לה. אבל עד עכשיו. עכשיו. יהיה לה את מה שחסר לה כל השנים האלה. עם הרבה אהבה. אהבה וכאב."

נקודת המבט של שקד.
" היום אנחנו חוזרים. אלו היו שלושה ימים קשים. אבל אני שמחה שעברתי את זה עם לואי ולא לבד. אני שמחה שעברתי את זה מהר כמו הוצאת פלסטר. ולא לאט. אני שמחה שזה נגמר. שאני מתחילה מחדש. אני שמחה שיש לי את לואי. אני שמחה שהוא איתי, ושהוא עוזר לי ותומך ומבין.
אני כל כך מאושרת שיש לי מישהו כזה.
אבל יש כאן מלכודת. אני מרגישה אליו משהו. ואני פוחדת. אני פוחדת מזה שנסחף. אני פוחדת מניצול. אני פוחדת מלהישאר לבד. מאוהבת. אני סומכת עליו, בתור ידיד. בתור מעבר לזה? אני עדין לא יודעת. אף בן אדם שאני הכרתי עד עכשיו לא יסדר למישהי טיסה לשלושה ימים, ועוד למישהי שהוא מכיר רק שבועיים. אני בחורה ישירה. אני בחורה מהירה. אבל גם לי יש גבולות גם לי הכל קורה מהר. " יש לך הפתעה שתחזרי." אימא שלחה לי הודעה. " מחכה" אמרתי. אין לי כוח לעוד דרמה. אבל שיהיה.
כל הצהוריים, עברו באריזה חזרה את כל הבגדים, והציוד שבאתי איתו. השארתי רק בגדים לערב, ועוד כמה דברים קטנים והכרחיים. לואי ארגן את מזוודתו בשתיקה. שתיקה שדיי כאבה. כשסיימתי את האריזה נשכבתי במיטה. העייפות תקפה אותי. ונרדמתי…
לאחר כמה זמן. התעוררתי כשלואי משחק לי בשער, מביט בי. " בוקר טוב פרינס" אמר, כשהשעה מורה ל5 בערב." בוקר טוב " עניתי לו בחיוך. היה בינינו מתח כל היום. והכל בגלל רן ובגלל יולי, החלטתי לשכוח ממנו ובטח שממנה. הם יהיו הנוסטלגיה הכואבת שלי. שאני אזכר בה כשהיו לי חיים מאושרים ואצחק. לואי המשיך לשחק לי בשער. "אני רוצה להזמין אותך. מחר לפגישה." אמר קצת נבוך. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. " מתי.?" שאלתי מנסה שלא להילחץ. " בתשע, בגג." בשמחה" אמרתי. אבל את האמת. אני מאוד פוחדת מהפגישה. " תתארגני. עוד שעתיים יוצאים לשדה הפרטי." "אני תכף אתארגן." אמרתי. עוצמת עיינים לכמה רגעים ופתחת אותם שוב. אוספת את שערי הנפוח עם גומייה שהייתה על ידי, לוקחת את הבגדים שהכנתי ומתלבשת. לבשתי סקיני ג'ינס שחור. חולצה שחורה וחצי ג'קט דק, בצבע שמנת. נעלתי נעלי פלטפורמה אפורות מעוטרות ניטים כסופים. שמתי בושם. לקחתי את הבגדים שלבשתי עלי. קיפלתי אותםץ לקחתי שני בשמים. ושמתי הכל בתיק. כעבור שעה של צפיה בסרט קיטשי עם לואי, הוא החל לקחת דברים אחרונים. הבטתי בנוף. נזכרתי שלא הצטלמנו. "חייב תמונה" אמרתי. הוא בא למרפסת לקח את הפאלפון שלי. צילם אותו על מצב מצלמה קדמית. הוא עשה פרצוץ מטוטמם ואני צחקתי. הנוף היה מאוד יפה. צילמתי גם אותו בנפרד. אותי פעמים. ואת לואי בחשאי. קצת מזכרות. למרות הכל אני אתגעגע. להתראות. אמרתי לחדר. יצאנו מחזיקים מזוודות. לואי התעקש לסחוב את שלי. הגענו ליציאה. לואי חתם על כמה טפסים והחזיר את כרטיסי החדר. הבטתי במלון בפעם האחרונה. שיצאנו כל אחד קיבל כמה ביצי שוקולד קטנים. מהמלון. הלימוזינה חיכתה לנו. מלא צילמו אותנו. אבל לי לא היה אכפת. הנסיעה לנמל הפרטי הייתה מהירה. מהירה מידי. עלינו למטוס בשעה 8 בערב. " לואי. אל תעלב. אבל אני רוצה לשבת לבד." אמרתי ללואי שהורה לי לשבת לידו. " זה בסדר. באמת" אמר. אבל זה לא. אני פשוט רוצה קצת להיות לבד. בשביל לחשוב. לאחר כשמונה שעות[ תזרמו .] הגענו. התעכבנו שם כשעה. בשל ענייני הטיסה. לואי ליווה אותי עד הדלת. השעה הייתה ארבע בבוקר. חיבקתי חזק את לואי. ללא מילים. "תודה" לחשתי לו. הוא רק הידק את החיבוק.
פתחתי את הדלת עם המפתח שלי. נכנסתי. הכל היה חשוך. הדלקתי אור. לאחר מכן חיבתי אותו והלכתי במהירות למדרגות. הרמתי את המזוודה. וגררתי אותה עד החדר. הדלקתי אור. הנחתי את המזוודה, חלצתי נעליים, וראיתי ילדה. נערה בלונידית במיטה שלי. " מי את. ומה את עושה במיטה שלי?!" שאלתי אחריי שהערתי אותה על ידי זריקת כרית בעדינות עליה. היא לא ענתה. רק פחדה. לפתע שמעון. סליחה אבא נכנס. " הסברים מחר. בנתיים תתנהגי יפה לאחותך." אמר מחבק אותי. חיבוק שהיה חסר לי בשלושה ימים האלה. הוא יצא. ניגשתי לילדה. " סליחה, פשוט הכל פרח לי מהראש, ולא ידעתי כלום על האימוץ. " אמרתי מתיישבת לידה. היא חייכה. "קוראים לי ליה," אמרה בחיוך. " נעים להכיר אותך." אמרתי. " תחזרי לישון. אני אלך לישון בסלון, מחר נסדר הכל." אמרתי. "לילה טוב." היא אמרה. "לילה טוב." השבתי וירדתי למטה. והנה. הסיפור מתחיל.