My weird life פרק 38

נקודת המבט של אנג'ל.
" התעוררתי. מביטה בשעון הקיר. ב12 בצהריים, יותר נכון בבוקר. נייל. ישן ליידי במיטה. אני לא זוכרת שהוא בא לכאן. התחלתי לשחק בשערו, נזכרתי, שנרדמתי כאן אחריי הפגישה עם ג'סלין, למרות שישנתי ליפני כן, התרופות מעייפות אותי מאוד. אני מרגישה חלשה איתן. עד כדי כך שישנתי יום שלם. ואפילו יותר. לפתע נייל פתח עיינים." כנראה שבזמן שבהיתי בך ישנה נרדמת." אמר, תוך כדי פיהוק קטן. " כמה זמן אתה כאן?" שאלתי. מסתכלת בעיניו. " כשג'סלין יצאה. אבל יצאתי לבית לשעתיים אתמול בערב, אגב ג'סלין עשתה לי גם היכרות קצרה איתה." אמר . " למה?" שאלתי. " טוב, בכל זאת היא תבוא לי לבית הרבה שעות במשך חודש. ואני צריך לדעת את מי אני מכניס לבית." אמר. " מרוב הבלגן, שכחתי לשכור דירה. אני אשכור מחר, " " שוב זה?, את נשארת אצלנו וזה סופי." "אבל א.." "אמרתי סופי." הוא אמר. במבט קצת רציני. " אוקיי " אמרתי בלית ברירה. "היי, אל תהיי עצובה. היום הכל מתחיל. ואת צריכה להיות מוכנה לזה. נפשית, ופיזית." אמר . " אני מקווה להיות מוכנה. זה מפחיד אותי. זה מוזר לי. ואני לא מסוגלת. אני יודעת שמתי שהוא, אתה תעזוב. אני יודעת." שוב זה?!, אמר והפעם בתקיפות. " יש לי מילה את יודעת." אמר, קם מהמיטה, התכוון לצאת מהחדר. "נייל חכה רג.." אמרתי. אבל הוא כבר יצא. משאיר אותי לבד. אני לא יכולה לסמוך על אנשים. כן גם עליו. כי הוא נטש אותי. לשלוש שנים. ואחרי זה אני אפילו לא סומכת על עצמי. הוא חזר. כן. נכון, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול לנטוש אותי שוב, אני אסלח לו שוב, ואפגע שוב. אבל אני אוהבת אותו. כמה שקשה וכואב לי להודות. אני מרגישה אליו דברים שלא ידעתי שאפשר להרגיש. את החיבור הזה. ואני רוצה אותו. קרוב עלי, איתי. אבל הפחד. הפחד שמדבר מגרוני. אותו הפחד שבעצם גורם לי לאבד אותו. אותו הפחד רודף אחריי. פשוט חונק אותי. לוכד אותי בתוכו. לא עוזב אותי לרגע, לא נותן לי לנשום. אבל גם בלי הפחד אני מרגישה חשופה. התרגלנו לחיות ביחד. בכאב. בבדידות. אלו היו יחסי טפילות-ידידות. השעה הייתה כבר אחד וחצי. נייל לא חזר. נהייתי מודאגת. מה איתו.? מה הוא עושה? עם מי הוא? הוא חושב עליי? ועוד כל כך הרבה שאלות צצו לראשי. החלטתי לוותר על הפחד. כן לוותר עליו. ולמלות את נייל במקום של הצד הכרחי של הפחד. ולאחוז בו. כמו שוויתרתי על כאב מסוים. אותו כאב במוסד לגמילה. קמתי מהמיטה, לקחתי כמה בגדים. טייטס, חולצה שחורה חלקה, ג'קט לבן. נעלתי נעליי ספורט עם פלטפורמה שתהל הביאה לי. זאין הביא לי את כל הבגדים לכאן. הלכתי למראה. סרקתי את שערי במסרק שהונח שם. המסרק שגם אותו זאין הביא לי. סירקתי את שערי הבלונידי לאחור. ועשיתי שביל שצד אחד ארוך יותר. הפוני שלי מאוד ארוך. הגוונים בלטו משום מה, התרחקו מאוד מהשורש. יצאתי מהחדר. מחפשת את נייל. אני מרגישה שהוא לא הלך. ראיתי אותו בפינה אחת. שר שיר. התקרבתי כדי לשמוע את המילים, אבל הוא לא שם לב עליי.

So we play, play, play all the same old games
And we wait, wait, wait for the end to change
And we take, take, take it for granted
That will be the same
But we're making all the same mistakes

Yeah, yeah, that's what crazy is
When it's broken, you say there's nothing to fix
And you pray, pray, pray that everything will be okay
Why you're making all the same mistakes
בסוף השיר, כבר הייתי ממש קרוב אליו. אבל הוא שר עם הראש למטה. התכופפתי. הוא שם לב אליי.
לא אמרתי כלום. רק חיבקתי אותו חזק. השיר הזה נשמע מוכר לי. הוא השיב לי בחיבוק. " אני יודעת שזה נראה קשה מהצד שלך. כי זה באמת לא קל לך. אבל ניסית פעם לראות איך זה עליי? מה אני עוברת,? מה אני חווה כל יום? ואם אני מתמודדת כל יום מחדש מהרגע שאני פותחת עיניים בבוקר, ועד הרגע שהן נעצמות בלילה?, יש לך בכלל מושג איך זה להיות אני?" אני מצטער. באמת הגזמתי. אני יודע שזה לא הולך להיות קל. פשוט כל פעם אותו תשובה. אני לא יכול עם זה. אני חייב תקווה. " אמר בכאב. " אני גם. אני גם חייבת אותה. אבל יש לי. יש לי אותך. ואתה התקווה שלי. אבל עם התקווה בא הפחד." אמרתי. חושפת את הרגשות הכי סודיים שלי. התקרבתי אל פניו. עיניו הדומעות נצצו. הדמעות שלו. היו אמיתיות. ראו את זה. הוא התקרב אליי, יותר ויותר. הוא נישק אותי. לא נשיקת שלום קטנה. אבל גם לא הגזים. הוא התנתק. " סליחה אני פש.." אמר. " זה בסדר. אני מוותרת על עצמי הישנה. היום. בשעה ארבע. שאני אצא מכאן. אני נפרדת ממני. מעצמי הישנה. חוזרת בגרסה משופרת. עצמי הישנה הייתה עושה מזה דרמה. אבל אני פתוחה לניסיונות." אמרתי. באומץ רב. והוא קירב אותי לחיבוק נוסף.