My weird life פרק 39

בסוף השיר, כבר הייתי ממש קרובה אליו. אבל הוא שר עם הראש למטה. התכופפתי. הוא שם לב אליי.
לא אמרתי כלום. רק חיבקתי אותו חזק. השיר הזה נשמע מוכר לי. הוא השיב לי בחיבוק. " אני יודעת שזה נראה קשה מהצד שלך. כי זה באמת לא קל לך. אבל ניסית פעם לראות איך זה עליי? מה אני עוברת,? מה אני חווה כל יום? ואם אני מתמודדת כל יום מחדש מהרגע שאני פותחת עיניים בבוקר, ועד הרגע שהן נעצמות בלילה?, יש לך בכלל מושג איך זה להיות אני?" אני מצטער. באמת הגזמתי. אני יודע שזה לא הולך להיות קל. פשוט כל פעם אותו תשובה. אני לא יכול עם זה. אני חייב תקווה. " אמר בכאב. " אני גם. אני גם חייבת אותה. אבל יש לי. יש לי אותך. ואתה התקווה שלי. אבל עם התקווה בא הפחד." אמרתי. חושפת את הרגשות הכי סודיים שלי. התקרבתי אל פניו. עיניו הדומעות נצצו. הדמעות שלו. היו אמיתיות. ראו את זה. הוא התקרב אליי, יותר ויותר. הוא נישק אותי. לא נשיקת שלום קטנה. אבל גם לא הגזים. הוא התנתק. " סליחה אני פשו.." אמר. " זה בסדר. אני מוותרת על עצמי הישנה. היום. בשעה ארבע. שאני אצא מכאן. אני נפרדת ממני. מעצמי הישנה. חוזרת בגרסה משופרת. עצמי הישנה הייתה עושה מזה דרמה. אבל אני פתוחה לניסיונות." אמרתי. באומץ רב. והוא קירב אותי לחיבוק נוסף. היינו כל כך חשופים באותו רגע. זה הרגיש לי כל כך מיוחד. " בואי נטייל?" נייל הציע. יש לי עוד כמעט שלוש שעות עד השחרור. הנהנתי, שנינו קמנו מהרצפה. מנגבים את הדמעות האחרונות. התקדמנו. נייל החזיק לי את היד. הלכנו בשקט. לפתע היה לי זרם בכיס, הוצאתי את הפאלפון וראיתי על הצג " מקסי." עניתי במהירות. " היי ." אמר. היה נשמע בקולו שהוא הסיר דאגה רבה. " היי, סאפ?" שאלתי. " אוקיי. מה לגביך ?" שאל. " בסדר." אמרתי. " אני רוצה לראות אותך." אמר. בקול מסתורי. " אני אדבר איתך מתי. אני לא יכולה לדבר עכשיו. " אמרתי וניתקתי. " מקס?" נייל שאל. " כן." עניתי. "הוא רצה משהו, קרה משהו?" שאל. " לא קרה כלום, הוא רוצה שנפגש. " אמרתי. הגענו לחצר בית החולים. איפה שכל המכונות. נייל הלך למכונה. והזמין שוקוצ'ינו. ואספרוסו. הוא הגיש לי את השוקוצ'ינו שלי. " תודה." אמרתי בשקט. הוא חייך חיוך קטן. הלכנו עוד כמה צעדים, עד למקום שלנו מאחורה. התיישבנו שם. הייתה שתיקה כואבת. הוצאתי מכיסי את האוזניות ושמעתי את השיר. "Papa Roach – Last Resort " נייל הביט ברצפה, ואני הבטתי בו. ולאחר כמה שניות הבטתי גם אני על הרצפה.
כשהשיר נגמר, נייל התקרב אליי. מאוד. אפילו לא שמתי לב. הורדתי את האוזניות. לגמתי לגימה גדולה מהשוקו," לא אהבתי כל כך את השיר, אבל את שרה יפה. " אמר לי בחיוך. השיר הזה לא שיר רגיל. הוא שיר של כאב. אבל תמיד אהבתי אותו. מגיל קטן ,לגמתי שוב מהמשקה שלי, נייל לגם משלו . " כן, ברור" אמרתי בגיחוך. " אני רציני. כדאי לך לעשות משהו עם הקול שלך." אמר בשיא הרצינות. " אני לא חושבת שכדאי." אמרתי. אני באמת לא חושבת שאני יכולה. " למה?" שאל מופתע. " פחד במה." עניתי לו. הוא התקרב אליי, " גם אני התחלתי את הקריירה שלי מפחד במה. ותראי אותי היום." אמר מניח את ידו על ירכי בעדינות. " אני לא יודעת.." אמרתי. אני באמת לא יודעת. אני מאוד אוהבת לשיר. אבל אני לא בטוחה בעצמי. " תשירי לי. שוב. אותו שיר. אני חייב לשמוע אותך שרה. שיר אמיתי. " הוא אמר. חייכתי. רשמתי ביוטיוב את שם השיר עם קריוקי. הפעלתי. והתחלתי לשיר לנייל. זה היה שיר שלא קל לביצוע. צריך להגיע כאן לטונים קשים ונמוכים. אבל הצלחתי. אני חושבת. השיר נגמר. נייל הביט בי. חזרתי להביט בו. בעיניו. שפשוט בערו שם. " את שרה מדהים." הוא אמר. " אני עוד יותר בטוח בדעתי הקודמת. דווקא מתאים לך שירים כאלה. אני לא מתחבר אליהם. אבל את מעבירה אותם טוב." אמר בחיוך. " אן, את חייבת לעשות עם זה משהו.." הוסיף . " אני אתחיל מקטן." אמרתי. " כולנו התחלנו מקטן." אמר. חייכתי. שאר הזמן שישבנו שם עבר בשתיקה. בזמן שאני שוב הייתי עם אוזניות. והפעם נזהרת שלא לשיר. נייל הראה לי בשעון ידו שהשעה שלוש. אני צריכה להתארגן. אני כבר לבושה. אבל יש לי שחה עם הרופא, ואני צריכה להתארגן עם המסמכים. קמתי. עדין שומעת שירים באוזניות. נייל מחבק אותי אליו תוך כדי הליכה. תוך כמה דקות הגענו. לחדר. נשכבתי על המיטה. נייל ישב בכיסא.
גם הוא עם אוזניות. עושה משהו בפאלפון. הורדתי את האוזניות מביטה בו. כשהוא קלט אותי. הוא הוריד את האוזניות. מוזיקה היא פתרון מושלם לשתיקות מביכות!. " אני חושב שאני יודע איך לעזור לך להתקדם." אמר. " איך?" שאלתי. " חכי ותראי. " אמר בחיוך ערמומי. לקחתי מהמגירה את הספר הסוד. שעדיין לא סיימתי לקרוא. אני בעמוד 101. המשכתי לקרוא. זה ספר מדהים על לשנות גישה. הוא באמת יכול לעזור לי ולעוד אנשים רבים. אני לא מבינה למה לא קראתי אותו ליפני כן. קראתי וקראתי והתעלמתי מהעולם. היה לי רק שקט ותובנה במוח. לפתע שמעתי קריאות. " אן את כאן?" " אן?" נערתי מעט את ראשי. " נסחפתי לספר." אמרתי. " על מה זה?" שאל. " על שינוי גישה. נו הספר שסיפרתי לך." אמרתי. " איזה עמוד את?" שאל. 131. לא נשאר לי עוד הרבה." השבתי. " וליישם אותו? באיזה עמוד את?" לא יודעת." אמרתי. אני מנסה ליישם. אבל זה באמת קשה. יש כאן קטש'. " מה השעה?" שאלתי. " רבע לארבע" הוא ענה. סגרתי את הספר . בעמוד 132 קיפלתי פינה קטנה שאני אזכור שאני שם. לפתע רופא נכנס. הוא הביא לנייל כל מיני מסמכים לחתום עליהם. וניגש אלי. " אז איך את?" שאל בנחמדות. " מעולה." עניתי בחיוך ענקי. כדי להרגיש ככה. צריך להאמין בזה ולחיות כאלו הכל מעולה. הסוד מתחיל לעבוד אצלי. " אני שמח." אמר. " את תהיי בסדר? יש לך תוכניות לעתיד?" התעניין. לא הבנתי לאן הוא חותר. " בנתיים אני אגור אצל נייל. ואין לי חוץ מזה תוכניות." " לא בנתיים. קבוע." נייל אמר בחיוך. "טוב אז כאן יש טופס עם כל הבדיקות הפיזיות והנפשיות והשכליות שאת תצטרכי לעשות ב3 חודשים הקרובים." אמר מגיש לי חוברת דקה. קורא לזה טופס? " לא אמרו לי כלום." אמרתי מופתעת. " כן. אנחנו לא מדווחים בדרך כלל על דבר כזה. אלה אם המצב חמור מאוד וצריך ליידע מראש." אמר. היו בטופס, בדיקת אנמיה, בדיקת כוסלטרול ועוד כל מיני בדיקות. היו שם בדיקות לעצמות. וכל מיני צילומי גוף, היו גם בדיקות בספורט. וגם היו בדיקות נפשיות. וביקורים אצל פסיכאטר פעם בשבוע בשביל כדורים שהוא ימליץ. והיו בדיקות שכליות. בדיקות במתמטיקה, באנגלית, בביולוגיה, בפיזיקה, היסטוריה, " למה כל כך הרבה?, מה קשור עכשיו בדיקות שכליות?" שאלתי לא מבינה. " קודם כל. אין לך ממה להיבהל. זה טבעי שתגיבי ככה. דבר שני, כדי לבדוק שלא נגרם לך נזק מוחי. מהכדורים. מאנשים, ומכל התקופה האחרונה. ולגבי הלימודים. כדאי לך לשכור מורה פרטית. שתלמד אותך. בשביל תעודת בגרות מלאה. ובמקצועות האלה חסרים לך המבחנים. ניצלנו את זה, וחשבנו שכדאי שנבחן אותך שכלית על משהו שיועיל לך." אמר מביא לי דף. מאחורי הצדדים. עם כל החומר לעשרה מבחנים שלי. כל מבחן שני נושאים. אני יכולה להשלים לימודים. כל כך מאושרת. חשבתי שלא יצא ממני כלום. בדף היה כתוב שהמבחן הבא הוא בהיסטוריה, והוא עוד חמישה ימים. את נושא המבחן כן ידעתי. לימדו אותי במוסד. " ג'סלין. תבוא לכתובת שהבאתם לה. בשבע בערב." אמר. הנהנתי. מביטה בנייל. " תתארגני. תיקחי כמה דקות לעכל את השיחה הזאת. ותצאי. את משוחררת." אמר. חייכתי וגם הוא. הוא יצא. לקחתי את הספר. את הדפים . שמעתי את הדפים בתוך הספר. ואת הספר בתיק שלי שזאין הביא אז. הלכתי לשירותים. לקחתי את המסרק מליד הכיור. יבשתי אותו עם נייר. החזרתי לתיק. לקחתי את הבגדים המלוכלכים ושמתי גם הם בתיק. " אני מוכנה." אמרתי לנייל שתקוע עם ראשו בפאלפון. הוא סגר משהו ולאחר כמה שניות קם. " הזמנתי אותה לארוחת ערב." אמר. אני הישנה הייתה נבהלת. ולא רוצה. אבל אני החדשה. מי שאני מנסה להיות. לוקחת הכל בפרופורציות. "אני מקווה שיהיה בסדר." אמרתי בחיוך. פניו השתנו לשמחות. אני חושבת שגם הוא חשב שאני אגיב אחרת. " אני רוצה לבקר את תהל." אמרתי. והוא הנהנן. יצאנו מהחדר. ואני מקווה שלא לחזור לכאן. סגרתי את הדלת. והלכנו משם שנייל סוחב לי את התיק. הלכנו לקבלה. ואני שאלתי. " איפה החדר של תהל מאליק?" "145." אמרה בנחמדות. "תודה" אמרתי לה בחיוך הלכנו לחפש את החדר. ראיתי שם את הארי. מביט ברצפה בחוסר אונים. התקרבתי אליו. וחיבקתי אותו חיבוק חזק. אני והארי מאוד התקרבנו. למרות כל הבלאגן הזה. הוא עדין שלח לי הודעות. ושאל מה איתי. אני הכרחתי אותו שלא לבוא. שלהישאר איתה ולדאוג לעצמו. " אני שמח שאת בסדר." הוא לחש לי בחיבוק ענקי וארוך. ראיתי מהצד שזה מוצא חן בעיניי נייל. לאחר כמה שניות התנתקנו מהחיבוק. " זאין שם?" שאל נייל. " לא. היא נרדמה אז יצאתי קצת לאכול משהו קטן. סיימתי לאכול התיישבתי כאן ובדיוק באתם." אמר. " אני נכנסת עליה." אמרתי. נכנסתי לחדרה. היא ישנה שם. לא שקטה. הזכירה לי אותי. לפתע היא פתחה עיניים. " אנג'." היא אמרה כמעט בצעקה. " את בסדר?!" שאלה מבוהלת. התקרבתי אליה. וחביקתי אותה. גם אל תהל מאוד נקשרתי בחודש האחרון. " כן, ואת?" שאלתי. " אחריי שראיתי אותך. מעולה. " אמרה. " אני מבטיחה לך מניסיון שלי. שזה יעבור." אמרתי. " אני תכף חוזרת" השבתי. יצאתי לחדר. לקחתי לנייל בלי מילים את התיק שלי. לקחתי את הספר. מחזירה את הדפים הרפואיים שהיו בתוכו. סוגרת את התיק וחוזרת לחדרה. " תקראי את זה. מבטיחה שלא תצטערי.!" אמרתי. היא קראה את התקציר. " סיימת לקרוא?" שאלה. " לא. נשארו לי 20-30 עמודים. אבל הבנתי את העיקרון. את צריכה את זה יותר ממני." אמרתי. היא הניחה את הספר על השידה, לגמה מהכוס תה שלה. " פשוט. מוטיבציה." אמרתי לה. ישבנו ודיברנו עד השעה חמש. לפתע נייל נכנס. " אני לא רוצה להפריע לכן אב.." אמר ותהל קטעה אותו. " קודם חיבוק אחרכך דיבור." אמרה. נייל חיבק אותה חיבוק חזק. " התגעגעתי." אמרה. " כנ"ל. " אמר . " כמו שאמרתי. אני לא רוצה להפריע לכן לחפור אחת לשנייה, אבל אני ואנג'ל צריכים ללכת." אמר. "למה?" שאלתי. " הארוחה." אמר. " אני אסמס לך אחר כך." אמרתי. חיבקתי אותה. נייל חיבק אותה ויצאנו. " יש לך דיבור איתי." הארי לחש לי. בשקט. אני לא חושבת שנייל שמע וגם אם כן הוא לא הבין. מרוב הלחישה השקטה של הארי. הארי משך אותי לחיבוק. ונייל שוב. לא אהב את זה. " חייבים ללכת." אמר ופשוט משך אותי משם. " למה משכת אותי?" שאלתי. בזמן שאנחנו יוצאים מבית החולים, מלא פלאשים של צילומי נחשפים אלינו. " אחר כך. " אמר. " רוצי. " אמר. מושך אותי קצת יותר במהירות. רצנו. האוטו של הנהג פרטי של בנים חיכה לנו. אוטו יותר מידי מפואר. נייל פתח לי את האוטו. נכנסתי. התיישבתי במהירות, ונייל התיישב מולי. האוטו הזה נראה כמו מיני לימוזינה. יש בו מקומות כפולים משל אותו רגיל. מכונת קפה. מכונת חטיפים. ואפילו זכוכית שסוגרת את הצד של הנהג כדי שלא ישמע את הרעש. " למה משכת אותי?. הרי יש זמן, להכין לא יקח כל כך הרבה." אמרתי
" משכתי אותך כי.." אמר. משפיל מבט. מרים את ראשו מביט בעייני לכמה שניות ושוב משפיל את ראשו. " כי אני מקנא." אמר. " מקנא בהארי?!" שאלתי המומה.