My weird life פרק 40

" חייבים ללכת." אמר ופשוט משך אותי משם. " למה משכת אותי?" שאלתי. בזמן שאנחנו יוצאים מבית החולים, מלא פלאשים של צילומי נחשפים אלינו. " אחר כך. " אמר. " רוצי. " אמר. מושך אותי קצת יותר במהירות. רצנו. האוטו של הנהג פרטי של בנים חיכה לנו. אוטו יותר מידי מפואר. נייל פתח לי את האוטו. נכנסתי. התיישבתי במהירות, ונייל התיישב מולי. האוטו הזה נראה כמו מיני לימוזינה. יש בו מקומות כפולים משל אותו רגיל. מכונת קפה. מכונת חטיפים. ואפילו זכוכית שסוגרת את הצד של הנהג כדי שלא ישמע את הרעש. " למה משכת אותי?. הרי יש זמן, להכין לא יקח כל כך הרבה." אמרתי
" משכתי אותך כי.." אמר. משפיל מבט. מרים את ראשו מביט בעייני לכמה שניות ושוב משפיל את ראשו. " כי אני מקנא." אמר. " מקנא בהארי?!" שאלתי המומה. הוא השפיל שוב את מבטו. " אתה רציני?" שאלתי. עוברת לשבת לידו. מניחה בזהירות את ידי על ירכו החמה. " זה רק שאתם מ.." אמר, ונקטע ע"י. "נייל.יש לך יותר מידי סרטים בראש." אמרתי מתקרבת אליו. הוא הסתכל אלי. עיניו שוב בערו. החלונות השחורים הקנו לי הרגשה של בטחון. נישקתי אותו. ולא סתם נשיקה רגילה. נשיקה שאני יזמתי. וזה כמעט ולא קרה. זאת הייתה נשיקה סוחפת. הרגשתי עוד בטחון. הוא עצר את הנשיקה וסחף אותי לחיבוק אני. " אני מקווה שתמיד נהייה ביחד." אמר. אני לא יודעת מה להבטיח לו. הוא הבטיח לי את זה שהיינו קטנים. ועדין נטש אותי. " מה שצריך לקרות, יקרה." אמרתי. הוא נרתע. הנחתי בעדינות את ראשי על כפתו ועצמתי עייני במשך שאר הנסיעה."

נקודת המבט של זאין.
"ליר.. " התחלתי להגיד. פתחתי את דלת חדרה. ראיתי אותה ישנה שם. רגועה. אחריי הרבה פעמים שראיתי אותה ככה. היא נראתה קצת פחות מוטרדת. ישבתי לידה. שיחקתי בשערה המעט מבולגן. " מה הסיפור שלך?" שאלתי. ללא תשובה. " מי את?, למה את כל כך מסתורית?" הוספתי. " אני לא יודע מי את. וזה מה שהכי מוזר ברגשות האלה." אמרתי. לפתע היא תפחה עיניים. נכנסה מיד לתוך הסמכה. היא שתקה. אבל ידעתי שהיא שמעה הכל או חצי. נשארתי שם. אבל קמתי מהמיטה, הולך כמה צעדים במקום שישמע שהלכתי. היא יצאה מהסמכה. מהר לקחתי לה אותה. כדי שהיא לא תתחבא שוב. " מוכנה לדבר?" שאלתי והיא הנהנה. " מי את?, מה את ?, למה ?, " שאלתי. " זה מסובך.." אמרה. " סיבוכים ? הגעת למקום הנכון!." אמרתי בגיחוך. צחוק תמיד נותן הקלה לאנשים. בכל מיני מצבים כאלה או אחרים. " קוראים לי לירון המילטון, אני בת 18 וקצת. עוד משהו.?" שאלה. " מי את?, " שאלתי. היא הבינה אני בטוח. " עברתי הנה מישראל. " הוסיפה. עוד מידע . " מתי? למה? עם מי?" שאלתי. " ליפני חודש. כי לא הסתדרתי שם. לבד." אמרה. " למה לא הסתדרת.?" שאלתי. רואה שהיא מהססת. " לא היה לי טוב במקום שגרתי בו. עם האנשים שגרתי איתם." אמרה. קמה מהמיטה אל חדר האמבטיה. [ בתוך חדרה.] היא יצאה לאחר שתי דקות עם פנים לחות מעט. כנראה ששטפה אותם. " אל תשאל. בבקשה." אמרה. " אני חייב. מצטער.." אמרתי. " לא.. לא היום.. לא עכשיו." אמרה. מתיישבת על המיטה. היא פשוט מראה צד שלא הכרתי בה. צד חשוף. אבל מופנם. מוזר. אבל מיוחד. ייחודי לה. שלה. "בסדר.." אמרתי. קם ממטה. היא תפסה את ידי. נעמדת לידי. ומחבקת אותי חיבוק חזק. היא מתנתקת מהחיבוק. מתקרבת אל פניי. מנשקת אותי נשיקה ארוכה. הפעם זה אני שעצר אותה. יצאתי מהחדר. מותיר אותה ללא מילים. מבולבל. וכאוב מהסיטואציה הזאת. אני לא מבין. וזאת הבעיה כאן. אני לא מסוגל להבין. עד שהיא לא תגיד לי לפחות קצה חוט קטן. אני חייב לדעת מי היא. היא לא יכול לנשק אותי מבלי שאני אדע מי היא. "

נקודת המבט של אנג'ל.
"הנהג. פתח לי ולנייל את דלת הלימוזינה. מלא בנות צילמו אותנו ביחד. לא היה מפריע לי. כמו שלא הפריע לנייל. שתקנו. שתיקה כואבת. מחזיקים ידיים. כשהוא מחזיק לי את התיק. הוא פתח במפתח את הדלת. האבטחה חסמה מעריצות. נכנסו. זאין היה בסלון. לבד. בוהה בתקרה. בזמן שהוא שוכב על הספה. הוא קם מהספה. מתקרב אלי. מחבק אותי חיבוק ענקי. כמו שאמרתי להארי שלא יאדג לי . ולקח לי המון לשכנע אותו. כך אמרתי גם לזאין. הוא חיבק אותי חיבוק כל כך חזק. " את בסדר?," שאל. אותה תגובה כמו של הארי. " כן. אגב, יש לי דיבור איתך." אמרתי. מתנתקת מהחיבוק. משאירה את זאין מבולבל. לדבר עם נייל. לקחתי מהמקרר בקבוק מים ומזגתי לי בכוס. אני מתחילה להרגיש כאן כמו בבית. אבל אני פוחדת להתרגל לזה. סגרתי את הבקבוק והחזרתי אותו למקרר. עליתי עם התיק שהונח בסלון לחדרי. יש כאן איזה 20 חדרים. אני לא מבינה למה כל כך הרבה. הנחתי אותו על המיטה ולאחר כמה שניות פרקתי בארון שבחדר. כשלקחתי את הבגד האחרון, נשמעה דפיקה בדלתי. " כן?" אמרתי. הדלת נפתחה. זה היה זאין. " מה רצית להגיד לי?" אמר בקול רגוע. ידעתי שזה הולך להשתנות. "הארי." אמרתי. " מה איתו?" אמר ביובש. יובש שמראה שהם לא חברים ואפילו פחות מזה. " תהל אמרה לי על המתח ביניכם. שמתי לב לאיך שהגבת ששמעת שנדבר על הארי. אז מה קרה איתו?" שאלתי ישירות. " אני מרגיש שהוא הסיבה שתהל ככה. אני לא יודע למה. אני פשוט מרגיש ככה למרות שהוא חבר שלי. הוא היה אמור לשמור עליה, לראות את מה שאני לא ראיתי. בגלל זה אני כועס גם על עצמי. " אמר בכנות מוחלטת. " אל תכעס על הארי. לא אני. לא הוא ולא תהל . רוצים בכך. " אמרתי." זה לא תלוי בכם." אמר בכאב. " נכון. זה תלוי בך. אבל הארי גם כועס עליך. תברר את זה. חבל להרוס חברות. תתקן את זה לפני שזה יתפוצץ." אמרתי. " תודה." אמר וחיבק אותי חיבוק חזק.