My weird life פרק 46 [1D]

[המשך נקודת מבט של נייל.]
" אני יודע שאנג'ל לא רוצה שאני אבוא, היא יודעת שיהיה לי קשה לראות את הקרבה שלה עם הארי. הוא כמו אח שלי. והיא, אחת מהאנשים הכי חשובים לי. אבל עדיין אני לא מצליחה לשכנע אותי שאין ביניהם כלום, אחריי שאמרתי לאנג'ל, כשחזרנו מבית החולים, שאני רוצה להיות איתה לנצח. והיא ענתה " מה שיהיה יהיה." זה גרם לי להירתע ממנה. כאלו, לא יודע להסביר את זה. היא לא אמרה במפורש שהיא לא רוצה שנמשיך ביחד. אבל היא גם לא אמרה שיהיה לה קשה בלעדיי. אני באמת לא יודע איפה אנחנו עומדים. מבחינה זוגית. לא הכרזנו עלינו כאל זוג רשמי, אבל ברור שאנחנו יותר מידידים. אכלנו את הפשטידה שאנג'ל הכינה, ופשוט שתקנו. לאחר כרבע שעה בערך, סיימנו לאכול. אנג'ל שמה את הכלים בכיור. והלכה לקומה השנייה. נשארתי לבד. הלכתי לכיון המדרגות, גם לקחת כמה דברים אחרונים, אך איך שהתחלתי לעלות, הרגשתי שהרגליים שלי לא מחזיקות אותי יותר. ונפלתי. ניסיתי לקום. הצלחתי לעמוד בקושי, אך לא יכולתי לזוז. וכשהצלחתי מעט שוב נפלתי. לפתע אנג'ל ירדה. היא רצה אליי, היא עזרה לי לעמוד, היא חיבקה אותי וביחד הלכנו בשקט לספה. היא עזרה לי לשבת. " בבקשה?." היא שאלה. אני מניח שהיא מבקשת שאספר לה על הניתוח. אני לא רוצה להישבר. אני לא רוצה את זה. אני פשוט רוצה להמשיך כאלו זה כלום, ואם אני אספר לה היא לא תהייה מרוכזת בערב להפתעה. " סתם סחרחורת." השבתי. לא נראה לי שהיא השתכנעה. " אתה בסדר?" שאלה. אני לא במצב שאני יכול ללכת עכשיו. קשה לי. אני אפול שוב. זה מאמץ אותי. אבל לא רציתי משום מה להגיד לה את זה. שתקתי לכמה שניות.
אני לא אוכל להישאר ולדעת שהיא עם הארי. כן, הקנאה. למה אני פשוט לא מסוגל להאמין להם?. " אני חושב שאני בסדר" אמרתי. היא קמה מהספה. הושיטה לי יד עמדתי בקושי. פתאום גם היה קשה לי מעט לנשום. מרוב חוסר יכול הפלתי אותה ואותי, על הספה קרובה אליי, קוראת את עיניי. " מצטער." אמרתי. " זה בסדר. פשוט תנוח ותתקשר אם יקרה משהו." היא אמרה. "אוקיי." השבתי. אני לא רוצה להתחיל סיפור בגלל הקנאה שלי. " אני אנעל." היא אמרה. לוקחת אחד מהמפתחות שעל השולחן. אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אני מעט עייף, אני אוכל לנצל את זה ולישון, וככה לא לחשוב, ואני מקווה להתעורר טוב יותר. "

נקודת המבט של הארי.
" אנג'ל עוד מעט תבוא לבקר את תהל. ובדרך גם אותי ואת זאין, זה מוזר שאני וזאין לא מדברים. זה פשוט קשה מידי לשנינו. אני לא יכול לדבר איתו בגלל העיוורות שלו לגבי לירון. והוא חושב שאני אשם בעניין תהל. ככה זה מרגיש. היא אחד הדברים הכי חשובים לי, למה שאני אפגע בה?, ועוד בכוונה?!. פשוט ישבנו שם. נכנסים בתורות לבקר את תהל. אני יצאתי. וזאין נכנס. אנג'ל הגיעה. לבד, בלי נייל. הייתי בטוח שהוא ירצה לבוא איתה. הוא לא עוזב אותה לשנייה. היא רצה אליי בחיבוק ענקי. שלושה ימים לא ראיתי אותה. חיבקתי אותה חזק. נקשרנו. בקושי חודש מכירים וכבר כמו אחים טובים. " התגעגעתי." אמרתי לה. " עברו רק שלושה ימים." היא אמרה. " אבל גם אני." היא הוסיפה. דיברנו מעט. " איך את?" שאלתי. " דיי בסדר. כל השגרה הזאת מעט קשה לי. לא רגילה." אמרה דיי כנה. " אל תדאגי, כל התחלה היא משהו לא רגיל. אני בטוח שעוד כמה ימים, גג חודש את כבר תתרגלי." אמרתי לה. " אני גם חושבת." אמרה. " תגידי, איך לירון?." שאלתי. " היא סיפרה לך עלייה שאתה שואל?" שאלה. " לא, אני פשוט יודע לקרוא אנשים. היא בסדר?" שאלתי. " כן, דיי קשה לה בבית. אבל היא בסדר. היא צריכה את העזרה הזאת שאני לא יכולה לתת לה לבדי." היא אמרה. " אל תדאגי. ביחד נעזור לה. אני מבטיח לך." אמרתי. נקשרתי לשתיהן. לפתע זאין יצא מהחדר. אנג'ל נקשרה גם אליו. היא קמה לתת לא חיבוק. אבל הוא מעט דחה אותה. היא לא הבינה אותו. אז פשוט נכנסה אל תהל.
" מה קרה לנו?" שאלתי את זאין. הוא הביט בי ופשוט הלך משם.. "

נקודת המבט של אנג'ל.
" מעניין אותי מה ההפתעה של נייל. אבל עוד יותר מעניין אותי מה עם הארי. אני מרגישה שקורה בינינו משהו. לא רומנטי, לפחות לא מצידי, אבל אני מרגישה אליו קרבה מוזרה כזאת, קרבה של אח גדול, למרות שאנחנו כמעט באותו גיל עם יתרון של כמה חודשים אליי, לא יודעת מה זה, אבל זה לא קרה לי עם אף אחד. זה לא כמו שהיה עם נייל, זה מיוחד. לא שמה שהיה עם נייל לא היה מיוחד, וייחודי, נו, אני לא יודעת להסביר את זה. נכנסתי אל החדר של תהל. "היי," אמרתי אליה, רצה אל חיבוק. " מה קורה?" שאלנו אחת את השנייה באותו זמן. " יהיה בסדר." ענינו באותו זמן, שוב. צחקנו על זה. " תגידי, הכל בסדר בינך לבין הארי,?" שאלתי ישירות. " לא, לפחות לא שאני יודעת. נו זה מסובך." " תספרי?, אני כאן בשבילך לא?" שאלתי. היא הנהנה, היא סיפרה לי הכל. אני חושבת שזה הכל, לטענתה. הדמעות שלי לא עזבו אותי. הרגשתי ככ מחוברת אליה. הכל פשוט ככ מוזר. " מה עם נייל?" שאלה. " חשבתי שהוא לא מרשה לך ללכת לבד." אמרה ." הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב, שזאת סתם סחרחורת, אבל אני חושבת שזה יותר מזה." אמרתי. מנסה לעצור את הדמעות. " חבל שסיפרתי לך, תראי כמה את בוכה בגללי." אמרה משפילה מבט. " אני בוכה, כי את עוברת את זה לבד. ואת כמוני. כמו מי שהייתי.." אמרתי. היא שתקה שם. " לכי לנייל, הוא צריך אותך." היא אמרה. זה די נכון, נייל צריך אותי כמו שאני צריכה אותו." גם את צריכה אותי." אמרתי. " כן, גם זה נכון, אבל לי את עזרת. לפחות היום, ועכשיו הוא צריך אותך." היא חושבת על אחרים ליפני שהיא בכלל חושבת על עצמה. מזכירה לי בכל רגע ובכל שנייה יותר ויותר את עצמי. " אגב, קראת את הספר שהשארתי אצלך?" שאלתי. " כמעט הכל. הוא פשוט מסובך, אני מבינה מה אני צריכה לעשות, אבל אני לא מבינה איך זה יעבוד. וזה ככ קשה." אמרה. " אני יודעת שזה קשה. אבל תאמיני לי שזה עוזר. זה התחיל לעזור גם לי וזה הולך לעזור לעוד הרבה." אמרתי ." אני אמשיך לקרוא היום ואנסה להבין. ועכשיו לכי, יש לך משימה אחרת." אמרה במעט חיוך. " לקרוא להארי?" שאלתי. " לא, תגידי לו שאני רוצה לישון או משהו," את רוצה לישון?" שאלתי. בקול מעט רציני, " לא. אני פשוט לא רוצה שיראה אותי ככה. נכון שאני לא יכולה לקבוע לו את זה אבל אני יכולה להפחית את הפעמים שיראה אותי ככה, הוא מרגיש שזה בגללו, ולמען האמת זה כן." .."