My weird life פרק 48 [1D]

נקודת המבט של אנג'ל.
" הורדתי את כיסוי העיניים, מההלם הוא נפל על הרצפה, השארתי אותו שם. הקהל הביט בי שיר של 'papa rouch' התנגן, לשיר קראו 'scars'. לא שמעתי אותו הרבה זמן, לא התעניינתי מהקהל, רק מנייל, איך הוא יכול לעשות לי את זה?. הוא יודע שיש לי פחד במה. הוא יודע שאני לא מסוגלת. רגע. תחשבי מהר, אם הוא עשה את זה. הוא מאמין בך. תחשבי על זה ככה. התחלתי לשיר
" I tear my heart open, I sew myself shut
My weakness is that I care too much
And my scars remind me that the past is real
I tear my heart open just to feel"
ראיתי איך נייל גאה בי, ראיתי את זה בעיניו הכחולות שפשוט בערו להם באש, אש כל כך מיוחדת. הוא בחן אותי. אבל בתקווה כזאת. המשכתי לשיר כל הרגשות עלו, השיר הזה כל כך קשור אלי. נייל יודע את זה. הוא בחר בזה בגלל זה. אני יודעת.
השיר עבר מהר, המחשבות זירזו אותו. הנה מגיע הקטע שאני הכי אוהבת. קטע שכל כך היה אני.
" I can't help you fix yourself
But at least I can say I tried
I'm sorry but I gotta move on with my own life
I can't help you fix yourself
But at least I can say I tried
I'm sorry but I gotta move on with my own life"
אני מרגישה שאני עפה כשאני שרה, אבל תעופה טובה. אני מרגישה טוב.
אני מרגישה מיוחדת. אני מרגישה שזה מגיע לי.
השיר נגמר. מחאו כפיים. אך המוזיקה לא נעצרה. השיר הבא היה גם של 'papa rouch'
"[Chorus]
I feel irrational
So confrontational
To tell the truth I am
Getting away with murder
It isn't possible
To never tell the truth
But the reality is I'm getting away with murder
(Getting away, Getting away, Getting away):
תמיד אהבתי את השירים שלהם, אבל עכשיו שאני שרה אותם, מול כולם, אני מתחילה להבין כמה הם מיוחדים ומתאים לי, יותר ממה שחשבתי לעצמי.
המשכתי לשיר את השיר החיוך ובגאווה, לא בכאב.
"
Somewhere beyond happiness and sadness
I need to calculate
What creates my own madness
And I'm addicted to your punishment
And you're the master
And I am craving this disaster"
וכך המשכתי לשיר, עד סוף השיר. בחיוך ובשמחה שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן.
הקהל חייך אליי, אהדת הקהל החמיאה לי, אך אהדתו של נייל במיוחד.
המשכתי לשיר עוד כמה שירים שלהם שמתי לב לדמעות קטנות בעיניו של נייל. מה שגרמו לי להתרגש יותר ויותר. וגם לי להזיל דמעה או שניים מאושר. היה לי שם בטחון עצמי ענקי, כזה שלא חשבתי שיכול להיות בבן אדם אחד ובטח שלא בי. הפלייליסט נעצר. הקהל מחא כפיים חזקות במיוחד והחיוך שלי פשוט התרחב. לפתע נייל עלה לבמה. אך לקצה הבמה בצד בחשוך רחוק ממני. רציתי לרוץ אליו, אך ידעתי שיש לו עוד תכניות. לפתע המנגינה של שיר שלא זכרתי את שמו התנגנה, אך זכרתי את מילותיו, ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכירה את השיר. זהו זה. נזכרתי. טקס סיום כיתה ט'[ הכיתות שם במספרים, אז לא נורא.]
לשיר קוראים "Somebody to LOVE"
"Can Anybody Find Me
Somebody to love?"
שמעתי קול, זיהיתי מידית שזהו הקול של נייל. אך לא ראיתי אותו על הבמה, גם לא באותו מקום שהיה בו בצד. פתאום היה במעין קסם מאחורי.
Each morning i get up i die a little "
Can't barely stand on my feet

Take a look in the mirror and cry
Lord, what you're doing ro me
I have spent all my years in believing you
"But i just can't get no relief, lord
הוא שר לי, ברגש כזה, הרגשתי שזה לא אמיתי. שהכל פשוט חלום.
עכשיו תורי לשיר לו.
"Somebody, somebody
Can anybody find me someone to love
I work hard everyday of my life
I work till i ache my bones

At the end i take home my
Hard earned pay ail of my own
I get down on my knees and i start to pray
'Til the tears run down from my eyes, lord
את שאר השיר המשכנו לשיר ביחד. הוצאתי את המיקרופון מהמקל, ונעמדתי קרוב לנייל.
שרנו כל כך מחוברים, פתאום הוא לקח את ידי והתרחק מעט, סובב אותי אליו, כמו בסרטים.
'Find me somebody to love' סיימנו את השיר ביחד, כל כך קרובים, החיוך שלי כבר כאב. קמתי בזהירות וחיבקתי אותו חיבוק כל כך חזק. "תודה." לחשתי לו. "זה מגיע לך." אמר לי. הקהל מחא כפיים בהגזמה, ירדנו מבמה. " אני אביא לנו משהו לשתות." נייל אמר לי הנהנתי, לא יכולתי להפסיק לחייך. כשחיפשתי שולחן לשבת, מישהו נגע בכתפי, הסתובבתי אליו, עיניו היו בצבע כחול, דומות לשל נייל, שערו היה בצבע חום כהה, מעט מבולגן, פניו עוטרו במעט זיפים לא ארוכים ובהירים, גובהו היה מעט מעל הממוצע, הוא היה נראה לי מעט מוכר. " את לא זוכרת אותי?" הוא שאל, "אתה נראה לי מוכר,אבל אני לא מצליחה להיזכר" אמרתי במעט בלבול. " נאפו מזכיר לך משהו?" שאל, הבנתי הכל קפצתי אליו בחיבוק. נאפו הוא דוד של נייל, כשברחתי מהבית והייתי ישנה אצל נייל מה שקרה הרבה, הוא היה שם בשישי שבת, והרבה פעמים הזמין אותנו אליו, " השתנית מאוד." אמרתי בתדהמה. "ואת הפכת לאישה צעירה, ויפיפייה." הוא אמר, התנתקנו מהחיבוק והוא בחן אותי בקצרה. כמו שאני אותו. הוא לא מכיר את כל הסיפור שלי, אבל את הרוב כן. ומה שהוא כן מכיר, הוא הכי תמך וניסה לעזור. הלכנו לשבת בשולחן, הוא הזיז בשבילי את הכיסא והתיישבנו. דיברנו מעט על דברים כללים, שפתע נייל בא עם שני גביעים מלאים, אני חושבת שבשמפניה,הוא התיישב לידי, מול נאפו והחזיק בידי מתחת לשולחן, "רגע, אתה ידעת מזה?" שאלתי את נאפו. " ברור שכן." אמר. " איך זממתם את זה?" שאלתי את נפו ואת נייל, " הקלטתי אותך ליפני כמה ימים שהיית עם אזניות בבית חולים, השמעתי לנאפו כי ידעתי שהוא עדין עובד בבר מוזיקלי, הוא לא ידע שזאת את, אז אל תחשבי שזאת העדפה או משהו, זה בגלל שאת באמת טובה." נייל אמר לי. " הכוונה היא להופעה חד פעמית?" שאלתי מעט מבולבלת. " אם תרצי, אני אוכל לסדר לך כאן הופעה כמה פעמים בשבוע." נאפו אמר לי. שתקתי מעט, אחרי כל ההופעה הזאת, האדרנלין, הבנתי שאני מצטערת על כל שנייה שיכולתי לשיר בציבור ולא עשיתי את זה. " ברור שאני רוצה." אמרתי והחיוך על פני לא הפסיק לגדול. " אז ככה, לגבי תשלום, את יכולה להופיע כאן שלוש פעמים בשבוע, כל הופעה 100$. ויש 12 הופעות בחודש אז 1200$ ואם תרצי בשבת או בראשון[ הימים החופשיים שם.] אז כל הופעה תעלה 150$." אמר. " אני לא רוצה לקחת כסף." אמרתי. שניהם נראו מבולבלים מעט. "אל תראי את זה כי זה אני, תראי את זה במישהו אחר שמחויב לשלם לעובדים שלו." " אני אחשוב על זה. אני אגיד לך תשובה מחר?" שאלתי. " כן, יש לך את המספר שלי עדיין, או מלבד היותך לא מזהה אנשים את גם שכחנית." אמר בצחוק. " יש לי, אל תדאג. ולא כל יום פוגשים בן אדם שלא ראית ארבע שנים." אמרתי. " צודקת. טוב אני אשיר אותכם לבד, מישהו חייב לנהל את המקום." אמר. " נהיה בקשר." אמר. " חסר לך שלא." הוספתי. עברתי לשבת מול נייל כדי לראות אותו טוב יותר. " ואו." אמרתי. " באמת שהגזמת. אומנם לטובה, אבל הלכת רחוק מידי." אמרתי. " הכל שווה את זה, תמורת החיוך שלך." אמר לי, " באמת שזה אחד הימים, יותר נכון ערבים הכי טובים שהיו לי." אמרתי והוא התרגש." אבל אני לא יכולה לקחת כסף מנאפו, מכמה סיבות, אחת הוא כמו משפחה שלי, שתיים, אתה ידעת שאני לא אקח ממך כסף, לכן סידרת לי את זה. ואני לא רוצה לחיות על טובות של אנשים." אמרתי. " תראי את זה כאל דחיפה קלה. את תראי שזה יעזור לך. יום יבוא וידעו מי זאת ' אנג'לינה לאיין.' " אמר. קמתי מהכיסא גם הוא קם וחיבקתי אותו חיבוק חזק. " אני הולך למלות לי עוד כוס," אמר. אני עדיין לא שתיתי. לפתע מישהו נגע בכתפי. יש לאנשים נטייה כזאת לגעת לי בכתף או מה?. הסתובבתי אליו, ראיתי נער בערך בן גילי, עם שיער מתלולת בצבע חום בהיר. ועיניים חומות כהות. עם שפם מזיפים קטנים, הוא היה גבוה, ומבנה גופו שרירי אך לא בצורה מוגזמת. "היי,אני לא אפריע לך יותר מידי, אני רק רציתי להגיד לך, שהיית מדהימה שם." "תודה." אמרתי בחיוך. " אגב, אני ג'יי." אמר, "אנג'ל." עניתי בחיוך. " את תמשיכי להופיע כאן,? אני בא לכאן די הרבה ואף פעם לא ראיתי אותך מופיעה כאן" שאל. " לא ראית אותי כאן כי זאת הופעה ראשונה שלי, כאן, ובכללי, אני לא יודעת, הציעו לי עבודה כאן, מחר אני אחליט." אמרתי. " לא משנה אם תחליטי לעבוד כאן או במקום אחר, תמשיכי לעסוק במוזיקה. תראי, אם זאת רק ההופעה הראשונה שלך, שפשוט הדהימה את כולם כאן, אז אני בטוח שעם אימונים ועוד הופעות, את תצלחי ובגדול. רואים שאת אוהבת את זה, וביחד עם הכישרון שלך, זה פשוט ואו." " ממש מחמיא לי מה שאתה אומר." אמרתי לו בנחמדות." אני באמת אחשוב על זה." הוספתי. הוא חייך אליי. " להתראות." הוא אמר בנחמדות, והלך. " מי זה היה?" לפתע שמעתי. הסתובבתי חזרה לשולחן וראיתי את נייל, "אל תדאג, הוא רק החמיא לי על ההופעה." אמרתי בחיוך, ונייל ניסה לחייך אך ראיתי שהוא מעט מקנא. שתיתי את השמפניה, הבטתי בשעון שעל הקיר. 11 וחצי?, ואו, מדהים איך שהזמן עובר שנהנים. המוזיקה הייתה רועשת. כולם רקדו. כולל נייל. אני העדפתי לשבת על הבר. ומידי זמן לשתות עוד כוס. אחריי שלוש כוסות שמפניה הראש הסתובב לי מעט, והלכתי לרקוד. לא מצאתי את נייל. פשוט רקדתי עם כולם, מידי פעם אנשים החמיאו לי על ההופעה. פשוט נהניתי שם, כמו שלא נהניתי הרבה זמן. לפתע הרגשתי יותר מסוחררת. הרגשתי את עצמי צונחת. אבל לא על הריצפה.."