My Wirde life פרק 55

נקודת המבט של הארי.
" התקרבתי אל שפתייה הדקות, שתפי נחתו בצורה מדויקת על שפתייה, שנינו קרובים אחד לשנייה, הדופק שלי גבר, רציתי לעשות את זה כל כך הרבה פעמים, אבל לא העזתי, לא בגלל תהל, ולא בגלל נייל. אני יודע שאני חבר גרוע, אבל אני ניסיתי, באמת שניסיתי להשתלט על הרגשות שלי, הנשיקה הרגישה ארוכה, אבל לא מידי, כי מבחינתי, היא יכולה שלא להיגמר, לפתע אנג'ל עצרה, כשאנחנו קרובים. "מה אנחנו עושים?" היא שאלה, לא זזה. לא ידעתי מה לענות לה. היא קמה במהירות, לוקחת את דבריה מהחול, ורצה כשהיא מלאה במים ובחול בוצי, רצתי אחריה "אנג'ל, אני מצטער." קראתי לה, אך היא לא ענתה, רק רצה מהר יותר. איך היא יכולה לרוץ כשהיא ככה?. ,אנג'ל תעצרי שנייה!" קראתי בקול חזק ממקום, היא עצרה, והסתובבה אליי. "תשמע, זה קרה רק כי אתה עצוב מהפרידה עם תהל, ואני בבלגן עם נייל, שנינו מבולבלים, אני מעריכה את מה שניסית לעשות בעבורי היום, אבל עכשיו, אני רק רוצה להיות לבד." היא אמרה, מביטה בי במבט מאוכזב, וחזרה להליכה-ריצה המהירה שלה. יכולתי להישבע שלפי קולה דמעותיה עומדת לפרוץ. מה עשית אידיוט?, שאלתי את עצמי, ללא תשובה. לא יכול למצוא מישהי אחרת להתאהב בה?, מישהי שתוכל להיות שלך?, שוב שאלתי את עצמי. אבל לא. איזה בלגן, אני אוהב את תהל, מאוד, אבל אני מרגיש משהו לאנג'ל, כבר הרבה זמן, אני לא מגיע לשתיהן, מגיע לי להישאר לבד לתמיד!."

נקודת המבט של לואי.
"נייל, התחיל להיכנס ללחץ פתאומי, לדבר שטויות, לנשום בכבדות, לבסוף הוא התעלף, "מהר, תחבר אותו." אחד מרופאי האמבולנס אמר לשני, "תפעיל." הוא ענה לו, במהרה חיברו את נייל למעיין מכשיר נשימה נייד. הם העלו אותו לאלונקה, ירדתי אחריהם. לא יכולתי לדבר, "אתה בא?" אחד מהם שאל, הנהנתי, עליתי איתם. "מה קרה לו?" שאלתי, "זה לא ברור, יערכו לו בדיקות. בינתיים צריך לקוות שהמצב לא יחמיר." אמר, אבל הכל בסדר עם נייל לא?. אני מרגיש רע עם עצמי שהזנחתי אותו, ובכלל את כל הלהקה, אנחנו מפורקים.. אני מקווה שהכל יסתדר כבר, נמאס מכל ה'אקשן' הזה. האמבולנס נסע במהירות, הרופאים בדקו את נייל, לא יכולתי להסתכל על זה. זה כאב לי. שלחתי הודעות לבנים. כולם ענו במהירות שהם בנים רק הארי ענה שהוא יבוא מעט מאוחר. לא שאלתי למה, אין לי זמן ואו כוח לזה. הנסיעה ארכה נצח. חנינו ממש בקרבת בית החולים, ביציאה מהאמבולנס חיכה לנו מיטה ניידת. הרופאים הרימו את נייל מהאלונקה אל המיטה, ולאחר מכן הסיעו אותו במהירות לאחד מהחדרים. "לאן אתם לוקחים אותו?" שאלתי, "טיפול נמרץ." אחד מהם צעק והתקדם במהירות. מה יכול להיות לו?, זה אמור להיות רק ניתוח ברגל, ולא סכנה כל כך גדולה, התיישבתי באיזה מקום, ליד הקבלה, השניות נראו כמו נצח. לפתע ליאם בה."הנה אתה," אמר בין נשימה לנשימה "מה קרה לו?" שאל מתנשף. "תשב. תנשום, תרגע." אמרתי לו, אני לא יודע איך הוא או הבנים יקבלו את זה. נייל הוא כמו אח שלנו, סליחה הוא אח שלנו. "אל תעבר נושא." אמר בעודו מתנשף. "הוא בטיפול נמרץ.. לא יודעים עוד מה איתו.." אמרתי. ליאם רק נשם, לא אמר כלום, הוא התיישב לידי, בוהה במסדרון "לי, אנחנו צריכים להישאר חזקים." אמרתי לו. "אני נשבע לך שאני כבר לא יכול.." אמר, "אני יודע שלא הייתי חבר טוב, ושאלתי עלייך או על הבנים, אבל יש ריחוק על הלהקה. עלינו. אני לא יודע.. אני.. זה ישתנה בקרוב." אמרתי, לא יודע איך להסביר את עצמי. "אני משכנע את עצמי להאמין בזה, אבל אני כבר לא מסוגל לשקר לעצמי." הוא אמר, "אז אל תשקר. תהיה מציאותי." אמרתי לו, לפתע זאין בא. "שנה עד שמצאתי אתכם, מה קרה?!" שאל מבוהל לא פחות מליאם. "הוא בטיפול נמרץ.." אמרתי לו.. "איך?, למה?, מה קרה?" הוא שאל מבלי לנשום. "אני לא יודע.. הוא יהיה בסדר, אל תדאגו." אמרתי, אני המבוגר מכולם, ואני צריך לקחת מנהיגות גם שקשה. צריך לאסוף את השברים של כולנו ולאחד אותם. זאין התיישב ליד ליאם. "בואו ננסה לשנות גישה. בואו ננסה לשנות את הגישה שלנו, בשביל נייל, אל תהיו ככה, אני יודע שזה קשה. אבל לפחות תנסו.." אמרתי, "אני הולך להתאוורר קצת." ליאם אמר. "אני בא איתך." זאין הוסיף. "ננסה." ליאם אמר כשהוא מתרחק ממני. איפה הארי?, חשבתי לעצמי, בכל זאת אחד מהחברים הכי טובים שלו מאושפז. אומנם לא סיפרתי בהודעה מה קרה, אבל אני חושב ש"תגיע דחוף לבית חולים 'סנטל', משהו קרה עם נייל.." זאת הודעה דיי חשובה לא?, השעה עברה לה. לאט לאט. זאין וליאם חזרו כל כמה דקות לשמוע חדשות, והלכו לטייל בחצר בית החולים..לפתע קיבלתי הודעה משקד. "היי, מה קורה?" שאלה, ניצלתי את ההזדמנות לשכוח קצת מהכל. אז התקשרתי אליה. "היי." אמרתי לה, "היי." היא אמרה. "מה קורה?" היא שאלה, כמו מיקודם בהודעה. "זה מסובך." עניתי, "מה זאת אומרת?" שאלה. "אני לא יודע איך להסביר את זה לעצמי. בעיות עם נייל." עניתי לה. "אתה צריך עזרה?, אני יכולה לעשות משהו?" היא ישר אמרה, אני מאוד אוהב את האכפתיות שבה, רואים את זה עלייה. "רק לדבר איתי, אולי זה ישמע לך מוזר, אבל בין כל הבלגן עם הלהקה ועם הכל, את האור שלי." אמרתי לה. קמתי מהמקום, רגלי מעט רדומות מהישיבה הממושכת. "אני לא שמחה שהכל כל כך מסובך לכם, אבל אני שמחה שאני תורמת במשהו." היא אמרה, "את תורמת בלהיות עצמך." אמרתי לה, וככה דיברנו, עד שראיתי מרחוק את הארי. " אני חייב ללכת, אני אדבר איתך כבר." אמרתי לה," תישארו חזקים, להית'" היא אמרה, ניתקתי את השיחה. "מה קרה?" הארי אמר בקול יבש. לא רציתי לחטט בזה, לא עכשיו. "משהו הסתבך אני לא יודע אם זה קשור לניתוח בלבד או לעוד גורמים.." אמרתי. "כמה זמן אתה כאן?" שאל. "שעה וחצי. אגב, איחור אפנתי לא מתאים למקומות כאלו." אמרתי במעט רציניות. "היה לי עניין לסדר.." אמר לי. "עניין?, שיותר חשוב מחבר שלך שבסכנה?, עניין שיותר חשוב מלעזור לשלושה חברים שלך שמתפרקים כאן?, עניין יותר חשוב מזה הארי?" שאלתי. " אני .. " הוא אמר ונאנח, מתיישב לידי. "אני מצטער." הוא אמר. "אתה לא צריך להצטער. רק לדעת מה זה חברים." ענית לו, ליאם וזאין בדיוק חזרו. והתיישבו. "יש חדש?" שאל ליאם, "מיקודם רופאה אחת יצאה מהחדר שבו נייל, שאלתי אותו מה מצבו, היא אמרה שהניתוח הסתבך והוא מעורב בגורמים נוספים, אבל קרה מקרה חירום אחר, אז לא היה לה זמן להסברים." אמרתי. לפתע הארי קיבל הודעה. הוא לא ענה לה, רק חייג למספר וקם.. "

נקודת המבט של אנג'ל.
" חזרתי לבית של ג'יי, הרגשתי מגעילה עם עצמי, איך יכולתי לתת לזה לקרות?. אוף, למה הסיבוכים לא עוזבים אותי?!, אוף נמאס לי כבר!. כשאני פותרת א, יש בעיה עם ד' ואז עם ח
נכנסתי לבית של ג'יי עם המפתח שהביא לי ממקודם. עליתי במהירות לקומה למעלה כדי לא לטפטף על הרצפה את המים מבגדי ומשערי. התקלחתי מאוד לאט, לקחתי את הזמן, עד שקלטתי שאני לא משלמת על המים וסגרתי אותם במהרה. לקחתי מגבת לגוף מהארון ומגבת לשער מארון אחר, חזרתי לחדר שבו אני שוהה כאן, התנגבתי טוב, הלכתי עם מגבת, לקחתי את הבגדים שביקשתי מהארי להביא לי כשביקר אותי, התלבשתי, אספתי את שערי, נעלתי נעליי בית ישנות של לינדה, היא הרשתה לי. נשכבתי על המיטה, לפתע קיבלתי הודעה מהארי. "איפה את?" שאל. "באותו מקום." עניתי, הוא התקשר אליי. "היי." עניתי מנסה להישמע כהרגלי, אך לא. "אני צריך שנפגש." הוא אמר, "זה בקשר למיקודם. כבר הסברתי לך לא?" עניתי. "לא אנג'ל,יש דברים חשובים יותר." הוא אמר בציניות ורצינות בו בזמן. "איפה ניפגש?" שאלתי, "בכניסה לבית חולים סנטל." אמר "אתה לא חושב שזה מקום מוזר לפגישות?" שאלתי, "פשוט תבואי לשם, עוד חמש עשרה דקות אני אחכה לך שם." אמר וניתק. מוזר, למה דווקא שם?, ואז נפל לי האסימון, נייל מתאשפז לא?. רגע זה לא אמור להיות בערב?, אני מבולבלת מרגע לרגע.. "