My Wirde life פרק 56

נקודת המבט של תהל.
" לקום בבוקר, ולהרגיש מלאת תקווה, כמה זמן לא הרגשתי ככה. זאת ההרגשה הכי נפלאה שיש. בלעדיה זה כמו למות בעודך בחיים. אני עוזבת סוף כל סוף את הבית חולים הזה. זה לא שהמצב כזה מזהיר. אבל לפחות אני עוברת דירה מה שנקרא. אני חוזרת קצת לאימא. ברגע שהיא שמעה על הסיפור היא לא מיהרה לחשוב וכבר הציעה לי לחזור לבית. אני חושבת שיהיה לי יותר טוב שם, להיפרד מהכל.. מהארי במיוחד. אני חושבת שאני אתחיל את החיים שלי שם מחדש. אני חושבת שהכל יהיה טוב אם אני אעשה את זה. נשמעה דפיקה קלה בדלת החדר."כן?" אמרתי, היא נכנסה, אימא. ניסיתי לקום אבל כל הצינורות האלו שחוברו אליי לא הרשו לי כל כך לזוז. "אימא" קראתי בקול כשהיא התנפלה עליי בחיבוק חם. "כמה זמן עבר יאו" אמרתי בהתרגשות. "איך גדלת ילדה קטנה שלי" היא לחשה, יכולתי להישבע שירדה לה איזה דמעה קטנה. "תראי איזה יפה את" היא אמרה. "ממש יפה, עם כל הצינורות האלו, השער המבולגן, וכותנת בית חולים ברור אימא שאני יפה." "התגעגעתי לציניות שלך." "אימא, יש חדש? מה שלומך?אבא דיבר איתך?" שאלתי. אבל ידעתי שלא. "עזבי עכשיו את אבא, תראי את הטוב שכאן. את כבר משוחררת. רשמית, תכף תבוא אחות לנתק אותך מהמכשירים שלך."היא אמרה במיטה בכמה מהצינורות." ביקרת את זאין?" שאלתי. "כן, מסתבר שגם הוא כאן." "מה?, למה?" עניתי במהירות. "נייל.." "אה נכון, הוא מחר ניתוח אז הוא צריך להתאשפז היום." אמרתי בהקלה. "הדברים מעט הסתבכו אבל הכל הולך להסתדר." שתקתי, "אגב, אנחנו ניסע רק בעוד חמישה ימים, צריך לסדר כל מיני דברים, בכל זאת את עוברת ארץ" היא אמרה בחיוך קל, חייכתי גם. עוד דפיקה קלה על הדלת"כן" אמרתי שוב. אחות אחת נכנסה "ערב טוב תהל, את משוחררת מכאן. אני מקווה שתרגישי טוב. אני רק אנתק אותך מהכשירים כאן ותוכלי להתארגן." "אני אחכה לך בקפיטריה " אימא אמרה ויצאה מהחדר. עצמתי את עייני כשהרגשתי את הדקירות העמומות של המחטים שיוצאים לי מהעור בתנועות חדות "זה הכל" האחות אמרה לאחר דקות מעטות. "תודה" מלמלתי. היא סדרה כמה דברים והתקדמה לכיון היציאה מהחדר "שוב, תרגישי טוב" היא אמרה וחייכתי אליה. הלכתי אל השירותים שבחדר, והתלבשתי, לבשתי את הבגדים שזאין הביא לי באחת מן הימים, ג'ינס ארוך כהה, עם חולצה קצרה בצבע שחור, נעליים שחורות גבוהות. סרקתי את שערי, השארתי אותו פזור. ארגנתי תוך דקות בודדות את התיק שלי. הבטתי בחדר כדי לראות שלא שחכתי כלום, לקחתי את התיק האדום הכבד מפינת החדר ויצאתי. . מקווה שלא לחזור לחדר כזה או אחר. לפתע ראיתי את הארי הוא היה מאוד מבולבל לראות אותי ככה. "היי" לחשתי. "היי" הוא השיב. מתקרב אליי בפחד. "זה בסדר הארי, אני לא אנשך אותך." אמרתי לו, הורדתי את התיק לריצפה, ליד הקיר,וקפצתי עליו בחיבוק חם. הוא נרתע מעט, אך לבסוף חיבק אותי. הריח הנעים שלו הכה בי. אני כל כך הולכת להתגעגע אליו. החיבוק הרגיש ארוך. אבל יכולתי להישאר ככה נצח. "התגעגעתי אלייך"לחשתי לו. "גם אני" הוא אמר מהוסס. "אז את משתחררת?, למה זאין לא אמר לנו? למה אף אחד לא אוסף אותך?" הוא שאל כאלו ירק את המילים במהירות." זה לא מדויק, אימא שלי כאן" "קשישה כאן?" הוא שאל במבט מופתע "לא ראית אותה כאן? היא ראתה כאן את זאין" אמרתי לו " זאין הלך להסתובב כי הוא לא יכל יותר להיות רגוע ולחכות שהדברים ישתנו, אבל הוא לא חזר עוד אז כנראה הם נפגשו בדרך." אמר, "איפה אימא שלך תתגורר ?" הוסיף "בבית מלון הקבוע שלה כשהיא באה לכאן." אמרתי לו "לכמה זמן היא באה?" שאל, הרמתי את התיק והתחלתי להתקדם. הוא מיד לקח לי את התיק. "תודה" מלמלתי בחיוך. "חמישה ימים" אמרתי. "מה? למה כל כך קצת? לא תספיקו לעשות כלום" "הארי, אני.. אני עוזבת איתה." אמרתי, בקושי, כי עכשיו אפילו שרציתי לעזוב את הארי ולהתמודד עם הכל לבד. זה נשמע רחוק מלהיות טוב. הוא נעצר במקום. ולאחר כמה שניות המשיך ללכת בשתיקה. הגענו לקפיטריה בלי מילים. ראיתי את אימא שם. היא קמה לחבק את הארי, והוא חיבק אותה בלי מילים "הארי הכל בסדר?" היא שאלה כשלא ענה לשאלה "מה?" שאל "אתה בסדר הארי?" שאלה "כן, קצת מסוחרר" אמר. הוא התיישב ליד הדלפק. "תן לי בבקשה בקבוק מים, תודה" היא אמרה למוכר, היא שמלה והגישה להארי את המים. הוא שתה בקושי. "יותר טוב?" שאלה. הוא הנהנן מעט "ממתי החלטת לעזוב?" הוא שאל אותי. אימא נראתה כאלו שסוף סוף הבינה משהו. נו ברור. "אימא התקשרה אליי כשזאין אמרה לה שהמצב לא משתנה, אז היא חשבה שאם נעבור לאיטליה ונתחיל חיים חדשים אז הכל יהיה טוב. אתה הריי יודע שאימא שלי הריי גרה שם פעם, אז.." הארי הביט בשעון שלו. "אני מצטער, אבל אני חייב ללכת" הוא אמר "חכה רגע" אמרתי, "אני אתקשר אלייך מחר שנקבע משהו אוקיי?" שאלתי, הוא הנהנן. "להתראות קשישה, תהל" אמר ביובש כזה . הניח את בקבוק המים החצי שתוי על הדלפק ונעלם. "

נקודת המבט של אנג'ל.
" הארי התקשר אליי, הוא היה כל כך ריקני כשדיבר. מיהרתי להחליף בגדים מהפיג'מה שלבשתי מיד לאחר המקלחת לבגדי יציאה. לבשתי טייטס שחור וחולצה לבנה עם נעליים אפורות. לקחתי ג'קט שחור. סידרתי מעט את החדר. הורדתי את הקוקו וסרקתי את שערי לשביל לא שווה. ירדתי למטה, לקחתי דף ועט מהשולחן וכתבתי "ג'יי ולינדה, קרה משהו, אני לא ממש יודעת מתי אני אחזור. אנג'ל" השארתי את הפתק במקום בולט ואת העט מעליו כדי שלא יזוז. יצאתי בהליכה מהירה לבית החולים, הגעתי תוך פחות מעשר דקות של אי ודאות כואבת. ראיתי את הארי בכניסה, כאלו ראה רוח רפאים. " היי" אמרתי, שוב מנסה לשמור על קור רוח. "היי" הוא אמר בנימת ריקנות. התחלנו להתקדם לתוך בית החולים. "מה קרה?" שאלתי כשנכנסו למעלית. "זה נייל.." אמר. "מה קרה לו?!" אמרתי בנימת לחץ. " הניתוח שלו הסתבך.." אמר, משפיל מבטו. בדיוק מה שאני הרגשתי עם מה שעשינו לו. היום. " עד כמה הסתבך.?" שאלתי. " עד.. עד מוות.." נפלתי על הרצפה, הדמעות כבר זלגו. הארי התכופף להרים אותי. הוא הרים אותי דיי בקלות. הוא חיבק אותי חזק. שמתי את ראשי על חזהו. ונתתי לעצמי להתפרק "אני..אני כל כך מצטער שאני צריך לספר לך את זה ככה.. אבל תחשבי חיובי. אני יודע שזה קשה. אבל כל עוד שום דבר לא נקבע את צריכה להאמין שיש סיכוי.." הוא לחש לי. דמעה אחת מעיניו נפלה עליי. יצאתי מהמעלית. הוא עזר לי להתיישב על כיסא שצמוד למעלית. והתיישב לידי. "אנג'ל את בסדר?" הוא שאל אותי. לא הצלחתי לענות לו. רק הזזתי את ראשי לשלישה. והוא חיבק אותי חזק יותר. "אנג'ל, הכל הולך להסתדר." הוא אמר, אבל זה נשמע שהוא מנסה לשכנע את עצמו. "אני רוצה לראות אותו" לחשתי. "אי אפשר" הוא לחש. "אני רוצה לראות אותו" צרחתי, התחלתי להרביץ להארי אך הוא רק תפס את כולי בשתי ידיו החמות וקירב אותי שוב לחזהו. חיבק אותי חזק. "אני מצטערת" רק מלמלתי. "זה בסדר. בואי נלך לחכות ליד החדר שלו." אמר. הוא עזר לי לקום והלכנו מחובקים ביחד. ניסיתי שלא לחשוב על מה יכול לקרות אבל המחשבות לא נחו לשנייה. הגענו דיי מהר לחדר. ליאם קם לחבק אותי. לואי וזאין ישבו רחוק יותר מהחדר שלו. אבל כשראו אותי באו לקראתי וחיבקו אותי גם הם. וככה ישבנו כולנו. מחכים לבשורה כלשהי, שתעביר לנו את האי וודאות הכואב הזה. "

נקודת המבט של נייל.
" אני עומד בחדר לבן, לבד "יש פה מישהו?" אני צועק. " שמישהו יוציא אותי מכאן!" גערתי באוויר, ידעתי שאני לבד. אני לכוד כאן. אני רוצה לצאת! "בבקשה שמישהו יוציא אותי מכאן!!" אמרתי. מתיישב על הרצפה הלבנה בחלל האינסופי של החדר הלבן. "רק אתה יכול להוציא את עצמך מכאן." נשמע קול. קול רך, קטיפתי, קול מוכר. "אנג'ל זאת את?" שאלתי את הקול. "כן, נייל, אתה חייב להילחם. בשבילי." היא אמרה "איפה את?!" שאלתי נדרכתי לעמידה, בוחן כל פינה שעיניי יכולות לקלוט בבת אחת. " אני כאן נייל, אני איתך" הקול לחש. אבל זה רק קול. "אנג'ל, אני מצטער!" אמרתי בלחש. "זה בסדר, נייל תלחם, אל תוותר בשבילי אוקיי?" הקול שלה, הקול הרך שלה כמו צלצול פעמונים לאוזניי. הקול המוזיקלי שלה. הקול המרגיע שלה. כל כך משלה אותי. "אנג'ל, אני לא יודע מה לעשות יותר.." אמרתי, הרגשתי שקולי נסער. "אתה כן יודע, אתה כן מסוגל לזה, נייל אני איתך. תזכור את זה. אני אוהבת אותך." הקול הרך נעלם. הרגשתי את זה. לא ראיתי שום תזוזה של משהו אבל הרגשתי. "אנג'ל תחזרי, בבקשה.." מלמלתי. מתרסק בישיבה על הרצפה. "אנג'ל, אני אלחם. אבל אני צריך אותך איתי!!" קראתי לאוויר. "תחליפי לו את העירוי במהירות" שמעתי קול, קול גברי. אבל לא מכאן. מעולם אחר. ממקום אחר. "הוא זז במהירות תייצב אותו" שמעתי קול אחר. נשי, מבוהל. "אנחנו מאבדים אותו!" קול גברי שונה מהראשון אמר. שמעתי צפצוף חד. ארוך. ידעתי מה זה אומר. שאני מת. "בשבילי." הקול, הקול היפה של אנג'ל חזר אליי, בלי לחשוב פעמיים, עשיתי את כל המאמצים בשביל הקול המהמם הזה, פקחתי את עיניי. "