Dark Blood #פרק 24 – אנחנו צריכים לדבר.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
מאז שהגענו הביתה לא דיברתי עם אמא שלי. זה לא עשה רושם שזה גרם לה לשנות את העמדה שלה בעניין. הרבה זמן לא ראיתי את אמא שלי מגיבה ככה לסיטואציה.
הבנתי שזה לא יעזור לי להישאר כל היום בחדר ולא לצאת ממנו בגלל משהו שבסופו של דבר הוא לטובתי, אז החלטתי לעשות סיבוב ולחשוב קצת. לנקות המחשבה שלי מכל הדברים האלו למרות שכבר לא היה אור יום.
ירדתי במדרגות וניסיתי לא למשוך כל כך הרבה תשומת לב מאמא שישבה בשולחן על יד המחשב.
"אז לאן את חושבת שאת הולכת?" היא שאלה והשאירה מבט נעול על מסך המחשב. לאמא שלי יש אינסטינקטים בלתי מוסברים. זבוב יתעופף בכיוון הלא נכון והיא תשים לב.
"לסיבוב." אמרתי ולקחתי את המעיל שלי מהמתלה.
היא הורידה את מבטה מהמחשב, והביטה בי במבט חצי מזלזל חצי בוחן. גלגלתי את עיניי. "לא, אני לא נפגשת איתו. רק לסיבוב קצר. אני צריכה לנשום אוויר ולחשוב קצת." אמרתי. המבט המזלזל ירד מפניה ונשאר רק המבט הבוחן. היא סקרה את גופי מלמטה למעלה, כאילו כתוב על הגוף שלי את התשובה האמיתית.
"תגיעי עד הארוחת ערב." היא אמרה בשקט וחזרה להביט במסך המחשב.
לבשתי עליי את המעיל ויצאתי החוצה.
האוויר הקריר בחוץ והשקט תמיד מאפשרים למחשבות שלי לזרום בצורה טובה.
כאילו יש משהו בחוץ שנותן דרור למחשבה שלי בשונה משאני נמצאת תקועה בתוך ארבעת כותלי החדר.
כשאני צריכה להחליט דברים חשובים, לחשוב, לעבד רגשות- אני תמיד עושה את זה בחוץ.
אני פשוט לא מצליחה להבין למה ההחלטה של אמא שלי כל כך מעסיקה אותי?
כלומר, היא החליטה עליי משהו שאני החלטתי בעצמי כבר מזמן.
רציתי כל הזמן כבר שזאין יפסיק להציק לי, עכשיו יש לי הזדמנות לנצל אותה. במקום להגיד תודה ליקום שגלגל את המצב שלי לטובתי- אני לא מדברת עם אמא שלי וכועסת עליה אפילו. היא עשתה לי טובה בלי לדעת אפילו מה היא עשתה.
זאין הוא הגורם לכל הבעיות שלי; הריב שלי עם נייל, השנאה של בריג'ט, השינוי של ליאם , שהארי ולואי באו והאמת בלעדיו החיים שלי היו יותר שלווים.
הייתי פשוט ילדה רגילה שהולכת כל בוקר לבית הספר וחוזרת בצהריים לחיים בנליים ורגילים. כמו שרציתי כשהגעתי לכאן תחילה.
"היי ריאן," שמעתי מישהו קורא לי. הסתכלתי לאחור וראיתי נער אחד מבית הספר התגלה מאחורי. ידעתי בוודאות שהוא מהכיתה של אשטון ,הוא אפילו משחק איתו רוגבי בנבחרת. הוא גם אחד מהתלמידים שצחק עליי ביום הראשון שלי בבית הספר. הפרצוף שלו חקוק לי בזיכרון חזק.
" קוראים לי ליאן." אמרתי בנוקשות והמשכתי ללכת.
"כן.. מה זה משנה?" הוא אמר וקם מהחומה הנמוכה שישב עליה כשבקבוק שתייה חריפה חצי ריק בידו.
יכולתי להריח את הריח של האלכוהול שנדף מבגדיו והתחלתי ממש לחשוש. הגברתי את קצב הליכתי.
"למה שלא תרפי קצת? אני בא בקטע טוב בייב," הוא אמר, עקף אותי וחסם את דרכי כשהוא שופך את שארית הבקבוק על הרצפה סביבי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי והשתדלתי לא להביט בו ולהדחיק את הרעד שבקול שלי. כבר הייתי בסיטואציה כזו. למזלי היא נגמרה אחרת.
הבטתי על הרחוב השומם. עכשיו אף אחד לא יבוא להציל אותי.
"רק איזה-" הוא אמר, תפס במותניי והדף אותי בחוזקה אל הקיר.
מפי נפלטה צעקה בגלל החבטה שספגתי בצלעות.
הוא הצמיד את ירכיו בין ירכי מה שמנע לגמרי כל אופציה שאוכל לברוח.
הוא החזיק אותי כל כך קרוב אליו ואיזורו היה ממש קרוב אל גופי, שיכולתי לנחש שהוא עומד לפגוע בי.
"תפסיק! אתה מכאיב לי!" ניסיתי לשחרר את ידיי מהלפיתה החזקה שלו כדי להרחיק אותו, אך ללא כל הצלחה.
הוא נישק אותי כל כך חזק שהראש שלי נחבט בקיר ולשוני ננשכה בין שיניו.
המכות העלו כמה דמעות בעיניי.
נאבקתי להשתחרר, אגרופיי הלמו בו בחוזקה, אך ללא שום הצלחה.
בעוד הוא מנשק אותי בחוזקה מהדהדת בראשי האזהרה של אמא ואבא לא ללכת ברחוב הזה בשעות החשיכה.
הרחוב הזה הוא החצר האחורית של שדרת הברים.
תמיד יכול לצוץ לי שם מישהו שיכור. ואכן כך קרה.
הוא הטה בחוזקה את סנטרי כלפי מעלה ונישק את צווארי. תחילה הוא מצץ, ולאחר מכן הוא נשך אותי כל כך חזק שכמעט נחנקתי מכאב.
ידו השמאלית נכנסה אל מתחת לחולצתי וטיפסה במעלה גבי לכיוון סוגר החזייה שלי.
"אם לא תתנגדי אולי את גם תהני בסוף." הוא לחש באוזני בקול מגעיל ומחוספס. עצמתי את עיניי מהכאב הנפשי והפיזי ופשוט עמדתי שם מובלת כצאן לטבח. לפתע הרגשתי את אחיזתו משתחררת ממני במהירות. ראיתי את זאין מבעד לגופו של הבחור. הוא תפס אותו מחולצתו מאחורה והעיף אותו כנגד החומה.
גופו נחבט בחומה ונשאר נפול שם ללא כוח.
"ככה אתה חושב שמתנהגים לבחורה?!" זאין צעק, הרים אותו ביד אחת, בחניקה דרך הצוואר והעמיד אותו. הוא נתן לו אגרוף אל פניו. האף שלו התעקם. הבנתי שהוא שבר לו את האף. תוך שניות ירדו לו כמויות עצומות של דם מהאף שהחל לנטוף על גופו. הוא אגרף את פרצופו פעם אחר פעם בלי הפסקה.
"תבקש ממנה סליחה או שאני הורג אותך." זאין העמיד אותו מולי כשהוא מחזיק בחוזקה בעורף שלו, מאיים לשבור לו את המפרק.
"א..אני מצטער! אני מצטער!" הוא גמגם בפחד מולי. פניו מלאות בדם של עצמו.
"פעם הבאה שאתה מתעסק איתה, תתעסק איתי." זאין אמר, דחף את ברכו בפעם האחרונה אל תוך בטנו של הבחור והעיף אותו כל כך חזק שהוא התגלגל מהנפילה.
הבחור קם, הסתכל עלינו מבט אחרון, נעמד על רגליו וברח כשהוא מחזיק את בטנו בקושי רב.
זאין נעמד מולי מתנשף, כשהוא פותח וסוגר את ידו שאגרפה את הבחור ההוא.
"את בסדר?" הוא שאל בקצרה והביט בי בעיניים בוחנות. הרחקתי מבגדיו גם ריח של אלכוהול. נדמה שהוא היה באחד מהברים כאן.
"כ..כן נדמה לי." אמרתי וניגבתי במהירות את הדמעות שלי ואת השובל היבש שלהן. הורדתי את מבטי אל ידו הפצועה. נראה שהיא ניזוקה מהאגרופים הרבים שהוא החטיף לבחור.
הוא הסתיר במהירות את ידו מאחורי גבו. "אני אחיה." הוא אמר. "אנחנו עוד צריכים לדבר." הוא הזכיר לי ופנה ללכת.
"רגע זאין, חכה." אמרתי ותפסתי את ידו השרירית שהייתה מוכתמת מדם לא שלו.
לא יודעת למה הרגשתי ברוב טיפשותי שזה הזמן הנכון להגיד לו את המחשבות שלי, אבל הדברים נפלטו ממני מבלי שהצלחתי לעצור.
"אני..השבוע הזה גרם לי לחשוב הרבה על מה אני חושבת לגבי כל העניין.
אני חושבת שהכי נכון שאני אהיה כנה איתך, מתוך המקום שאני באמת מודה לך על זה שאתה-" התחלתי להגיד אך הוא קטע אותי.
"תגיעי לעניין ליאן." הוא זירז אותי. מבטו מעין מסגיר שהוא יודע כבר את התשובה.
"אני מצטערת. כל מה שקרה בנינו הוא טעות אחת גדולה. אני לא מרגישה אלייך את מה שאתה מרגיש אליי." הקול שלי הלך ונחלש.
הוא הביט בעיניי. מבט חודר, מבט שהרגשתי שעומד לדקור אותן.
נשארנו בשתיקה הזו במשך כמה דקות או שניות. הזמן לא היה ברור כל כך כי כל שנייה שחלפה נראתה כמו נצח.
הרגיש כאילו הוא מחכה שאני אתחרט על מה שאמרתי ואחזור בי.
"אתה בסדר?" שאלתי כשהוא לא הגיב ואחזתי בידו הפצועה בשנית.
הפעם ידו המדממת כבר הפסיקה לדמם ונראתה כאילו לא קרה לה מהומה.
נזכרתי בסגולות הריפוי של ערפדים.
הוא שחרר את ידי מידו והסתלק משם במהירות.