Dark Blood #פרק 23 – קשר עין.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
שבוע שלם עבר מאז הנשיקה שלי ושל זאין.
אני עדיין זוכרת את הטעם הזה על שפתיי.
לא סיפרתי לאף אחד על הנשיקה הזו.
נמנעתי מכל קשר עין עם לואי והארי או כל דבר ערפדי אחר.
מזאין לא הייתי צריכה כי הוא פשוט לא הגיע ליום אחד מאז מה שהיה.
מצד אחד כעסתי שהוא פשוט נישק אותי וברח. ציפיתי שנדבר על הדברים ואני אסביר לו מה עבר עליי באותו הרגע, אבל מצד שני שמחתי בדיוק מהסיבה שאני לא אוהבת את השיחות 'יחסינו לאן' האלו.
למרות שיחות הטלפון שלי אל נייל, אני והוא עדיין לא מדברים.
המבטים הקרים האלו שחולפים בינינו שוברים אותי.
גם ניקול וגם ליאם הציעו לי שאנסה לדבר איתו ולהשלים.
בכל פעם שניסיתי לגשת אליו הוא נמנע מלדבר איתי. שנינו פשוט לא מסוגלים לרדת מהעץ הגדול של האגו שטיפסנו עליו.
החלטתי היום לנסות סופית לדבר איתו ואם לא אז אצטרך להשלים עם העובדה הנוראית שאיבדתי אותו.
"רבקה גשי בבקשה אל הלוח ותפתרי את המשוואה הזו." המורה אמרה והביאה לה את הגיר ללוח.
"המורה אפשר לשירותים?" נייל שאל והמורה הנהנה.
החלטתי לתפוס אותו כאן ועכשיו.
"המורה, אני לא מרגישה טוב. אני יכולה ללכת לאחות?" שאלתי את המורה.
היה לה מבט מהסס בעיניים, יכול להיות שחשדה במשהו אך לבסוף נאנחה.
"כן, את יכולה." יצאתי מהכיתה והלכתי במהירות אחרי נייל.
הוא נכנס אל תוך השירותים. משום מה תפסתי אומץ שמעולם לא היה לי, בשביל החברות שלי ושל נייל. הסתכלתי מסביבי. לא ראיתי אף תלמיד אז נכנסתי אחריו פנימה.
נייל בדיוק יצא מהשירותים וסגר את הכפתור של המכנס שלו תוך כדי הליכה לכיור.
"ליאן!" הוא קרא בבהלה. "מה את עושה פה?"פניו נעשו יותר קשוחות חזרה כשנזכר שהוא בדמות העצבנית עליי.
"נייל, אני ממש ממש מצטערת." אמרתי במבט מתחנן. הפרצוף שלו לא מופתע מדיי מהסיטואציה. כאילו חזה אותה ופשוט חיכה שתתגשם.
הוא ידע שזה יגיע ושאני אכנע לו.
"על מה את מצטערת?" הוא שאל ושטף את ידיו בסבון. קולו היה אטום, מרוחק וחסר כל רגש. קצת הרגיז אותי המשחק הזה, אבל הבנתי שהוא צריך את זה.
הוא צריך שאני אגיד לו שהוא צודק.
"אני מצטערת שלא הקשבתי לך. אתה צדקת. בבקשה תסלח לי. קשה לי לראות אותנו ככה, לא מדברים. אנחנו החברים הכי טובים ואני לא יכולה בלעדייך ו.." אמרתי הכל בנשימה אחת והתנשפתי. " אני מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי." פלטתי אנחה ענקית ונפלתי על ברכיי כדי לבקש ממנו סליחה.
עשיתי את זה בשביל לעלות לו חיוך על הפנים. הוא פשוט מת על זה שאני נכנעת כשהוא צודק. חיבקתי את רגלו כמו ילדה קטנה.
"הייתי כותבת לך שיר ומנגנת לך בגיטרה אבל אני לא יודעת, אז אני יכולה להציע לך רק ארוחת צהריים על חשבוני." אמרתי בחצי חיוך שמנסה לשבור את הקרח.
"א. זה שירותי בנים. לא כדאי לך לשבת על הרצפה." הוא אמר וגיחך מעט.
"איכס." אמרתי וקמתי במהירות וניערתי את הגרביונים שלי.
"ב. אני סולח לך, אני סלחתי לך מההתחלה אבל סך הכל רציתי שתביני שאת טועה." הוא אמר.
"נייל אני יודעת שאני טועה, מההתחלה ידעתי. הבעיה היא שאני לא יכולה להפסיק לטעות." המילים נפלטו לי מבלי ששמתי לב. "אבל בוא נעזוב את זה. אני אוהבת אותך, אני מאמינה לך ואני ממש לא יכולה בלעדייך." אמרתי.
הוא הסתכל עליי ופשוט פרץ בצחוק.
"את כל כך פתטית." הוא אמר ופרש את ידיו לצדדים וחיבקתי אותו.
הוא מחץ אותי ונשק לראשי.
"האמת שגם אני לא יכול בלעדייך." הוא אמר.
"תבטיח לי שלא נריב ככה יותר." אמרתי והבטתי בעיניו מלמטה. "בטח שלא בגלל זאין הזה."
"מבטיח." הוא אמר כשאני מחוצה בין ידיו.
"בוא נצא מפה. אני מתחילה לאבד את חוש הריח." מלמלתי.
כשהתנתקנו מהחיבוק השרשרת שלי נתפסה בחולצתו ונפלה על הרצפה.
"שיט!" אמרתי ואספתי את חלקיה. עיגול המתכת של השרשרת נפתח לשניים. מתוכו נפל פרח זעיר בצבע סגול לילך. "אמא שלי תהרוג אותי!"
"זה בסך הכל שרשרת. אני יכול לסדר לך." הוא אמר והושיט את ידו כדי שאביא לו את החלקים.
"זו לא סתם שרשרת. היא עוברת דורות במשפחה שלנו. היא חשובה לאמא שלי ברמות." התאכזבתי מעצמי שהרסתי אותה.
"מה זה? אני מכיר את הפרח הזה." הוא אמר והתבונן בפרח מקרוב. הוא הראה לי אותו.
"גם לי הוא מוכר." אמרתי וניסיתי להתבונן בו.
"זה ורבנה." הוא לפתע נזכר מאיפה זה מוכר לו.
"למה שתהיה בשרשרת המשפחתית שלך ורבנה?" הוא שאל. הבטתי בו במבט מופתע ומבולבל. "יש מצב שההורים של-" הוא החל לשאול, אך קטעתי אותו.
"אין שום סיכוי. שום סיכוי בעולם שיש להם מושג." אמרתי. "אתה מכיר את ההורים שלי. הם הטיפוס הכי רציונלי בעולם." הוא הנהן כי הבין על מה דיברתי.
הוא סידר את השרשרת, חיבר אותה חזרה וצילם אותה.
"אמרת שהיא עוברת דורות אצלכם? בואי נבדוק עליה." הוא אמר וחיפש עליה באינטרנט.
"את לא תאמיני." הוא אמר והיבט במסך הפלאפון המום. "יצרו את השרשראות האלו בשנת 1753 על ידי מכשפה. מצאו כל מיני כתבים שבתקופה הזו הייתה מתקפה גדולה של יצורים על טבעיים בעיירה מסוימת בצפון אנגליה. המכשפה כישפה את השרשראות האלו כדי להגן על תושבי העיירה מהם."
"נייל, אני אומרת לך- אין מצב שהמשפחה שלי יודעת או מאמינה בערפדים. סבתא שלי מתהפכת עכשיו בקבר. אני מבטיחה לך." אמרתי.
"תקשיבי- השרשרת מונעת כפייה של היצור העל טבעי על האדם שעונד אותה וכל יצור שנושך את מי שעונד אותה מורעל ומת." הוא אמר. "כנראה שהמשפחה שלך שכחו את הסיבה שלשמה נוצרה השרשרת אבל המשיכו להעביר אותה בין כל הדורות." הוא הסביר את הקשר של ההורים שלי אליה.
"בגלל זה זאין לא יכל לכפות עליי לשכוח! אני ענדתי את השרשרת ביום הזה!" אמרתי. "במסיבה עם ריי לא הספקתי לשם אותה ולכן זאין הצליח לכפות עליי לשכוח!" פתאום כל הנקודות התחברו לי.
"ליאן, תקשיבי לי-" הוא אמר ותפס בכתפי כדי לאפס אותי. "את מבינה מה יש לך על הצוואר? אסור שזאין ידע מזה אי פעם! לא זאין, לא הארי ולא לואי. רק אני ואת. את מבינה?" הוא הביט בי אל תוך עיניי, מנסה להשביע אותי בלי מילים.
הנהנתי. הבנתי מה המשמעות של מה שהוא אמר לי עכשיו. זה הכוח שלי אל מול זאין. אם הוא לא גילה את זה אז כשניסה למחוק אותי- הוא לא יידע על זה גם.
הוא נכנס לכיתה ונכנסתי כמה דקות אחריו. פתחתי את דלת הכיתה וראיתי את זאין יושב במקום שלי. הוא שיחק עם העט שלו וכנראה לא הבחין בי שנכנסתי. תהיתי לעצמי כמה חמור יהיה העונש שלי אם אני פשוט אתפוס את רגליי,אסתובב ואצא מהכיתה כאילו מעולם לא נכנסתי.
"ליאן, למה את מתמהמהת?" המורה קלטה אותי משתהה בכניסה לכיתה.
כשזאין שמע את שמי הוא הרים את ראשו וגם כל הכיתה כך.
הורדתי את ראשי לרצפה כשלחיי בוערות, הלכתי בצעדים כבדים אל עבר מקומי והתיישבתי על ידו. ממש על הקצה.
הרגשתי שהלב שלי עומד בכל רגע פשוט לצאת מבית החזה שלי.
ביקשתי באותו רגע להיות קבורה עמוק עמוק מתחת למרצפות.
נזכרתי באירועים שקרו לפני שבוע. נזכרתי בשפתיים, בתשוקה, ממש יכולתי להרגיש את שפתיו של זאין בין שפתיי.
רטט של ההודעה שקיבלתי העיר אותי מהזיכרונות.
פתחתי בחשאי את הפלאפון בזמן שהמורה כתבה על הלוח תרגילים. ראיתי שזו הודעה מניקול שישבה בשולחן לידנו.
כבר יכולתי לנחש את מה שהיא כתבה, רק שהפעם-אני יכולה להאמין לה.
'אז אני מבינה שקרה כאן משהו בינך לבין זאין?' היא שלחה.
יכולתי להישבע שאם הייתי חוזרת על היסטוריית ההודעות שהיא שלחה לי בזמן השיעורים זה היה בדיוק אותו טקסט קבוע.
הגנבתי מבט מהצד על זאין. הוא הביט בשולחן כשכתב כמה דברים על הדף.
'בבקשה בואי לא נתחיל את זה שוב, הוא לא מסתכל עליי ולא קרה שום דבר.' שלחתי לה בחזרה. כל כך רציתי שזה יהיה אמיתי.
'לא כתבתי שהוא מסתכל עלייך.' יכולתי לראות את הפרצוף המחויך והמרוצה שלה כשכתבתי את זה.
לא הגבתי להודעה זו והנחתי את הפלאפון שלי בצד בעצבים. התעצבנתי שזה אמיתי עכשיו. אין לי איך להכחיש את זה.
הצלצול נשמע והמורה רשמה את שיעורי הבית לשיעור הבא. כשסיימתי יצאתי לשים את הדברים שלי בארונית.
"אז בנוגע לשבוע שעבר," זאין לפתע התגלה ליד הארוניות כשהוא נשען על אחד מאחורי. סגרתי אתה ארונית שלי בבהלה.
נדמה לך שאתה שבוע תיעלם ואז תצוץ לך ותפתח את השיחה הזו משום מקום?
"מה בנוגע לשבוע שעבר?" שאלתי ועשיתי את עצמי כאילו אני לא זוכרת.
הייתי מתה לא לזכור, אני זוכרת יותר מדיי.
"את יודעת.. כשה..שפתיים שלנו נפגשו..ו.." הוא אמר הוא הדגים בידיו מה נעשה שם "כשהתנשקנו." הוא השלים לבסוף.
"מה עם זה?" שאלתי בפשטות, לא נתתי לו לחשוב שיש לזה השפעה עליי.
" הייתי רוצה לדבר איתך על מה שנאמר שם." הוא אמר והתקדמתי אל עבר שער הכניסה של בית הספר. זאין הלך יחד איתי.
זה מה שחסר לי.
אמא שלי אמורה לאסוף אותי בכל רגע כדי לקנות שמלה לנשף. אין מצב שהיא הולכת לראות אותו.
"תשמע, אני לא בדיוק רוצה לדבר על זה. במיוחד לא עכשיו. זה לא זמן מתאים." הבטתי מסביבי כדי לוודא שהיא עדיין לא הגיעה. ניסיתי לייבש אותו כמה שיותר. הנחתי את התיק שלי על הרצפה ונשענתי על השער מחכה לשומר שיחזור מהסיבוב שמירה ויגיע לפתוח אותו.
הוא הניח את ידיו על הסורגים על הקיר קצת מעליי. בתנוחת העליונות הקבועה שלו. כאילו מזכיר לי בכל פעם- אל תשכחי שאני הוא זה שמשחק בך כאן.
"ליאן תעשי לי טובה. אל תמרחי אותי. אם את רוצה את זה או לא- אני אוהב אותך. שום דבר לא יוכל לשנות את זה." הוא אמר. מצחיק שהוא זה שמדבר כאן על מריחות. "ואם נישקת אותי חזרה, סימן שאת גם לא שונאת אותי ממש." הוא התקרב אליי עוד קצת שפתיו התעקלו לחיוך עקום ומתגרה. אוי אין לו מושג כמה אני שונאת אותו.
"אתה יכול בבקשה להתרחק ממני?" שאלתי ותפסת את ידו שהייתה מעלי והורדתי אותה מהסורג כדי שיאפשר לי ללכת.
הבטתי הצידה וראיתי את אמא שלי. הוא לא הבחין בה. סימנתי לו עם העיניים שיעזוב אותי וסימנתי לו עם העיניים לכיוון אמא.
היא עמדה עם פרצוף קשה כמו אבן. אני יודעת שמה שראתה מאוד לא מוצא חן בעיניה.
"אני הולך." הוא אמר בכעס וסימן לי שאני והוא עוד נדבר.
אמא התקרבה אליי עם פרצוף קשוח.
מעולם לא ראיתי את הפרצוף הזה, במיוחד לא כשהוא מכוון אליי, אך ידעתי שהוא קיים.
אני אוהבת את אמא שלי בכל כולי, אבל כשזה מגיע לבנים זה אחרת.
עד שהיא לא מכירה אותו לגמרי, את כל ההיסטוריה שלו,היא לא מאפשרת לי לנשום על ידו.
"מי זה היה?" היא שאלה והביטה בו הולך בלי למצמץ, בקול הכי קר שבעולם.
כל כך קינאתי בזאין שיכל פשוט ללכת ולהיפטר מזה בכזו קלות.
גם אני לא רציתי להיות במחיצת אימי כאשר היא כועסת.
"סתם.. מישהו מהכיתה." אמרתי בקצרה. אין לי כוח לתחקירים האלו.
"איך קוראים לו?" היא שאלה.
"זאין." אמרתי והתקדמתי איתה אל האוטו.
"זאין מה?" היא שאלה באדישות.
"זאין מאליק" השבתי וטרקתי את הדלת של האוטו. "לאן אנחנו נוסעות?" ניסיתי להעביר את הנושא. היא סגרה את הדלת בטריקה גם היא. נאנחתי בעצבים והתיישבתי במושב הקדמי מנסה לטמון את עצמי בתוך המושב.
"את ראית את הכמות קעקועים שלו?! והעגילים? בכל חור יש לו עגיל!" היא אמרה בשיניים חשוקות. היה נדמה שהיא חיכתה להתרחק מסביבת בית הספר כדי לדבר על החיצוניות שלו.
"אל תגזימי אין לו בכל חור עגיל." סיננתי בכעס מבעד לשפתיי. לא הבנתי אפילו איך מצאתי את עצמי בסיטואציה שאני מגנה בה על זאין.
"את ראית איך הוא החזיק בך?" היא שאלה. אמא שלי, שתמיד דרשה ממני להיות אישה חזקה כמעט ונחרדה מהמראה שלי שם- כשהוא מעליי ואני כנועה תחתיו.
"הוא בסך הכל נשען על הסורגים." המילים ברחו מפי מבלי חשיבה. אם הייתי מביטה מבחוץ, זה היה נדמה כאילו אני עוד אחת מהבנות שנופלות בקסמיו.
"מה הוא עשה שם? הוא הכריח אותך לעשות דברים? הוא איים עלייך?" היא שאלה.
"לא אמא! הוא לא!" אמרתי והתחלתי להתעצבן.
מתחילה להימאס עליי השיחה הזו. בעיקר מהסיבה הבלתי מוסברת שהיא גורמת לי להגן על זאין גם כשלא בא לי.
למה לעזאזל אני מגנה על זאין?
"חוצפן. ככה מתנהג לבחורה. ליאן, אני לא אתן לו להתנהג אלייך בצורה הזו!" היא אמרה. יכולתי לשמוע את הקיטורים שיוצאים לה מהאוזניים. "חכי שאבא ישמע על זה. אני לא מסכימה לך להתראות עם הבחור הזה יותר." היא סיכמה.
"אמא!" צווחתי "הוא לא עשה כלום! למה את תמיד כל כך לחוצה?!" אמרתי ובעטתי בחלק הקדמי של האוטו.
בחיי שרציתי לסטור לעצמי כדי לרענן את מחשבתי ואת שפיותי.
"בטח הוא גרם לך להיות חוצפנית כזו!" היא אמרה "את לא נפגשת יותר עם הבחור הזה! אני לא אתן לך להסתובב עם פושע כמוהו כזה ושינהג בך כאילו את אסירה שלו." היא אמרה ושילבתי את ידי בעצבים.
למה בעצם עשיתי את כל ההצגה הזו? זה מה שבקשתי מההתחלה, לא?