New life-סיפור על הארי עונה 2 פרק 5

״מה רצית לומר, קייט?״ לי אמרה.
שתקתי. אני נשבעת שזה עמד לי בקצה הלשון, אני נשבעת שעמדתי לספר לה על זה שהלוויתי כסף למארק, אבל משהו עצר אותי, אולי הפחד הוא זה שעצר אותי.
״אממ…כלום, לא משנה.״ אמרתי בשקט וחייכתי. היא הנהנה וחזרה לצפות בסרט.
נאנחתי וקמתי מן הספה, הולכת בצעדים שקטים לכיוון המטבח ומוזגת לעצמי כוס מים קרירים.
שתיתי את המים באיטיות, נהנית מכל לגימה, כאילו זו הולכת להיות כוס המים האחרונה שלי.
״קייט?״ לי קראה בשמי.
״כן?״ אמרתי ויצאתי מן המטבח.
״יש פה שליח שמבקש אותך.״ היא אמרה.
נבהלתי, הרגשתי איך הדופק שלי עולה וזיעה קרה עוטפת את מצחי.
נשמתי עמוק ובלעתי בכבדות את הרוק. הלכתי באיטיות ושהגעתי לדלת ראיתי בחור הלובש מדי שליח ועל פניו פרצוף אטום, אי אפשר היה לדעת מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה לומר ואם זה טוב או רע.
״כן?״ אמרתי.
״את קייט?״ הוא שאל שוב.
״כן.״ עניתי. לי חזרה לצפות בסרט, מה שהשאיר אותי איתו לבד.
״מה אתה רוצה?״ שאלתי בתקיפות.
״מארק שלח אותי.״ הוא אמר ולפתע הרגשתי הקלה. אף פעם לא הרגשתי הקלה ששמעתי מישהו אומר את שמו של מארק, תמיד הייתי מרגישה שנאה, גועל ותחושה לא נעימה. אבל הפעם ההרגשה הייתה שונה, הרגשתי הקלה שהשליח בא ממארק ולא מהאנשים שמארק מביא להם את הכספים.
״מה מארק רוצה?״ שאלתי.
״הוא מאושפז בבית החולים, הוא במצב קשה. האנשים שאליהם הוא מעביר את הכספים דקרו אותו באיזור החזה והבטן, היכו אותו בראש וברגליים והשאירו אותו ככה ברחוב וברחו, אנשים שעברו באותו הזמן ראו אותו והזמינו לו אמבולנס. מארק ביקש לראות אותך.״ הוא אמר לי והרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני.
אף פעם לא הרגשתי חמלה למארק כמו עכשיו.
״אוקיי, אני אתלבש ואבוא איתך.״ אמרתי.
״לא, אסור שיראו אותנו ביחד, הם יכולים לקשר אותך אלינו וזה יסבך אותך.״ הוא הסביר בבהלה.
״מי זה הם?״ אמרתי לא מבינה.
״סיימון ואנשיו.״ הוא אמר.
״סיימון?״ שאלתי לא מבינה.
״האדם שעומד מאחורי כל המאפייה הזו.״ הוא אמר.
״הבנתי…״ הנהנתי באיטיות.
״טוב, אז…ניפגש בבית החולים.״ הוא אמר והתקדם אל אופנועו.
סגרתי את הדלת וחזרתי לסלון.
״אממ…לי אני צריכה ללכת לשעה. תישארי פה לבד?״ אמרתי ולי הביטה בי במבט מבולבל.
״מה יש לך לעשות בתשע בלילה שלא יכול לחכות למחר?״ היא שאלה.
״אני צריכה לעשות משהו, תוכלי להישאר פה עם אלינור עד שאחזור?״ שאלתי.
״כן. תחזרי מהר.״ היא אמרה והנהנתי. עליתי במהירות לחדרי, הוצאתי מן הארון ג׳ינס סקיני וסוודר אפור, נעלתי נעליים, לקחתי את האייפון שלי והמפתחות של הרכב וירדתי במהירות אל הקומה התחתונה.
״אני הולכת, תודה לי. אני חייבת לך.״ אמרתי לפני שיצאתי מן הדלת.
״את חייבת לי הרבה מזה.״ היא חייכה וחייכתי גם.
יצאתי מהבית וסגרתי את הדלת. היה קר, תמיד קר בלונדון בחודש הזה של השנה.
נכנסתי במהירות למכונית והתנעתי אותה, הדלקתי את המזגן על חימום והפעלתי את הרדיו על שירים שקטים שאני אוהבת.
הנסיעה עברה בשקט ואחרי עשר דקות הגעתי אל בית החולים. החניתי בחנייה הפנויה וירדתי מהמכונית. נעלתי אותה והתקדמתי לעבר הכניסה.
״שלום.״ פניתי אל האישה היושבת בקבלה.
״שלום.״ היא חייכה בנעימות.
״אני צריכה לדעת באיזה חדר שוכן מארק טופסון.״ ביקשתי.
״מה את בשבילו? אחות, בת זוג, בת דודה?״ היא שאלה.
״אני בת דודה שלו.״ שיקרתי. אם הייתי אומרת שאני חברה רחוקה שלו, לא רק שהיא לא הייתה מכניסה אותי, היא הייתה צוחקת לי בפנים.
״הוא נמצא בחדר שלוש מאות ושמונה, קומה שלישית.״
״תודה רבה.״ חייכתי והתקדמתי לעבר המעליות.
חיכיתי למעלית ולאחר כמה שניות היא הגיעה. חיכיתי שכמה אנשים ייצאו מן המעלית ונכנסתי אליה.
לחצתי על הספרה שלוש והמעלית נסגרה.
׳קומה שלוש-קומת טיפול נמרץ.׳ הכריזה של המעלית קראה כשהמעלית עצרה בקומה השלישית.
נשמתי עמוק ויצאתי מן המעלית, מתקדמת בצעדים איטיים לכיוון חדר שלוש מאות ושמונה.
כשהגעתי ראיתי שהדלת סגורה, מבעד לדלת נשמעו דיבורים, זה היה קולו של השליח שעדיין לא הספקתי לשאול את שמו, ושל עוד קול שלא הכרתי.
לבסוף דפקתי בדלת והשליח שהגיע לביתי פתח.
״היי, הגעת.״ הוא אמר כאילו הופתע שבאמת באתי.
״מארק ביקש שאבוא, למה שלא אבוא?״ אמרתי וגיכחתי.
״חשבתי שאולי נבהלת מכל הסיפור על המאפייה הזו שמארק הסתבך איתם.״ הוא אמר.
״זה בסדר, מה שלומו?״ אמרתי והצבעתי בעזרת ראשי לכיוונו של מארק.
הוא היה מחובר למכשירים רבים ומצפצפים.
״אומרים שמצבו עדיין קריטי, אנחנו מקווים שהוא ייצא מזה.״ הוא אמר והסתכל עליו בעצב.
״מה הרופאים אמרו שיש לו?״ שאלתי.
״היה לו דימום בבטן והצליחו להשתלט על כך בניתוח, ובסי-טי מצאו שיש לו שבר בגולגולת שגרם לדימום. מכניסים אותו עוד שעה לניתוח.״ הוא הסביר.
״אבל לניתוח כזה יש המון סיכונים.״ אמרתי.
״כן. הם אמרו לנו שיכול להיות שזה יפגע לו באיזור הדיבור, או בזיכרון או שזה יפגע ביכולתו ללכת ולהזיז איברים.״ הוא אמר.
״כלומר להישאר משותק.״ אמרתי.
״כן.״ הוא אמר בשקט.
התקדמתי באיטיות אל מיטתו של מארק.
נגעתי בידו והוא התעורר.
״היי.״ הוא לחש בשפתיים סדוקות.
״היי, איך אתה מרגיש?״ שאלתי והתיישבתי על הכסא שניצב ליד המיטה.
״היו ימים טובים יותר.״ הוא גיחך. חייכתי בעצב והסתכלתי עליו.
זה הזכיר לי את אלינור, שישבה במיטת בית החולים חסרת אונים, אומנם היא הייתה חסרת הכרה ומארק בהכרה, אבל זה אותו עיקרון.
המשכתי להסתכל עליו, הוא היה נראה חלש, צבע עורו היה חיוור ושפתיו סדוקות.
לפתע, אני חושבת שעברו כמה דקות, המכשירים התחילו לצפצף.
אל החדר רצו הרופא והאחיות, נבהלתי והלכתי אחורנית.
״מה קרה לו?״ אמרתי שאני מנגבת את הדמעות.
״הדימום במוח התפשט, יהיה קשה להציל אותו אך אנחנו נכניס אותו לחדר הניתוח ונעשה ככל שביכולתנו להציל אותו.״ הרופא אמר ורץ שהוא לוקח את מארק איתו.
״הוא ימות, נכון?״ לחשתי שהתיישבנו מחוץ לחדר הניתוח.
״אני מקווה שלא.״ השליח מלמל.
״תזכיר לי איך קוראים לך.״ גיכחתי והסתכלתי עליו.
״ג׳ייסון.״ הוא גיחך.
״כמה זמן אתה מכיר את מארק?״ שאלתי ולגמתי מפחית הקולה שלי.
״עשר שנים, ואת?״ הוא הפנה את השאלה אלי.
״סיפור ארוך ומסובך.״ אמרתי.
״יש לנו זמן.״ הוא חייך.
״מארק ואני מכירים מ-״ התחלתי לומר אך מהר מאוד עצרתי. ראינו את הרופא מתקדם לעברנו ועל פניו הבעת עצב.
״הוא מת, נכון?״ שאלתי בשקט והרופא הנהן.
״אני מצטער, לבו לא עמד בכך והדימום במוח היה רב.״ הוא אמר והלך, משאיר אותנו לבד.
אני יודעת שלי ולמארק הייתה היסטוריה לא טובה, שהוא בגד בי, פגע בי, ניצל אותי.
ועד שעברו כמה שנים והצלחתי לשכוח ממנו וממעשיו, להתחיל חיים חדשים וטובים יותר, הוא חזר יום אחד.
שהוא חזר הייתי מופתעת, שנאתי אותו, הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו על מנת שהוא ייעלם, רציתי שהוא ייעלם.
אך לבסוף הוא נעלם, אני זוכרת את היום שהוא אמר שהוא רואה שעכשיו שאני מאושרת ושהוא הולך.
ואז, אותו היום שהוא דפק על דלת ביתי, הייתי מופתעת מכך שהוא ביקש כסף, לא ידעתי אם לתת לו או לא.
ובסוף נתתי לו את הכסף, הוא הבטיח לשמור על עצמו, בכל זאת, הייתה לנו היסטוריה ארוכה ביחד, ובהיסטוריה הזו היו גם דברים טובים, לא רק רעים.
אבל כנראה שהוא לא קיים את מה שהבטיח, ועכשיו אנחנו עומדים מחוץ לחדר הניתוח, ג׳ייסון יושב על הכסא, עיניו אדומות. ואני עומדת על יד פתח דלת חדר הניתוח, בוכה גם.
הסתכלתי בשעון שניצב מעל דלת חדרי הניתוח, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר.
״אני צריכה ללכת.״ אמרתי לג׳ייסון.
״אוקיי, תודה על הכל.״ הוא אמר וקם לחבק אותי.
״תהיה חזק, ג׳ייסון. אני יודעת שמארק היה חבר טוב שלך, אבל כנראה שאלוהים החליט שהוא רוצה אותו קרוב אליו. ותחשוב על זה מצד אחר, עכשיו יהיה לו טוב, יהיה לו שקט, שום מאפיונרים לא ירוצו אחריו ויסחטו ממנו כסף. ג׳ייסון, בבקשה תקיים את מה שמארק הבטיח לי, תשמור על עצמך.״ אמרתי והוא הנהן.
לקחתי את תיקי ויצאתי מבית החולים. מתקדמת באיטיות אל עבר רכבי ופותחת אותו. נכנסתי והתיישבתי בדממה, מסתכלת על הרחוב הריק מאדם.
אני חושבת שעברה דקה או שתיים שפשוט ישבתי שם, בלי לעשות דבר.
לבסוף התנעתי את הרכב ונסעתי חזרה לביתי.
אחרי נסיעה שקטה הגעתי הביתה והחניתי את רכבי. הרכב של הארי לא היה בחניה, סימן לזה שהוא עדיין לא חזר.
נעלתי את הרכב ונכנסתי בשקט הביתה.
לי הייתה רדומה בספה והטלוויזיה הייתה דלוקה על ווליום גבוה.
כיביתי את הטלוויזיה וכיסיתי את לי בשמיכה.
כיביתי את האור ועליתי במדרגות לחדרי. החלפתי לפיג׳מה הנוחה שלי והתכסיתי בשמיכה.
לא הצלחתי להירדם, חשבתי על מארק ועל איך שדיברנו ואחרי דקה הוא כבר לא היה.
לבסוף הצלחתי להירדם, ניסיתי להדחיק את המחשבות לצד ולישון שינה רצופה.

התעוררתי בבוקר מרעש הבלנדר. התיישבתי במיטה ושפשפתי את עיניי.
אחרי שכנועים שלי עם עצמי אם לקום או לא, לבסוף קמתי, הרי אני לא אוכל להישאר במיטה לנצח.
צחצחתי שיניים ושטפתי את פניי, אספתי את שיערי לקוקו וירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה.
ראיתי את הארי עומד במטבח שעל מותניו קשור סינר, שיערו היה אסוף לקוקו והוא כנראה הכין שייקים.
״מה השעה?״ שאלתי שהתקדמתי לעבר הארי.
״הו, בוקר טוב ליפייפיה.״ הארי אמר ונישק את שפתיי.
״בוקר טוב.״ אמרתי וצחקתי.
כל המטבח היה מלוכלך ומבולגן. הארי והמטבח לא כל כך מסתדרים ביחד.
״עוד שעתיים הבנים מגיעים. אנחנו עושים על האש.״ הארי אמר בזמן שחתכתי לעצמי חתיכת עוגה.
״אוקיי, הבנות יבואו?״ שאלתי והארי הנהן.
״מה ניסית לעשות פה?״ שאלתי לבסוף.
״להכין שיקיים, מה שלא כל כך הצליח לי.״ הוא אמר וגירד את עורפו.
צחקתי והתחלתי לסדר את הבאלגן.
השעה הייתה אחת עשרה, אלינור בגן, החבר׳ה צריכים לבוא עוד שעתיים, והבית מבולגן כאילו הייתה מלחמת עולם שלישית.
״תפשיל שרוולים, מתחילים לנקות!״ אמרתי והגשתי לו מטלית נקייה.
״מה? ממתי אני מנקה?״ הוא אמר מופתע.
״מעכשיו.״ אמרתי וחייכתי.
הוא נאנח והתחיל לנקות את המטבח. בזמן שהארי ניקה למטה אני עליתי לקומה העליונה, החלפתי את המצעים בחדרים ושאבתי את האבק.
הייתי צריכה לעשות משהו שיסיח את דעתי ויגרום לי לא לחשוב על מארק, וניקיון הבית היה נראה כמו אופציה טובה.

״אני סחוטה.״ אמרתי שהתיישבתי בספה על יד הארי.
בדיוק סיימנו לנקות את כל הבית, עכשיו רק צריך לחכות לחבר׳ה.
השעה הייתה חמישה לאחת, אני יודעת שהם יבואו בדיוק באחת, הם לא מאחרים אף פעם למפגשים שלנו.
בדיוק שהשעון הראה את השעה אחת הדלת נפתחה ונייל נכנס בשירה.
״תשתוק כבר, כל הדרך שרת את השיר הזה.״ ליאם אמר לנייל.
״אני אוהב את השיר הזה.״ נייל התגונן.
״אז תשיר בלב.״ ליאם וזאין אמרו ביחד.
הסתכלתי עליהם וצחקתי. הם נכנסו בשיירה, אחד אחרי השני.
כולם התיישבו בסלון, מדברים, צוחקים ובעיקר צועקים.
״תשתקו כבר!״ אמרתי שכבר נהיה לי כאב ראש מהריב של נייל וליאם על השיר הזה.
הם הסתכלו עליי בהלם ושתקו.
״תודה.״ אמרתי וחזרתי לדבר עם פרי.
הבטן שלה גדלה, היא עכשיו בחודש הרביעי, אמרו שתהיה לה בת.
״אני כל כך מאושרת בשבילך!״ אמרתי שהיא סיפרה לי את מין התינוק.
״תודה קייט, אני כל כך מצפה לה.״ היא אמרה וחייכה.
״אני מכירה את ההרגשה.״ אמרתי.
לפתע פעמון הדלת צלצל, קמתי מהספה והתקדמתי לעבר הדלת.
״ג׳ייסון?״ אמרתי מופתעת שראיתי אותו עומד בפתח הדלת.
״באתי להביא לך משהו.״ הוא אמר והוציא קופסא קטנה מהכיס.
״מארק הכיר איזו מישהי, הם יצאו ביחד כמה חודשים והוא הרגיש שהם נועדו להיות ביחד. הוא תכנן להציע לה נישואין אך הוא לא הספיק.״ הוא אמר והייתי בהלם. מארק? להתחתן? הוא תמיד אמר שהוא לא רוצה להתחתן, שזה סתם טקס טיפשי שחותמים בו על דף פשוט.
״ומה אני אעשה עם הטבעת הזו? למה לתת אותה לי?״ שאלתי לא מבינה.
״לפני שהוא מת הוא ביקש ממני לא להביא לה את הטבעת, הוא לא רצה שהיא תדע שהוא מת עקב סיבוך עם המאפייה. אז חשבתי שהכי נכון יהיה לתת אותה לך.״ הוא אמר והושיט לי את הטבעת.
״אני אשמור עליה.״ אמרתי ופתחתי את הקופסא. הטבעת הייתה יפייפיה.
״תודה קייט. אני חייב לך המון.״ הוא אמר ועלה על אופנעו.
״כולם חייבים לי הרבה דברים.״ מלמלתי וסגרתי את הדלת.